מצר ים הוא מעבר ימיטבעי צר ברוחבו באופן יחסי, המחבר בין שני גופי ים גדולים, ועל כן שוכן גם בין שני גופי יבשה גדולים.
מְצרי ים שוכנים לעיתים בנתיבי ספנות חשובים, ובשל כך מהווים מקומות אסטרטגיים, שהשליטה בהם חיונית למעבר כלי שיט. מסיבה זו התחוללו לא אחת מלחמות שליטה על מְצרים. בנוסף, מיקומם האסטרטגי הביא להתפתחות ערים וערי נמל חשובות, כמו סינגפור במצר מלאקה, גיברלטר במצר גיברלטר, איסטנבול במצר בוספורוס.
בחוק הים מוגדר מחלף בין ימים כרצועת מים צרה המחברת בין שני ימים. זהו מעבר טבעי, להבדיל מתעלה. בעבר הרחוק, לא היו קיימים עקרונות כלליים לגבי מצרים, אלא היו קיימות אמנות לגבי המצרים החשובים ביותר. העקרונות הכלליים התפתחו רק במחצית השנייה של המאה ה-20.
נקודת הציון הראשונה היא בפסק הדין של בית הדין הבינלאומי בהאג משנת 1949 בעניין מצר קורפו.[2]
מדובר היה בספינות מלחמה של הצי הבריטי שעברו בין אלבניה ויוון לאי קורפו. בדרך כלל, אם המצר רחב יותר מאשר המים הטריטוריאליים של שתי המדינות החופיות, לא מתעוררת בעיה שכן כלי השיט עובר במים שהם ים פתוח. אך כאשר המצר צר יותר, חייב כלי השיט לעבור בשטח הטריטוריאלי של מדינה חופית כלשהי. האוניות הבריטיות רצו לעבור במים הטריטוריאליים של אלבניה, והיה זה בתקופה בה שרר מתח רב בין יוון לאלבניה. האוניות הבריטיות עלו על מוקשים ימיים ואנגליה הגישה תביעה נגד אלבניה לבית הדין הבינלאומי בהאג. השאלה שעמדה הייתה: "האם הייתה לאוניות הבריטיות זכות על פי המשפט הבינלאומי לעבור דרך הים הטריטוריאלי של אלבניה במקום שהים מהווה מצר שמחבר שני חלקים של הים הפתוח". בית הדין קבע שהייתה קיימת זכות כזו והיה זה פסק דין ראשון שהכיר בזכויות מעבר במצר בינלאומי גם אם המצר נמצא במים הטריטוריאליים של מדינה חופית.
ב-1958 קיים האו"ם את הכינוס הראשון על חוק הים. בכינוס שנערך בז'נבה הוחלט על ארבע אמנות הים:
האמנה בדבר המדף יבשתי – נכנסה לתוקף ב-10 ביוני 1964
האמנה בדבר הים הטריטוריאלי – נכנסה לתוקף ב-10 בספטמבר1964
האמנה בדבר דייג ושימור משאבי הדגה בימים הפתוחים – נכנסה לתוקף ב-20 במרץ1966
סעיף 16 פסקה 4 של אמנת הים הטריטוריאלי עוסק במצרים בינלאומיים. סעיף זה קובע, כי אין להשעות מעבר בתום לב של אוניות במצר בינלאומי המשמש לשייט בינלאומי, אשר:
מחבר שני חלקים של הים הפתוח (לדוגמה: מצר גיברלטר).
מחבר ים פתוח עם ים טריטוריאלי של מדינה שלישית (כלומר, מדינה היושבת על חוף בהמשך המצר (לדוגמה: מצרי טיראן).
אחרי 1958, החלו המדינות להרחיב את תחום הים הטריטוריאלי שלהן. עד אז תחום המים הטריטוריאליים היה כשלושה מייל מקו החוף ותחום זה התרחב לכדי 12 מייל. כך הפכו מצרים רבים, שבעבר הכילו רצועה של ים פתוח, להיות כלולים לחלוטין בים הטריטוריאלי של המדינות החופיות. לפיכך, התעורר הצורך להסדיר את נושא דיני הים ככלל והמצרים בפרט. אמנת האו"ם בדבר דיני הים שהתקבלה ב-1982 ונכנסה לתוקף ב-1994, מהווה עד היום (נכון לספטמבר 2017) את ההסדר העיקרי בנושא הים. היא מטפלת במרבית ההיבטים של דיני הים וכוללת פרק שלם העוסק במצרים בינלאומיים.
המשטר שנקבע באמנה מ-1982, מבדיל בין שני סוגים של משטר במצרי ים:
מעבר בתום לב שאין להשעותו. זהו בעצם המשטר של 1958, והמשטר שחל גם במצרי טיראן.
מעבר טרנזיט שאין להפריעו. זהו משטר חדש שנקבע באמנת 1982.
המשטר החדש, שנקבע באמנת הים, רחב ממשטר המעבר בתום לב מכמה בחינות:
צוללות רשאיות לשוט במיצר מתחת לפני המים, בניגוד למשטר בתום לב אשר קבע כי בעת מעבר במיצר, צוללות חייבות לשוט על פני המים ולהציג את דגלן.
הזכות חלה גם על כלי טיס.
בסמכות המדינה החופית לחוקק חוקים ולהתקין תקנות מעבר במצרים. סמכות זאת מצומצמת בצורה ניכרת בהשוואה למשטר הראשון.
המשטר החדש חל גם על מעברים ארכיפלגיים (מדינה שהיא כולה איים). המשטר בתום לב חל, בין היתר, על מצר בין מדינה לבין אי של אותה מדינה.
כמו כן, נקבע באמנה, שאם יש מצר שלגביו קיימת אמנה ותיקה, ימשיך לחול בו המשטר הנהוג באותה אמנה.
