סוריה הדרומית

סוריה הדרומית (בערבית: سوريا الجنوبية, תעתיק: סורִיא אל-ג'נוּבִּיה) היא החלק הדרומי של אזור סוריה, החופף בערך לאזור דרום הלבנט (אנ'). השם מתייחס כרונולוגית וגאוגרפית לחלק הדרומי של מחוזות סוריה העות'מאנית.

בתקופה העות'מאנית

שטחים הכלולים במחוזות סוריה במהלך התקופה העותמאנית.

החל במחצית השנייה של המאה ה-19 שב המונח "סוריה" לשמש בערבית כשמה של הארץ שעד אז נודעה בגאוגרפיה הערבית בשם "א-שאם".^[1] במהלך התקופה העותמאנית, לפני מלחמת העולם הראשונה, הלבנט נוהל, וכך גם תושביו התייחסו אליו, כיישות אחת (סוריה) המחולקת למחוזות. סוריה הדרומית כללה את המחוזות הדרומיים של האזור המינהלי של סוריה העותמאנית. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו אלה: מותצרפליק (סנג'ק) ירושלים (בערבית: "מותצרפיה", בראשה עמד מותצריף (אנ')),^[2] סנג'ק שכם (אנ') וסנג'ק עכו (החל מ-1888 תחת וילאייט ביירות ולפני כן תחת וילאייט סוריה), ולמשך תקופה קצרה המותצריפליכ של כרכ (שפוצלה מווילאייט סוריה בשנת 1894/5 ליחידה מינהלית חדשה). בשנת 1884 המושל בדמשק הציע לממשלה באיסטנבול להקים וילאייט חדש של "סוריה הדרומית", שיכלול את מחוזות ירושלים, שכם ומעאן כאזור חיץ כנגד פלישות זרות, אולם דבר לא יצא מכך.^[3]

בזמן הכיבוש הבריטי והצרפתי

בתחילת המאה ה-20, המונח "סוריה הדרומית" רמז על תמיכה בלאומנות הפאן-ערבית של סוריה הגדולה, שהייתה קשורה לממלכה שהובטחה לשושלת ההאשמית מחג'אז על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, הנסיך ההאשמי פייסל ניסה להקים מדינה פאן-סורית או פאן-משריקית כזו (כלומר ממלכה מאוחדת שהייתה אמורה לכלול את כל סוריה המודרנית, כמו גם את הר הלבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן), אולם הדבר סוכל בשל הבטחות סותרות לגורמים שונים, שהובילו למנדט הצרפתי על סוריה והלבנון ב-1920.

עם התחרות בין צרפת ובריטניה לגבי עתיד השלטון בסוריה והחתירה הצרפתית לשלטון על "סוריה הגדולה", חדר לארץ ישראל המונח "סוריה הדרומית", שהיה שגור בצרפתית, ואומץ על ידי התנועה הלאומית הערבית.^[4] באוגוסט 1920, בהתייחסו לגירוש ממשלת פייסל מסוריה על ידי הצרפתים בחודש יולי, ולראיית ארץ ישראל כחלקה הדרומי של "סוריה גדולה" עצמאית, אמר מנהיג ערביי ארץ ישראל, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, לחבריו בתנועה הלאומית הפלסטינית: "עכשיו, אחרי האירועים האחרונים בדמשק, עלינו להנהיג שינוי יסודי בתוכניותינו פה. [רעיון] סוריה הדרומית אינו קיים יותר. אנחנו צריכים להגן על פלסטין".^[5]

על פי הפרוטוקולים של הישיבה התשיעית של ועדת המנדט של חבר הלאומים, השם "סוריה הדרומית" הוצע כשמה של ארץ ישראל המנדטורית בשפה הערבית:

"קולונל סימס הסביר כי הארץ כונתה 'פלשתינה' על ידי האירופים ו'פלסטין' על ידי הערבים. השם העברי לארץ היה הכינוי 'ארץ ישראל', והממשלה, כדי לענות על בקשות היהודים, הסכימה כי אחרי המילה 'פלשתינה' באותיות עבריות יופיעו בכל המסמכים הרשמיים ראשי התיבות המייצגים את הכינוי הזה. כעימות לכך, כמה מהפוליטיקאים הערבים הציעו שהארץ תיקרא 'סוריה הדרומית' כדי להדגיש את הקשר הקרוב שלה עם מדינה ערבית אחרת".

ב-1919 החל לצאת בירושלים העיתון "סוריא אל-ג'נוביה" ("סוריה הדרומית") בעריכת עארף אל-עארף. היה זה העיתון הערבי הפוליטי הראשון שנוסד בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ששימש שופר לחוגי הנוער הלאומני-קיצוני.^[6]

בקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי והרביעי (1920–1921) כבר לא היה זכר לתביעה לאחדות עם סוריה או לשם התואר "סוריה הדרומית".^[7]

ב-1927 הוקמה בארץ ישראל מפלגה בשם "מפלגת העצמאות הערבית בדרום סוריה", כדי להדגיש את התמיכה בפאן-סוריות ערבית.

ב-28 באוגוסט 1936 הוציא פאוזי אל-קאוקג'י את הכרוז הראשון שלו, לאחר שהגיע לארץ ישראל, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון על המרד הערבי הגדול לידיו. בכרוז נכתב כי הוא מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)" והיה חתום בידי קאוקג'י, "המפקד הראשי של המרד בסוריה הדרומית".^[8] בשלב השני של המרד, בספטמבר 1938, כינה עצמו עארף עבד א-ראזק "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית". כינוי זה היה העדפה לעומתית, אל מול כינויו העצמי של יריבו, עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד, "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין", ושיקף ככל הנראה את התמיכה שקיבל ממנהיגות המרד שישבה בדמשק.^[9] בחירתה זו תאמה את מושגיו של עזת דרוזה, האיש הבולט בוועדה המרכזית של המרד בדמשק, שראה ב"ארבעה חבלי־הארץ הסוריים" (בערבית: אל-אקטאר א-שאמיה, כלומר: סוריה, לבנון, עבר הירדן המזרחי ופלסטין) "ארץ אחת".^[10]

הערות שוליים

1. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 7, הערה 15.
2. יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכי הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שמיני: שלהי התקופה העות'מאנית, עמ' 31, 34.
3. Eugene L. Rogan, Frontiers of the State in the Late Ottoman Empire: Transjordan, 1850-1921, Cambridge University Press, p. 52
4. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 59.
5. בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
6. יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 277, 404.
7. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 90.
8. יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 226.
9. יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 293-292.
10. יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 326.