PROFILBARU.COM

מרגרט מיד
Margaret Mead
לידה	16 בדצמבר 1901; פילדלפיה, ארצות הברית
פטירה	15 בנובמבר 1978 (בגיל 76); ניו יורק, ארצות הברית
ענף מדעי	אנתרופולוגיה תרבותית, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, פסיכולוגיה של הגזע, אתנולוגיה
מקום מגורים	Longland
מקום קבורה	Trinity Episcopal Church Cemetery
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה (1929); אוניברסיטת דפאו; קולג' ברנרד; בית ספר סולברי ;
מנחה לדוקטורט	פרנץ בועז, רות בנדיקט
מוסדות	אוניברסיטת קולומביה; אוניברסיטת רוד איילנד; המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע ;
תלמידי דוקטורט	סקוט אטרן, Nancy Bowers
פרסים והוקרה	מדליית החירות הנשיאותית; פרס קורט לוין (1954); Gold Medal of the Society of Woman Geographers (1942); עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; היכל התהילה הלאומי לנשים (1976); פרס קלינגה (1970); פרס ויליאם פרוקטר להישג מדעי (1969); פרס אליזבת בלקוול (1964) ;
בן או בת זוג	גרגורי בייטסון (1936–1950); ; לותר קרוסמן (1923–1928); Reo Fortune (1928–1935) ; רות בנדיקט ;
צאצאים	מרי קתרין בייטסון

מרגרט מיד (באנגלית: Margaret Mead‏; 16 בדצמבר 1901 – 15 בנובמבר 1978) הייתה אנתרופולוגית אמריקאית, שחקרה את מסורת האנתרופולוגיה התרבותית.

קורות חיים

מיד נולדה בפילדלפיה לאב פרופסור ולאם פעילה חברתית. למדה בברנרד קולג' וקיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת קולומביה ב-1929. ב-1925 עברה לפולינזיה כדי לבצע שם עבודת שדה. ב-1926 הצטרפה למוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק כאוצרת משנה, ולבסוף נעשתה לאוצרת האתנולוגיה וסגנית מנהל המוזיאון^[1] מ-1946 ועד 1969. בנוסף, לימדה באוניברסיטת קולומביה מ-1954. ביולי 1956 ביקרה בישראל כאורחת משרד הבריאות, כדי לייעץ בנוגע ליישובי העולים.^[2]

מיד התמקדה בחקר בעיות של גידול ילדים, אישיות ותרבות, תחום אליו פנתה בעקבות מורתה רות בנדיקט.

לאחר מותה הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

מיד ידועה ביותר כיום בשל הוויכוח סביב מחקריה, במיוחד החיבור הראשון שלה, בשנת 1928, "התבגרות בסמואה" ("Coming of Age in Samoa"), המבוסס על מחקר שביצעה כשהייתה סטודנטית.^[3]

מיד התנגדה לנישואי סטודנטים וטענה שנישואים בגיל צעיר ימנעו את ההתקדמות המדעית.^[4]

החל משנת 1979 מוענק "פרס מרגרט מיד" בתחום האנתרופולגיה. למעט תקופה קצרה הוא מוענק בתדירות שנתית. בריז'יט מולר ג'ורדן הייתה בין הראשוני מקבלי הפרס.

חייה הפרטיים

הייתה נשואה לאנתרופולוג לותר קרוסמן (אנ').

בין 1928–1935 הייתה נשואה לריאו פורצ'ן הניוזילנדי.

בין השנים 1936-1950 הייתה נשואה לגרגורי בייטסון, אבי בתה היחידה, ד"ר מרי קתרין בייטסון שנולדה ב-1939.

נטען שמערכת היחסים שלה עם רות בנדיקט הייתה מינית. בשנות חייה האחרונות התגוררה מיד עם האנתרופולוגית Rhoda Metraux, ומחילופי מכתבים שפורסמו אחרי מותן עולה כי בין השתיים התקיימה מערכת יחסים רומנטית. אף כי מיד מעולם לא העידה על עצמה כבעלת נטיות לסביות או ביסקסואליות, היא ציינה באחד מכתביה כי נטייה מינית עשויה להתפתח במשך השנים.

הספר "התבגרות בסמואה"

בהקדמה ל"התבגרות בסמואה" כתב המנחה של מיד, פרנץ בועז: "אדיבות, צניעות, נימוסים, התנהגות בהתאם לקני מידה אתיים ברורים הם אוניברסליים, אך התוכן של אדיבות, צניעות, נימוסים וקני המידה האתיים הם לא. חשוב לדעת כי הסטנדרטים משתנים באופנים בלתי צפויים ביותר".

בועז העיר על כך כי בזמן פרסום הספר, אמריקאים רבים עסקו בבעיות שאנשים צעירים (בייחוד נשים) עומדים בפניהם כשהם מתבגרים. בועז חשב כי המחקר על גיל ההתבגרות בתרבות אחרת יהיה משמעותי ומאיר עיניים.

מיד ביצעה את מחקרה בקרב קבוצה של קטנה של תושבי סמואה – 600 איש – שאיתם חיה ושאותם הכירה, וראיינה מקרבם 68 נשים צעירות בין הגילאים 9 ו-20. כשהמחקר הופיע ב-1928, קוראים אמריקאיים רבים הזדעזעו מכך שסיפרה כי נשים סמואניות צעירות מעדיפות לדחות את הנישואין לשנים רבות בזמן שהן נהנות ממין מזדמן, אך בסופו של דבר מתחתנות ומקימות משפחה בהצלחה. יתר על כן, מיד הגיעה למסקנה כי המעבר מילדות לבגרות אינו מלווה במצוקה, חרדה או בלבול, אלא דווקא קל למדי.

כפי שבועז ומיד ציפו, הספר הדהים מערביים רבים. לספר עדיין יש השפעה דומה על קוראים רבים, וארגון שמרני בארצות הברית (Intercollegiate Studies Institute) הצהיר על הספר כ"גרוע ביותר במאה ה-20".

ספר משפיע אחר של מיד הוא "מין ומזג בשלוש חברות פרימיטיביות". ספר זה נעשה לאבן הפינה של התנועה לשחרור האשה, כיון שהוא טען שנשים הן דומיננטיות בשבטי הטצ'מבולי באיי הים הדרומי, ללא שהדבר מעורר בעיות מיוחדות. אך מחקרים מאוחרים יותר על הטצ'מבולי ערערו תיזה זו, וטענו מצידם כי בחברות אלה הגברים הם הדומיננטיים, חוץ מאשר האמונה שלמכשפות בשבט יש כוחות טאבו מיוחדים. גם טענות של מיד כי אנשי האראפש הם פציפיסטים הופרכו.^[5]

אנקדוטה ידועה מייחסת למיד את האמירה כי הסימן הראשון לקיום ציויליזצייה היא עצם ירך שהחלימה כעדות לכך שמישהו טיפל באדם הפצוע עד להחלמתו.^[6]