בעת העתיקה התבצע חלק ניכר של השיט סמוך לחופים, לשם בטיחות וקלות ניווט. עם זאת היו מסעות ימיים שנעזרו בסחף זרמי ים וידע לגבי משטר רוחות שסייע לניווט ותנועה למרחקים נרחבים יותר (למשל על ידי הויקינגים או מתיישבים פולינזים).
החל משלהי המאה ה-15 נעזרו אירופאים, מגלי ארצות וסוחרים במשטר "רוחות הסחר" על מנת לחצות אוקיינוסים ולהגיע לחופי מערב אפריקה ואמריקה הדרומית והצפונית. ספינות המפרש היו זקוקות לרוחות ונעזרו גם בזרמי ים וכך נעו בנתיבים מוגדרים, דבר שאיפשר גם את התפתחותו של שוד ימי, כאשר שודדים יכלו לארוב לספינות עמוסות סחורות בנקודות מעבר ידועות ובמצרי ים הכרחיים למעבר (למשל באזור האיים הקאריביים ובמצר מלאקה). גם לאחר זניחת ספינות המפרש לטובת שימוש בקיטור עדיין היה ערך רב להסתייעות במשבי הרוח וזרמי הים וכן למעבר בנתיבים בעלי עומק ורוחב מספיק לספינות שהלכו וגדלו.
באוקטובר 1854 אירעה התנגשות ימית בין הספינה האמריקאית SS Arctic לבין הספינה הצרפתית SS Vesta מול חופי ניופאונדלנד בעת ערפל כבד. בתאונה שקעה ה-Arctic ולמעלה מ-350 איש מצאו את מותם. בעקבות התאונה פותחו בארצות הברית תקנות רבות הנוגעות לבטיחות תנועת ספינות קיטור (בהן צפירה בצופר ערפל, נשיאת סירות הצלה וחגורות הצלה לכל הנוסעים ועריכת תרגולי הצלה לצוות) במקביל עלתה החשיבות של ניהול והסדרה של התנועה הימית. בשנת 1855 פרסם מת'יו מורי מטעם הצי האמריקאי חוברת הדרכה רשמית בשם Sailing Directions, אשר כללה תוכנית מפורטת לנתיבי שיט מומלצים ומחייבים באוקיינוס האטלנטי, תוך התמקדות בקווי הרוחב מעל 42 (שם סכנת הערפל והקרחונים, בצירוף עם עומס התנועה הימית, הפכה משמעותית ומסכנת-חיים). בשנת 1898 חיבר הצי האמריקאי, בצוותא עם חמש מפעילות קווי הספנות הגדולות בעולם (קונארד ליין, וייט סטאר ליין, אינמן ליין, נשיונל ליין וגויון ליין) אמנה לא-מחייבת בשם North Atlantic Track Agreement (הסכם הנתיבים הצפון- אטלנטיים) שקבעה נתיבי שיט מומלצים. להסכם נוספו עם הזמן חברות נוספות והוא קיבל תוקף של תקנה עם כינון האמנה הבינלאומית לבטיחות החיים בים. הנתיבים המקוריים שהוצעו נשארו ללא שינוי ניכר עד 1924 ורבים מהם משמשים אף כיום.[1]
אחת הסיבות שאיפשרו כינונם של נתיבי שיט מוסכמים ובטוחים ברחבי העולם הייתה העובדה שבמאה השנים שבין 1815 ל-1914 שלטה בריטניה בכל נתיבי השיט החשובים. הצי הבריטי הגן על נקודות מעבר קריטיות והחברות הבריטיות שלטו בנתיבי הסחר והסדירו את התנועה הימית.
דרך נוספת ל"קיצור דרך" בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט היא פיתוחם של מעברים דרך אוקיינוס הקרח הצפוני: המעבר הצפון-מזרחי והמעבר הצפון-מערבי. מעברים אלה אמנם פתוחים זמן קצר בשנה בשל חסימתם בקרח, אך הם מהווים קיצור ניכר בזמן מסע ימי בין נקודות בצפון כדור-הארץ.
.jpg)
