משפט פריז, המכונה במקורות היהודים גם "ויכוח פריז" או "ויכוח רבינו יחיאל מפאריש", היה דיון משפטי שהתקיים בארמון לואי התשיעי מלך צרפת ב־12 ביוני1240. הוא עסק בהאשמה של היהודים על הכתוב בתלמוד ובסופו, חבר השופטים הנוצרי מצא את התלמוד אשם בדין וגזר על שריפת התלמוד.
אירועים מקדימים
בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה, החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מהדוגמה הקתולית, המינים.
בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך, הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.
המשפט
בשנת 1236 שלח הנזיר הפרנציסקני ניקולס דונין, שהיה יהודי מומר ותלמידו של רבי יחיאל מפריז, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, ובה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי המדרש ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה. על התלמוד כתב האפיפיור באיגרתו:
כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי מעלה הדבר בושה בלב האומרים זאת ואימה בלב השומעים זאת, וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם.
רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור. המשפט התנהל בפריז בחודש יוני[1] שנת 1240, לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה בכירים כמו ההגמונים מפריז ומסנס (Sens), האינקוויזיטור מקלן, נשיא האוניברסיטה וניקולס דונין.
על מנת לספק מקור לטענותיו כי התלמוד כולל דברי כפירה, מצווה על איבה כלפי הנוצרים ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להורגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג"[2], ובאמרה "אסור ליתן לגוי מתנת חנם משום 'לא תחנם', ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה"[3]. הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על רביעה של חיות או של זכרים, על עריות ועל שפיכות דמים.
תשובות ההגנה
תשובתם של הרבנים לגבי יחסו השלילי של התלמוד אל הגוי הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם נוצרים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה, ועוד. כן השיבו הרבנים תשובות פרטניות לגבי דברי האגדה שהטיח בהם ניקולס. הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו, וציינו שהיהודים לומדים את התלמוד במשך מאות שנים, ועד כה בכירי הכנסייה הנוצרית לא מצאו בכך כל פסול, כך שההתקפה כנגד התלמוד אינה אלא יוזמת המומר ניקולס ואינה מבוססת בנצרות. רבי יחיאל התייחס ליכולתו של הנוצרי להיגאל, על פי הדת היהודית. הוא טען שעל ידי קיומן של שבע מצוות בני נח יכול כל גוי, לרבות הנוצרי, להיגאל. לתפישה זו ישנם אכן מקורות מבוססים במחשבה היהודית.
לגבי הדברים בגנותו של ישו, השיבו הרבנים כי המדובר הוא באדם אחר ששמו ישו: ”כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!”, וביססו את תשובתם על כך שישו מוזכר בתלמוד כתלמידו של יהושע בן פרחיה, שחי כמה דורות לפני תקופת ישו על פי הכרונולוגיה הנוצרית.
הערכת תשובות הרבנים
בגלל אופיו של המשפט וזהותם של השופטים, הרבנים המשיבים היו מוגבלים בחופש הביטוי, ונזקקו לעיתים לפרשנות חופשית ויצירתית על מנת להדוף את הטענות שהוטחו בהם. ההבחנה בין גויים שבתלמוד לבין נוצרים שבה הסבירו הרבנים את אי הרלוונטיות של הדינים שציטט דונין אפשר שהייתה טקטית לצורך המשפט בלבד. הספרות ההלכתית לא מבדילה ברובה בין עובדי עבודה זרה לבין הנוצרים הקתולים. אומנם יש מקורות שהשתמשו בהבחנה זו באופן חלקי, אך הרבנים המתווכחים עשו בה שימוש גורף. עם זאת, יש חוקרים שטענו שהצורך להצטדק במשפט גרם להפנמה כנה של השקפות סובלניות, דבר שהחוקרים מנסים לאפיין בו במיוחד את רבי מנחם המאירי, חמישים שנה אחר כך. כפי שמעיר יעקב כ"ץ:
נתגלה לנו כאן זימונו של מפנה היסטורי כפול. שהרי המשפט בפריז מהווה בתולדות הכנסייה מעבר מסובלנות יחסית כלפי הדת היהודית לנוהג של התאנות, חשדנות וביקורת כלפי מנהגי היהדות ועיקריה. אותו מאורע גופו דחף את היהודים, אולי שלא בטובתם, לצעוד צעד קדימה לקראת ההשקפה של סובלנות דתית.
בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין, ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל כתבי היד של התלמוד הוחרמו. בשנת 1244[4]שרפו הצרפתים בפריז במשך כשתי יממות את כל כתבי היד של התלמוד. על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג, נשרפו באותו מאורע 24 קרונות עמוסים בספרי תלמוד.
ההשלכה של המשפט הייתה ברורה וחדה. הנוצרים עשו דבר שנמנעו ממנו במשך כל הדורות עד אז – והתערבו בתפיסה ובאמונה היהודית עצמה, בלי להשלים איתה מתוך ראיית היהודים כעדים לאמיתות הנצרות באומללותם הנוכחית או בהתנצרותם לעתיד לבוא.
המשפט ושרפת התלמוד שבעקבותיו היו צעד משמעותי בהיסטוריית רדיפת היהודים במערב אירופה במאות האחרונות של ימי הביניים, והביאו לתסיסה אנטישמית קשה.
