PROFILBARU.COM

תמונה מתוך סדרת סרטי התעמולה האמריקאית "Why we fight", שנועדה לשכנע את הציבור האמריקאי בחשיבות השתתפותה של ארצות הברית במאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה

סרט תעמולה הוא סרט קולנוע שיש בו צורה כלשהי של תעמולה. סרטי תעמולה עשויים להיות "עטופים" בדרכים רבות, אבל הם לרוב הם מוצגים כהפקות תיעודיות מתוסרטות, ולמעשה הם סרטים אשר הופקו על מנת לשכנע את הצופים בעמדה פוליטית ספציפית או על מנת להשפיע על דעת הקהל או ההתנהגות של הצופים; לעיתים קרובות הדבר נעשה באמצעות הצגת מידע באופן סובייקטיבי, ובמקרים רבים - מידע שנועד להטעות בכוונת תחילה את הצופים.^[1]

תעמולה יכולה להיות מוגדרת גם כיכולת "לייצר ולהפיץ מסרים פורים שלאחר שיזרעו, ינבטו בתרבויות אנושיות גדולות".^[2] עם זאת, במאה ה-20, נוצרה תעמולה "חדשה", שמקורה בצרכיהם של ארגונים פוליטיים שונים להעביר מסרים אשר עשויים "להשפיע על קבוצות אנשים רלוונטיות לשנות את עמדותיהן כך שיתאימו לאינטרסים שלהם [של הארגונים הפוליטיים]".^[3] סרט הקולנוע, אשר פותח בתחילה על ידי האחים לומייר בשנת 1896, סיפק אמצעי ייחודי המאפשר גישה לקהלים גדולים בבת-אחת; הקולנוע היה אמצעי תקשורת המונים האוניברסלי הראשון, מאחר שהיה באפשרותו להשפיע על הצופים הן כיחידים והן כחלק מקהל רב, מה שהפך אותו במהירות לכלי בידי ממשלות וארגונים לא-מדינתיים לצורך העברת מסרים אידאולוגיים הרצויים להם.^[4] כפי שננסי סנואו מציינת בספרה, Information War: American Propaganda, Free Speech and Opinion Control Since 9-11: "התעמולה מתחילה במקום שבו החשיבה הביקורתית מסתיימת".^[5]

קולנוע ככלי תעמולה

הקולנוע הוא אמצעי תקשורת ייחודי בכך שהוא משלב תמונות, תנועה, וצליל באופן מציאותי, תוך כדי שהוא יוצק משמעות לכל אלו, ככל שסיפור המתואר מתקדם. שלא כמו צורות אמנות רבות אחרות, סרט קולנוע מייצר תחושה של דחיפות.^[6] היכולת של הקולנוע ליצור אשליה של חיים ושל מציאות, המתפתחים לנגד עינו של הצופה, נקודות מבט לא ידוע על העולם, הם הסיבה לכך שסרטי קולנוע, במיוחד אלה שמציגים תרבויות לא ידועות או מקומות לא מוכרים, נתפסים כייצוגים מדויקים של החיים.

מספר אקדמאים חוקרי קולנוע ציינו את יכולת האשליה הגדולה של הקולנוע. דז'יגה ורטוב טען במניפסט שלו משנת 1924,‏ "The Birth of Kino-Eye" כי "נקודת המבט הקולנועית היא אמת קולנועית".^[7] כלומר, על פי פרפרזת הילמאר הופמן, בסרט הקולנוע, רק מה שהמצלמה "רואה" - קיים; ואילו הצופה - הוא חסר פרספקטיבות נוספות, ומסכים לתפוס את התמונה המוצגת בפניו כמציאות.

סרטים הם כלי תעמולה יעילים כי הם מציגים ומבססים סמלים חזותיים של מציאות היסטורית ותודעה, מגדירים את עמדות הציבור של התקופה בה הם צולמו, מגייסים אנשים למען מטרה משותפת, או מושכים את תשומת לבם למטרה שלא היו מודעים לה. סרטים פוליטיים והיסטוריים מייצגים, משפיעים ויוצרים תודעה היסטורית והם מסוגלים אף לעוות אירועים, מה שהופך את הקולנוע למדיום משכנע ואולי לא אמין.^[8]

ראו גם

ספין תקשורתי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סרט תעמולה בוויקישיתוף

קולנוע בתעמולה, דף שער בספרייה הלאומית

Propaganda Filmmaker: Make Your Own Propaganda Film
PropagandaCritic Video Gallery
Empire-Hollywood: Chronicler of War, a look at the Pentagon's influence on the film industry (2 videos 15:53 from The Real News)

הערות שוליים

^ Bennett, Todd. "The celluloid war: state and studio in Anglo-American propaganda film-making, 1939-1941." The International History Review 24.1 (March 2002): 64(34).
^ Combs, James. Film Propaganda and American Politics. New York: Garland Publishing, 1994. p.35
^ Combs, James. Film Propaganda and American Politics. New York: Garland Publishing, 1994. p.32
^ Taylor, Richard. Film Propaganda: Soviet Russia and Nazi Germany. London: Croom Helm Ltd, 1979. 30-31
^ Snow, Nancy (2003). Information War: American Propaganda, Free Speech and Opinion Control Since 9-11. New York: Seven Stories Press. pp. 22. ISBN 978-1-58322-557-8.
^ Benjamin, Walter. "The Work of Art in the Age of Mechanical Reproduction". נבדק ב-7 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^ Resina, Joan. "Historical discourse and the propaganda film: Reporting in Barcelona". נבדק ב-7 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^ Stern, Frank. "Screening Politics: Cinema and Intervention". Georgetown Journal of International Affairs. נבדק ב-5 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)