בשנת 1940, עם סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית להולנד, נענה פרומן להזמנתו של יהודה ליאו פיקרד ועלה לארץ ישראל. בטרם עלייתו, נשא פרומן לאשה את חוני דה-לאו - מורה ופסנתרנית. במהלך השנים נולדו לזוג שלוש בנות: חנה (1940, מוזיקאית, מלחינה), ימימה ארגז (1942, ציירת, אמנית רב תחומית) ואריאלה (1947, כנרת ומורה לכינור).
בשנת 1950 עבר פרומן עם משפחתו לחיפה והצטרף לסגל הטכניון. במהלך שנות החמישים הוא לקח חלק בתכנון כביש אילת-באר שבע, תכנון מאגרי המים בבקעת בית נטופה, ומטעם חברת "לפידות" עסק במיפוי כללי של ישראל וסייע במציאת נפט באזור חלץ. בשנת 1956 נשלח פרומן ללימודי השתלמות בנושא מבנים גאולוגיים באוניברסיטת הרווארד מטעם אונסק"ו.
פרומן היה פרופסור לגאולוגיה בטכניון, ראש מחלקת המיפוי הגאולוגי של ישראל, וחבר המועצה המדעית של מכון ויצמן למדע. בשנת 1979 פרש לגמלאות והתמסר לפילוסופיה ולכתיבתו כמדען על תפיסתו את אלוהים. בשנת 1989 נפטר ונקבר בהרצליה, מקום מגוריו.
