נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות.
כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות.
בקידוש הפירות ובאכילתם בירושלים מקיימים מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. מצווה זו נוהגת גם בימינו.
מקור המצווה
נאמר בספר ויקרא:
וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לא יֵאָכֵל.
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'.
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
דיני נטע רבעי מפורטים במשנה במסכת מעשר שני, פרק ה', משנה א'-פרק ה', משנה ה'.
דיני המצווה
פירות האילן אסורים באכילה בשלוש-השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש-השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים בין החומות ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות לירושלים מיד, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה.
בזמן הבית אסור היה לפדות את הפירות בכל מקום שהוא בתוך מהלך יום מירושלים[1], אך משחרב המקדש בטל דין זה[2].
בימינו שאין אנשים טהורים ואי אפשר לעלות ולאכול את הפירות בטהרה בירושלים, נוהגים לפדות את כל הפירות בכסף, וכך מותרים הפירות באכילה. ולמרות שיש הרבה פירות, מותר לפדותם על שווה פרוטה. היות שאסור לנו לאכול את הפירות, אין להם שווי, ואפשר לפדותם על מטבע שווה פרוטה או על מאכל ששווה פרוטה על ידי שאומר: "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו/במאכל שווה פרוטה זה". את הפרוטה או המאכל – מאבדים כדי שלא ישתמשו בהם בטעות.
לפני הפדיון מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי"[3].
באילו מינים נוהגת
נחלקו האמוראים[4] האם נוהגת רק בכרם או בכל האילנות. ולהלכה, כתב השולחן ערוך שנוהגת בכל האילנות, אולם הרמ"א כתב שבחוץ לארץ יש להקל בפירות האילן.
דיני נטע רבעי חלים גם על פירות שמיטה, ובמקרה כזה מותר לכולם לקטוף אותם ולאכול אותם בירושלים. ובימינו, מותר לכולם לקטוף ולחלל על פרוטה. על בעלי שדות לסמן את עצי נטע הרבעי בשמיטה, כדי שהקוטפים ידעו לפדות אותם. ובגמרא[5] מבואר שנהגו לסמן את העצים ב"קזוזות אדמה" כדי להראות שכמו שהאדמה יש ממנה הנאה, כל רבעי, כאשר נפדה מותר בהנאה.
הדין בחוץ לארץ נמצא במחלוקת פוסקים: יש אומרים שמצוות הערלה ונטע רבעי תלויים זה בזה ולכן כמו שערלה נוהגת בחוץ לארץ, כך גם נטע רבעי. הרמב"ם[6] סובר שדין נטע רבעי הוא דווקא כמעשר שני שנוהג רק בארץ ישראל.
להלכה כתב הש"ך[7] שכדי לצאת ידי כולם פודים את נטע רבעי שבחוץ לארץ ללא ברכה.
מנין השנים
אף על פי שגיל העץ נספר כל שנה בא' בתשרי, איסור ערלה ונטע רבעי נקבעים על פי ט"ו בשבט. על כן, גם כשהסתיימה השנה השלישית של העץ, הפירות שצומחים בעץ עדיין נחשבים לפירות של השנה הקודמת והם ערלה עד לט"ו בשבט. מט"ו בשבט הפירות שעל העץ נחשבים כבר לפירות של השנה הרביעית והם קדושים בקדושת נטע רבעי.
טעמי המצווה
- בספר החינוך נכתב שמצוה זו באה להודות ולהלל לאלוהים על טובו שבגינו העניק לנו פירות. לפיכך נקרא בפסוק "הילולים לה'".
- טעם נוסף, הוא מכיוון שהאדם יצטרך לעלות לירושלים לאכול שם את פירותיו - הוא יקבע אט אט את מושבו שם, ובניו והוא יחשפו לדברי התורה של החכמים המתגוררים במקום.
- הרמב"ן כתב גם כן שבהבאת הפירות יש משום הודאה לאלוהים. אך הוא מוסיף ומפרט שעושים זאת רק בשנה הרביעית כי אז כל הפירות גדלים כראוי, ובשלש השנים הראשונות עדיין לא מוציא האילן פירות כל צרכו. בפירושו על התורה הוא כותב ש"טעם המצווה הזאת לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובם הם נרקבים, ורובם לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכן נמתין לכולן עד שתעבור השנה הרביעית ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'... ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות, רוב הליחות הדבק בו מזיק לגוף ואיננו טוב לאכול כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף".
בניגוד להלכה המקובלת שאת נטע רבעי הבעלים אוכלים בירושלים, בתרגום יונתן בן עוזיאל וכן באבן עזרא כתבו שנטע רבעי הוא ממתנות כהונה שיש למסור לכהן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה ב'
- ^ דעת רבי יוסי, משנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה ב', וכך בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ה', תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'; לדעת תנא קמא במשנה שם כבר בזמן הבית בטלה התקנה מחמת ריבוי הפירות.
- ^ י - נטע רבעי - פניני הלכה, באתר פניני הלכה, 1 במרץ 2018
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ו, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ט, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י', הלכה ט"ו
- ^ ש"ך על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"ד, סעיף ז'
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
