טרטיאקוב היה קצין ק.ג.ב. ולאחר מכן סוכן שירות ביון החוץ שהוצב בניו יורק ובאוטווה, אונטריו, שבקנדה. מאז 1995 עבד בניו יורק בתפקיד סגן ראש תחנת ניו יורק[1] בכיסוי של דיפלומט והמזכיר הראשון בנציגות רוסיה באו"ם. מאוחר יותר התגלה כי טרטיאקוב היה סוכן כפול והעביר סודות לוושינגטון, בסביבות שנת 1997.[2]
באוקטובר 2000 נעלם טרטיאקוב עם אשתו, בתו והחתול שלהם. הוא אמר לממונים עליו בסוכנות הביון הרוסית, בהצהרה, ש"התפטרותי לא תפגע באינטרסים של המדינה."[4] רק בסוף ינואר 2001 דווח לראשונה על עריקתו על ידי סוכנות הידיעות AP.[5] הידיעה פורסמה אז בתקשורת הרוסית, שדיווחה כי משרד החוץ של רוסיה מתעקש לקיים עמו פגישה קונסולרית כדי לוודא שהוא לא מוחזק בכוח על ידי הצד האמריקני.[6]
ב-10 בפברואר 2001 התגלה, בהתייחס ל"כמה פקידים אמריקאים המכירים את המקרה", כי העריק "היה למעשה קצין בס.ו.ר., שירות ביון החוץ של רוסיה, יורשו של הק.ג.ב מהעידן הסובייטי"[7] לפי הדיווחים, עיתוי החלטתו הושפע בחלקו ממות אמו ב-1997, בן המשפחה הקרוב האחרון שעדיין חי ברוסיה שהמדינה עלולה הייתה לאיים עליה.[2]
עם עריקתו תודרך טרטיאקוב על ידי סוכנות הביון המרכזית ולשכת החקירות הפדרלית. הוא קיבל את אחת החבילות הפיננסיות הגדולות בארצות הברית שאי פעם ניתן לעריק זר, מעל 2 מיליון דולר ונשלח יחד עם משפחתו למקום מגורים חדש עם שם חדש במקום לא ידוע.[1][2]
לאחר עריקתו
מקומו נחשף על ידי העיתונאים הרוסים. אלכסיי וסלובסקי, כתב טלוויזיה, ראיין את טרטיאקוב בביתו בפלורידה לפני מותו.
בראיונותיו שהתפרסמו בתחילת 2008 טען טרטיאקוב כי מעולם לא היו לו בעיות כלשהן כשהיה בשירות הק.ג.ב. / ס.ו.ר. והוא מעולם לא ביקש כסף מממשלת ארצות הברית; כל מה שקיבל עם עריקתו סופק על ידי ממשלת ארצות הברית, ביוזמתה.[8]
הוא טען אז כי המניע העיקרי לעריקתו היה "הסלידה ההולכת וגוברת ממה שקורה ברוסיה" ואמר כי "ראיתי במו עיניי איזה סוג של אנשים שולטים במדינה. הגעתי למסקנה הבלתי הפיכה שכדי לשרת את אותם אנשים זה לא מוסרי, לא רציתי שום קשר איתם."[8] מניע שני שהזכיר היה לספק עתיד טוב יותר לבתו "במדינה שיש לה עתיד".
ספרו
בינואר 2008 העניק טרטיאקוב מספר ראיונות לפרסום ספר חוויותיו, Comrade J.: The Untold Secrets of Russia's Master Spy in America after the End of the Cold War (החבר J: הסודות הבלתי מסופרים של המרגל האמן הרוסי באמריקה לאחר תום המלחמה הקרה), שנכתב על ידי העיתונאי פיט ארלי. ארלי פגש לראשונה את טרטיאקוב דרך איש קשר מה-FBI בריץ-קרלטון בטייסונס קורנר, וירג'יניה; שני סוכני FBI ושני CIA הוקצו לטרטיאקוב כמלווים.[1] שירות הביון הרוסי הגיב ליציאת הספר בכינויו "פרסום עצמי המבוסס על בוגדנות".[3][4] הוצאת הספר בקנדה עוכבה על ידי המו"ל משיקולים משפטיים, כלומר האשמתו של טרטיאקוב כי חבר הפרלמנט השמרני לשעבר, אלכס קינדי, גויס על ידי קצין ביון רוסי בשגרירות רוסיה באוטווה וקיבל תשלום מספר פעמים בין 1992 ל-1993.[9] כשקידם את ספרו אמר טרטיאקוב כי המודיעין הרוסי פעיל באותה מידה כמו בתקופות המלחמה הקרה, והוסיף כי הוא מקווה שספרו ישמש כ"קריאת השכמה" לאמריקאים.
טענותיו
שגריר האו"ם של אזרבייג'ן אלדר קולייב (1994–2000, בעבר דיפלומט סובייטי) היה "קצין מודיעין רוסי תחת כיסוי".[1]
סגן שר החוץ של ארצות הברית, סטרוב טלבוט, היה "מקור מודיעיני יקר ביותר", שהופעל על ידי סוכני הביון הרוסי כדי לחשוף מידע שימושי אך לא היה מרגל.
ראול קסטרו היה "איש קשר לא רשמי מיוחד" לטווח ארוך עבור המודיעין הרוסי.[10]
"הק.ג.ב היה אחראי על יצירת כל סיפור החורף הגרעיני לעצירת טילי פרשינג II."[11] טרטיאקוב טען ששני מאמרים שקריים על קירור עולמי הוזמנו על ידי הק.ג.ב, אך מעולם לא פורסמו, האחד כביכול על ידי הפיזיקאי קיריל קונדראטייב על סופות אבק במדבר קאראקום,[12] השני כביכול על ידי גאורגי גוליצין והמתמטיקאים ניקיטה מויסייב ו-ולדימיר אלכסנדרוב על סופות אבק לאחר מלחמה גרעינית. טרטיאקוב טען שהק.ג.ב הפיץ ממצאים מזויפים ל"מגעיהם בשלום, נגד גרעין, פירוק נשק וארגונים סביבתיים במטרה לגרום לקבוצות אלה לפרסם את כתב התעמולה."[13][14]
טרטיאקוב טען כי משנת 1979 רצה הק.ג.ב למנוע מארצות הברית לפרוס טילי פרשינג במערב אירופה, ובהנחיית יורי אנדרופוב השתמשו בוועדת השלום הסובייטית, ארגון ממשלתי, כדי לארגן ולממן הפגנות באירופה נגד בסיסים אמריקאים.
שני ראשי שירות האבטחה הפדרלי של ולדימיר פוטין, ויקטור זולוטוב והגנרל מורוב, דנו כיצד להרוג את ראש סגל הקרמלין בזמן ילצין אלכסנדר וולושין.[15] הם גם הכינו "רשימה של פוליטיקאים ומוסקבאים בעלי השפעה אחרים שהם יצטרכו להתנקש כדי להעניק לפוטין כוח בלתי מבוקר". עם זאת, מכיוון שהרשימה הייתה ארוכה מאוד, זולוטוב הודיע לכאורה, "יש יותר מדי. זה יותר מדי להרוג - אפילו בשבילנו." קצין ביון רוסי שסיפר על אותו סיפור הרגיש "לא נוח" מכיוון ששירות האבטחה הפדרלי כולל 20,000 חיילים ושולט ב"קופסה השחורה" שניתן להשתמש בה במקרה של מלחמה גרעינית.
טרטיאקוב תיאר פגישה עם שני אנשי עסקים רוסי המייצגים את תאגיד צ'טק שנוצר על ידי המדינה בשנת 1991. הם הגישו פרויקט להשמדת כמויות גדולות של פסולת כימית שנאספה ממדינות המערב באי נוביה זמליה (מקום ניסוי לנשק גרעיני סובייטי) באמצעות פיצוץ גרעיני תת-קרקעי. הפרויקט נדחה על ידי נציגי קנדה, אך אחד מאנשי העסקים אמר לטרטיאקוב שהוא מחזיק את הפצצה הגרעינית שלו בדאצ'ה שלו מחוץ למוסקבה. טרטיאקוב חשב שהאיש מטורף, אך "איש העסקים" (ולדימיר ק. דמיטרייב) השיב, "אל תהיה כל כך נאיבי. עם התנאים הכלכליים כפי שהם ברוסיה כיום, כל מי שיש לו מספיק כסף יכול לקנות פצצה גרעינית. זה ממש לא עניין גדול."[16]
טרטיאקוב טען כי המודיעין הרוסי לעיתים קרובות שלח סוכנים לסניפי הספרייה הציבורית בניו יורק שם קיבלו גישה לאינטרנט מבלי שאיש ידע את זהותם. הם העבירו תעמולה ודיספורמציה באתרי אינטרנט שונים ושלחו אותה בדואר אלקטרוני לשדרנים בארצות הברית.[17]
מוות וטענות על הונאה
אף על פי שטרטיאקוב מת ב-13 ביוני 2010, מותו לא הוכרז אלא ב-9 ביולי 2010.[18] אשתו של טרטיאקוב ציינה את דום הלב כסיבת המוות האפשרית והכחישה בתוקף השערות להונאה שהושמעו בתקשורת, אך כינתה את מותו באופן בלתי צפוי למדי.[19] על פי דו"ח חוקר מקרי מוות בפלורידה, טרטיאקוב מת לאחר שנחנק למוות מחתיכת בשר; גידול סרטני נמצא גם במעי הגס שלו.[20]
כמה פרשנים רוסים פירשו את הערותיו של ראש ממשלת רוסיהולדימיר פוטין, לגבי הגורל האולטימטיבי שמגיע ל"בוגדים" שנאמרו ב-24 ביולי 2010, בזמן שדיבר עם עיתונאים על המרגלים שנתפסו בארצות הברית בשנת 2010,[21] כרמז מצועף דק למותו של טרטיאקוב. [22]
^Pete Earley: Comrade J: The Untold Secrets of Russia's Master Spy in America After the End of the Cold War, Penguin Books, 2007, ISBN 978-0-399-15439-3, p. 179
^"One idea was to kill him and blame Chechen separatists. Another was to make his execution appear to be a hit by the Russian Mafia" (Comrade J., page 299)
