מנחת קטיף היה מנחת תעופה קטן בגוש קטיף, כ־3 וחצי קילומטרים צפונית לעיר ח'אן יונס, ובצמוד לבסיס אונר"א אשר נמצא בשטח מחנה הפליטים ח'אן יונס וכן היה ממערב למושב העובדים גני טל ומחנה נוריה, המנחת נקרא על שם אזור ההתיישבות הישראלי ברצועה "גוש קטיף".
היסטוריה
המנחת הוקם בשנת 1990, ביוזמת חברת "סנונית שרותי תעופה" ובעליה הטייס יונתן גבע, במטרה לשרת בעיקר את מתארחי מלון נווה דקלים שהחל לפעול מספר שנים ספורות לפני חניכת השדה[1]. בית המלון סבל קשות מאבדן הכנסות בעת האינתיפאדה הראשונה, והסיבה העיקרית להפעלת והקמת השדה הייתה הסברה כי מתן אפשרות להגעה מהאוויר יאפשר להמשיך ולהפעיל את בית המלון[2]. סיבה נוספת הייתה כי מספר אנשי עסקים שהבטיחו לראש המועצה צבי הנדל (לימים חבר הכנסת וסגן שרת החינוך, התרבות והספורט) שיקימו מפעלים בגוש-קטיף כאשר נודע להם ניתן שתהיה גישה לאזור בעזרת תחבורה אווירית.
אורך המסלול היה 800 מטרים, ורוחבו 6 מטרים כך שהוא היה ניתן לשימוש רק על ידי מטוסים קלים. חברת מע"צ סללה את המנחת ובשיתוף פעולה עם המועצה האזורית חוף עזה אשר השקיעה 1.25 מיליון ש"ח בסלילתו של המסלול ובתכנון חברת "מהוד"[3]. המנחת נחנך באוגוסט 1990 בנוכחות שר התחבורה, משה קצב[4].
בדצמבר 1990, חברת התעופה נשר תעופה ותיירות החלה להפעיל מהשדה קו תעופה לשדה דב בתל אביב (טיסה אשר אורכה היה פחות מחצי שעה טיסה)[2]. בשלב הראשון פעל הקו באופן סדיר של כפעמיים ביום וכן כשלוש פעמים בשבוע. בית המלון הפעיל הסעות משטח בית המלון אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים, והמועצה האזורית חוף עזה הייתה מציבה לפני כל נחיתה במנחת רכב כיבוי אש וכן אמבולנס, אך תפעול זה היה מסובך ופגע בכדאיות הפעלת המנחת[3]. בנוסף תכננה חברת נשר תעופה ותיירות להשתמש במנחת על מנת להטיס תוצרת חקלאית שגדלה בחממות בגוש קטיף לצפון הארץ. עם זאת בסופו של דבר התברר כי מספר הטסים במנחת לא מצדיק החזקת קו טיסה קבוע[3].
בשנת 1997 ביקשה חברת עיט שירותי תעופה ותיירות לשוב ולהפעיל טיסות סדירות למנחת[5], אך צה"ל לא נתן לכך אישור, בשל חשש לפיגועים במטוסים שיטוסו למנחת הממוקם סמוך למחנה הפליטים ח'אן יונס[6]. לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה צה"ל אסר לחלוטין על מטוסים פרטיים לעבור במרחב האווירי של רצועת עזה. הוחלט כי יינתן אישור טיסה בשדה למסוקים בלבד, ובהמשך צומצם האישור למסוקי חיל האוויר בלבד.
לאחר הריסת נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת בדצמבר 2001[7], הפך למעשה מסלול הטיסה של השדה להיות מסלול הטיסה השמיש היחיד ברצועת עזה. המנחת איבד את תפקידו לחלוטין לקראת פינוי גוש קטיף וביצועה של תוכנית ההתנתקות. המנחת פונה יחד עם שאר התשתיות בגוש קטיף.
השימוש האחרון במנחת היה שנה לפני פינוי הגוש כאשר הוא שימש כחניון למספר רב של אוטובוסים ששימשו מפגינים באחת המחאות נגד ביצועה של התוכנית.
לאחר הפינוי
מסלול ההמראה שימש לאחר ההתנתקות את תושבי ח'אן יונס ככביש גישה למחנה הפליטים הצמוד לעיר. ב-2014, צילומי אוויר הראו כי בעקבתו הרחבת מחנה הפליטים חאן יונס, שכללה הקמת מתקן לטיהור שפכים על חורבות המסלול, הפכה את המנחת לבלתי שמיש באופן סופי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יוסי ריבלין, הכול באוויר, חדשות, 28 באוגוסט 1990
- ^ 1 2 דן ארקין, נתיב עוקף אינתיפדה, מעריב, 18 בדצמבר 1990
- ^ 1 2 3 חגי הוברמן, המינחת שנעקר-מנחת גוש קטיף, באתר "מרקיע שחקים" (ארכיון)
- ^ קרן אלמוג, קו טיסה לגוש קטיף, חדשות, 24 באוגוסט 1990
- ^ דרור מרום, חברת עיט תפעיל קו טיסות בין באר-שבע לחיפה, באתר גלובס, 30 בדצמבר 1997
- ^ דרור מרום, חב' התעופה עיט: צה"ל מונע תחילת הטיסות לגוש קטיף מחשש לפיגועים, באתר גלובס, 18 בינואר 1998
- ^ דני רובינשטיין, הגיבור השותף לסבל עמו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2001
