ארל נולדה בשנת 1935 באזור גיבסטאון שבניו ג'רזי, ללואיס ריד ואליס פריס (ריצ'י) ארל. שני הוריה היו חובבי טבע נלהבים ותמכו בעניינה של בתם הקטנה בעולם הטבע.[3] המשפחה עברה לחוף פלורידה המערבי בילדותה של ארל.[4] היא קיבלה תואר אקדמי מטעם מכללת סנט פטרסבורג (1952), תואר ראשון מאוניברסיטת המדינה של פלורידה (1955), תואר שני (1956) ודוקטורט בפיקולוגיה (1966) מאוניברסיטת דיוק.
קריירה
ארל הייתה אוצרת הפיקולוגיה באקדמיה למדעים של קליפורניה (1979–1986), עמיתת מחקר באוניברסיטת קליפורניה (ברקלי, 1969–1981), ועמיתה במכון האקדמי רדקליף (1967–1969) ובאוניברסיטת הרווארד (1967–1981).
צוות נשים במתחם המחייה TEKTITE-II, בהנהגתה של ארל, באימוני השימוש במערכת ממחזרת נשימה
לאחר שקיבלה את תואר הדוקטור בשנת 1966, ארל בילתה שנה כעמיתת מחקר בהארוורד, ואז חזרה לפלורידה כמנהלת המעבדה הימית כייף הייז.[5] בשנת 1969, היא הגישה בקשה להצטרף לפרויקט טקטייט, מתקן בעומק 15 מטרים מתחת לפני הים הממוקם בסמוך לחופי איי הבתולה, שאפשר למדענים לחיות מתחת למים עבור מחקרם עד למספר שבועות. אף על פי שנרשמו לזכותה יותר מאלף שעות מחקר מתחת למים, ארל נדחתה מהתוכנית. בשנה שלאחר מכן, היא נבחרה להנהיג את צוות האקוונאוטיקות הראשון בטקטיט II.[6]
בשנת 1979, היא ביצעה צלילה בים הפתוח בתוך חליפת ג'ים על קרקעית הים ליד אואהו, ובכך שברה את שיא הצלילה לעומק של אישה, 381 מטרים.[7][1] באותה השנה היא החלה לעבוד בתפקידה כאוצרת הפיקולוגיה באקדמיה למדעים של קליפורניה, שם שירתה עד שנת 1986.[5]
בשנים 1980–1984 היא הייתה שותפה במועצה הלאומית לייעוץ בנושאי האוקייאנוסים והאטמוספירה.
בשנת 1982 היא ובעלה, גרהם הוקס, מהנדס ומתכנן צוללות, הקימו את "הנדסת האוקייאנוס העמוק" עבור תכנון, תפעול, תמיכה וייעוץ לגבי מערכות ידניות ורובוטיות.[8] בשנת 1985, צוות הנדסת האוקייאנוס העמוק תכנן ובנה את צוללת המחקר "רכב עמוק", אשר פועלת עד לעומק של כקילומטר.[9][10] בשנת 1986, "רכב עמוק" נוסתה לראשונה וארל הצטרפה לצוות שהוביל אימונים בקרבת האי לי סטוקינג, מאיי הבהאמה.[9]
ארל עזבה את החברה בשנת 1990 לשם מינוייה כמדענית הראשית במנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית, שם נשארה עד שנת 1992. היא הייתה האישה הראשונה שהחזיקה במשרה זו.
בשנת 1992, ארל הקימה את "חקר וסקירת האוקייאנוס העמוק" כדי לקדם את ההנדסה הימית. החברה, שכיום מנוהלת בידי בתה של ארל, אליזבת, מתכננת, בונה ומתפעלת ציוד שנועד לעבוד בסביבת הים העמוק.[11]
מאז שנת 1998, ארל גרה כחוקרת עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. לעיתים היא נקראת "הוד עומקה",[12][1] או "גנרלית החדקן".[2]
בשנים 1998–2002 היא ניהלה את "משלחות הים בנות-הקיימא", תוכנית בת חמש שנים שנוסדה בחסות חברת נשיונל ג'יאוגרפיק ומומנה בידי קרן גולדמן כדי לחקור את שמורת הטבע הלאומית של ארצות-הברית. ארל תפקדה כמנהיגת משלחות הים ברות-הקיימא, כיושבת הראש של מכון המחקר הארט עבור מחקרי מפרץ מקסיקו שבטקסס, וכיושבת הראש של המועצה המייעצת בנושא האוקייאנוסים, בגוגל ארץ. היא גם סיפקה את הצוללת דיפ-וורקר 2000, המשמשת לספירת מגוון זני הדגים ומשאבי החלל ששומשו בשמורת הטבע הימית סטלוואגן באנק.[13]
ארל ייסדה את "המשימה הכחולה" (הידועה גם כ"ברית סילביה ארל", "קרן החיפוש העמוק", ו"החיפוש העמוק"), קרן ללא מטרות רווח עבור חקר האוקייאנוסים והגנתם.[14] בנוסף, היא נוטלת חלק במספר מועצות, לרבות "מכון השימור הימי".[15]
כמומחית לפגיעה הנגרמת בשל דליפות נפט, ארל נקראה כדי להוביל מספר משלחות מחקר בעת מלחמת המפרץ בשנת 1991, כדי לבחון את ההשלכות הסביבתיות שנגרמו כתוצאה מהרס בארות הנפט של כווית על ידי עיראק.[3] בשל ניסיונה המוקדם יותר עם דליפות הנפט אקסון ואלדז ומגה בורג, ארל נקראה כדי לייעץ בעת דליפת הנפט במפרץ מקסיקו בשנת 2010.
בשנת 2010, בכנס הבינלאומי של האו"ם בהאג, ארל נשאה נאום בן ארבע-עשרה דקות לפני שלושת אלפים וחמש מאות נבחרים ושגרירים מהאו"ם. ביולי 2012, ארל הובילה משלחת למעבדה התת-ימית "אקווריוס" של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית, הממוקמת באזור קי לארגו שבפלורידה.
המשלחת, שנקראה "חגיגת חמישים שנות חיים מתחת לפני הים", הנציחה את חמישים השנים לפרויקט קונשלף 1 (Conshelf I) של ז'אק קוסטו, שנועד לחקור את שוניות האלמוגים ובריאות האוקיינוסים. מארק פטרסון הנהיג את המשלחת בשיתוף עם ארל. צוות האקוונאוטים שלהם כלל גם את יוצר הסרטים התת-ימיים די.ג'יי. רולר (D.J. Roller) ואת האוקייאנוגרף מ. דיל סטוקס (M. Dale Stokes).[16][17]
ארל הופיעה ברצועת הקומיקס "לגונת שרמן", בשבוע שהחל בשבעה עשר בספטמבר, 2012, כדי לדון בסגירת המעבדה התת-ימית אקווריוס.[18]
בשנת 2009, ארל זכתה בפרס טד (TED).[20] בתמיכת טד, היא השיקה את המשימה הכחולה, המכוונת להקמת אזורים ימיים מוגנים (המכונים מרכזי תקווה) מסביב לעולם.[21]
עם המשימה הכחולה ומשתתפיה, ארל מנהיגה משלחות למרכזי תקווה מסביב לעולם.[22] משלחות עבר כללו את קובה ב-2009,[23]בליז בינואר 2010,[24]איי הגלאפגוס באפריל 2010,[25] קוסטה ריקה וכיפת מרכז אמריקה (Central American Dome) בתחילת 2014[26] וחוף דרום אפריקה בסוף שנת 2014.[27]
באוגוסט 2014, יצא סרט תיעודי בשם "המשימה הכחולה",[28] המתמקד בחיי ארל והקריירה שלה, כמו גם בקמפיין המשימה הכחולה, שנועד ליצירת רשת גלובלית של אזורים ימיים מוגנים.[29]
נכון לינואר 2015, קיימים 50 מרכזי תקווה מסביב לעולם.[30]
