בשנת 1869, עם הפעלת "חוק הוילאיתים" בהוראתו של מדחת פאשא, נתמנה דניאל לחבר "המועצה המינהלית" של וילאייט בגדאד ("מג'לס אל־אדארה לוילאית בגדאד"), וכיהן בה עד שנת 1901 (אז מונה במקומו בנו, עזרא).[6] במרץ 1877 נתמנה לציר בפרלמנט העות'מאני באיסטנבול.[6][7] בשנת 1892 העניק לו הסולטאן העות'מאני את התואר "צאחב אל־סעאדה" (סעאדתלו).[6]
בשנת 1924 נבחר דניאל לאספה המכוננת של בית הנבחרים העיראקי. ב-1925 נעשה סנאטור וכיהן כנציג היהודים בסנאט העיראקי (בו היו 20 חברים) עד פברואר 1932 (אז החליף אותו בנו, עזרא).[6][3]
דניאל גייס תרומות לצדקה ליהודים ומוסלמיים, הוא בנה גן ילדים ובית ספר יסודי יהודי בשנת 1910 על שמו, ובית יתומים מוסלמי בשנת 1928. בנוסף, היה הראשון מבין התורמים להרחבת מתחם קבר יחזקאל הנביא. כהוקרה על תרומותיו למוסדות הציבור, בשנת 1925 החליטה עיריית בגדאד לקרוא רחוב על שמו - רחוב מנחם אל דניאל[8]. בנוסף, הקים שוק בעיר, הקיים עד היום ונושא את שמו[9]. דניאל היה מעסיקו של הרב סלמאן מוצפי במשך 18 שנים[10]. סלמאן היה מנהל ספרי החשבונות הראשי ובהמשך המנהל הראשי של עסקיו של דניאל[10], בטרם היה ראש ישיבת "בני ציון" בירושלים.
מנחם דניאל, שהיה בעל יחסים קרובים למלך עיראק הראשון, פייסל, אירח את המלך ואת משפחתו בארמונו שבמחוז א-סנכ בקצה בוסתני הווקף שהקדיש מר סולטאן עלי). זאת, לאחר שארמונו של המלך (קאסר 'שעשוע'[11]), אשר נקנה מסוחר תה יהודי בשם שאול שעשוע[12], נהרס בהצפת נהר החידקל ב-9 באפריל1926. המלך ומשפחתו התגוררו אצל דניאל עד לסיום בניית הארמון החדש ברובע כסרה שבבגדאד[9].
בעקבות מאורעות תר"פ ומאורעות תרפ"א נתפסו היהודים באגן הים התיכון כאויבי הלאומיות הערבית ונאמני הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל. משום כך, דחה בשנת 1922 דניאל, כאחד ממנהיגי יהדות עיראק, הצעה לפתוח בבגדאד סניף של ההסתדרות הציונית. בין נימוקיו לדחייה כתב כי הציונות מאיימת על החיים הלאומיים בכל ארצות ערב, ועל פי דעת הקהל בארצות אלו היא נחשבת לבלתי לגיטימית. מנחם דניאל תמך במגמת העיראקיזציה של היהודים, וסבר כי יהודי עיראק חייבים לגלות נאמנות לארצם הבונה את עתידה.
ב-8 בספטמבר 1922 כתב דניאל תעודת התנגדות לפתיחת סניף של ההסתדרות הציונית אשר תועדה במכתב ששלח אל מזכיר ההסתדרות הציונית בלונדון[13]:
אין צורך לומר, שאני מעריך מאוד ומעריץ את האידאל האציל שלכם והייתי שמח לו יכולתי לתרום להגשמתו. אולם בארץ הזאת [עיראק] אין התנועה הציונית נושא אידאלי לגמרי. לגבי היהודים, אולי במידה גדולה יותר מאשר לגבי האחרים, היא מסמלת בעיה, אשר היבטים שונים בה דורשים עיון רב. נסיבות מיוחדות מאוד, אשר אף אחת מהקהילות היהודיות האירופיות אינה עומדת בפניהן, כופות עצמן עלינו בהקשר זה. אין ספק, אתם יודעים שבכל ארצות ערב התנועה הציונית נחשבת כאיום רציני על החיים הלאומיים הערביים. [...] כל אהדה לתנועה הציונית אינה אלא בגידה בנושא הערבי [...] במצב העדין הזה לא יכול היהודי להגן על צדקתו, אלא אם יוכיח נאמנות בלתי מעורערת לארצו ויימנע היטב מכל מעשה שיכול להתפרש שלא כהלכה [...].
— מכתב מאת מנחם צאלח דניאל אל מזכיר ההסתדרות הציונית בלונדון, 8 בספטמבר 1922[14]
אחרי מותו
מנחם דניאל נפטר בשנת 1940 ובנו, עזרא דניאל (1874-1952), ירש את מקומו בפרלמנט העיראקי[4] עד 1952. דניאל הבן, היה יחיד מבין מנהיגי הקהילה היהודית בעיראק, אשר בנאומיו בסנאט יצא בגלוי נגד המדיניות הממשלתית שהפלתה את היהודים לרעה. נאומיו, אשר לא פורסמו בתקשורת, הכו הדים מפה לאוזן דווקא משום שלא היה ציוני. אמנם בתי הספר והמוסדות הרשמיים המשיכו בחייהם התקינים, אך בתקופה זו מאות יהודים סולקו ממשרותיהם הממשלתיות, הם נרדפו, נפגעו זכויותיהם וסבלו מאפליות אדמיניסטרטיביות רבות בלימודים ובמסחר. בנאומיו הסביר כי היהודים חיים בעיראק כ-3,500 שנה ולא יהגרו אלא אם יאולצו לכך. הוא האשים את ממשלת עיראק כי היא זו שיצרה במדיניותה את התנועה הציונית והביאה את היהודים לרצות לברוח מעיראק[15]. על פי ההיסטוריון העיראקי נביל אל-רובייעי, קבריהם של מנחם ועזרא דניאל בעיר כיפל (אנ') הוסרו[16].
