במחזה מתקיימים שני מעגלים: סיפור המסגרת הוא על תקופת תום מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלי הקרקעות המקוריים בברית המועצות דורשים את רכושם בחזרה, בעוד החקלאים שחיו במקום שזמן רב, בנו את ביתם ועיבדו את הקרקע, טוענים אף הם לבעלות. כדי לשכנע שהאדמה שייכת למעבדיה ולא לבעלים המקוריים הם מעלים הצגה.
הסיפור הפנימי הוא על השתייכותו של ילד קטן: האם הוא שייך לאימו העשירה שנטשה אותו (כאשר ידוע כי לפני בריחתה היא אספה את השמלות וברחה, אך את התינוק שכחה לקחת), או למשרתת שגידלה אותו והצילה את חייו, כשהיא מסכנת את חייה מספר פעמים.
סיפור העלילה
המחזה נפתח בפרולוג – מחלוקת בין שתי קבוצות אנשים של העמק. מחד הזקן אומר שהעמק שייך מאז ומעולם לו, לפי חוק. ומנגד החייל, נציג השלטון, המסרב לאפשר לו לשהות במקום.
לאחר מכן מתחיל הסיפור הפנימי שעוסק במרד הנסיכים הגדול בדוכס, שבמסגרתו נרצח המושל. אשתו מעדיפה להתעסק באריזת בגדיה היקרים ונמלטת, תוך שהיא נוטשת את בנם הקטן, מיכאל (מישל).
גרושה, המשרתת, נפרדת מחתנה המיועד החייל שיוצא עם יחידתו ומבטיחה לשמור לו אמונים. אזי היא מוצאת את התינוק הרך, ומחליטה להציל אותו ובחירוף נפש נסה איתו להרים למצוא שם מקלט. בדרך היא נתקלת בסכנות רבות שהגדולה שבהן היא חיילי משמר הברזל שרוצים להרוג את היורש הקטן ובכך לחסל את השושלת. היא מוצאת מקלט אצל איכר כדי שיחשבו שהוא אבי הילד. האיכר רוצה לקיים איתה יחסי אישות והיא דוחה אותו ומעוררת את כעסו. עם שוך המהפכה, מופיע בן זוגה החייל והוא מסיק ממראה עיניו כי גרושה נישאה ואף הספיקה ללדת ילד והוא נוטש אותה בכעס.
בהמשך העלילה מופיעים חיילים וחוטפים מידי גרושה את הילד על פי צו בית דין. אמו של הילד מבקשת לקבלו לידיה כדי שתוכל לזכות באחוזת בעלה המת. גרושה המשרתת, והאם, אשת המושל, נקראות להופיע בפני השופט אצדק שיפסוק למי שייך הילד.
השופט אצדק אינו שופט רגיל, אלא דמות ציורית שמונתה כהלצה בימי האנרכיה של ההפיכה. הוא נוטה לשכרות, ומעדיף להשתמש בספר החוקים כבמשענת לכיסא, ובניגוד לשופטים רגילים מעדיף את העניים על העשירים והחזקים. הוא גם מזמין את העשירים לשחד אותו, באמרו: "לפני שאני פותח, מי שנותן - אני לוקח". ידוע לצופה על פסיקות אחרות שלו, שבהן לא הסכים להרשיע רופא שכרת את הרגל הלא נכונה של פצוע והרשיע בעל אחוזות שפרותיו נגנבו.
המחזה מכיל מספר מקרים המובאים בפני השופט, בטרם מגיע המשפט הראשי. במשפטים אלה מציג ברכט את גישתו של אצדק כלפי הצדק. באחת מהן תובע עשיר ששלח את בנו ללמוד רפואה וכעת הוא תובע את בנו על שהוא מטפל בחולים מבלי לקחת תשלום. אצדק אומר: "העשיר שלח את בנו ללמוד רפואה כדי שיעסוק במסחר". כמו כן הוא אומר: "בעצמי היכרתי רופא שהפך פצע זעיר באצבע למכרה זהב ענקי." ברכט יוצר בטקסט השוואות רבות בין אצדק לבין ישו.
פסק הדין דומה למשפט שלמה: השופט אצדק מצייר מעגל של גיר ומעמיד את הילד במרכזו. הוא קורא לנשים לאחוז בילד, ומכריז כי האישה שתצליח לאחוז חזק יותר ולמשוך את הילד אל מחוץ למעגל הגיר, היא שתזכה בו. אמו של הילד מושכת אותו בחוזקה. ואילו גרושה, המשרתת שגידלה את הילד כאם, אינה רוצה שהילד ייפגע ומרפה מידו. השופט פוסק כי הילד יימסר לגרושה. המחזה קרוי על שם אותו מעגל גיר מצויר, שבעטיו נקבע פסק הדין, (ולא משיקולים ערכיים של טובת הילד, ולא לאחר דיון של ממש בעניין). לפי פסק הדין הילד מגיע למשרתת שגידלה אותו, ואחוזותיו יהפכו לגן ציבורי לילדים שייקרא "גן אצדק" על שם השופט. לאחר הפסיקה, השופט אצדק פורש מכסאו ונעלם תוך כדי מסיבה רועשת.
דיון וניתוח
המחזה מנסה לעורר את השאלות מדוע גרושה צריכה להפסיד במשפט, והאם הורות ביולוגית גוברת על הורות נרכשת. ברכט למעשה מבקר בחריפות את שרירות הלב של מערכת המשפט והחוקים האנושית. דרך הילד מישל הוא שואל האם יש בכלל זכויות של קניין: למי שייך מפעל, למשל, לאדם שעובד בו מיום עד ליל, או לבעל המפעל החוקי, שמגיע לקחת את הרווח בסוף החודש? למי שייכת אחוזה, למשרתים המטפלים בה, או לבעלי האחוזה, שמושווים במחזה לפשפשים על סדין צחור.
לאורך המחזה כולו, המושפע מרוח הקומוניזם, מוצג עולם המעמדות - העניים מול העשירים. כשגרושה, "הדמות הטובה", מנסה להתחזות לעשירה, כדי להציל את התינוק, מבינות האצילות שהיא לא משלהן כי היא יודעת לקפל סדין.
ברכט בורא את השופט הליצן אצדק כדי להראות שצדק בעולם כזה יכול לקום רק כשהשופט שיכור. כשהשופט מציע לגרושה לוותר על הילד כי כך יחיה כעשיר, היא אומרת שהיא מעדיפה שיחיה כעני, כי "אם יצעד בסנדלי זהב\ צונן ליבו יהיה כטל\ ינצל אנשים זקופי גו\ הוא ישכחני בנקל".
ביקורת
שני המושגים השונים (1) קניין על רכוש ולעומתו (2) חזקה על ילד משמשים במחזה בערבוביה, למרות שמערכות משפט רבות מבחינות ביניהם ואף מתנגדות לרעיון קיומה של בעלות על בני אדם בכלל (עבדות) ובעלות על ילדים על ידי הוריהם בפרט.
המחזה בישראל
שבע הפקות של "מעגל הגיר הקווקזי" הועלו בתיאטרות הרפרטוארים בישראל, נכון לשנת 2012[1]:
דפנה ברק-ארז, "צדק ישראלי, צדק קווקזי - משפט צדק, שופטים, הורים וילדים בעקבות מעגל הגיר הקווקזי", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
.jpg)
