יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מלחמת קוסובו
בכיוון השעון מלמעלה: בניין של הצבא היוגוסלבי אשר הושמד במלחמה, מכונית המכוסה בשברי אבן, קברי חיילים מטעם צבא עצמאות קוסובו שנהרגו במלחמה, מטוס F-15 של חיל האוויר האמריקאי שהיה מעורב בלחימה.
ניצחון האלבנים וכוחות נאט"ו; הכוחות היוגוסלביים נסוגים מקוסובו; שומרי השלום של האו"ם נכנסים לקוסובו; קוסובו מתפרקת מסרביה ב-17 בפברואר 2008, ומכריזה על עצמאותה.
מלחמת קוסובו הוא השם שניתן לשני עימותים מזוינים שהתחוללו בזה אחר זה, ובתקופה מסוימת במקביל, בחבל קוסובו שבסרביה.
1996–1999: עימות בין כוחות הביטחון של סרביה ויוגוסלביה ובין צבא השחרור של קוסובו (KLA), ארגון גרילהאלבניאתני השואף להתנתק מן הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה שהתפרקה.
קוסובו היא חבל ארץ בלקני אשר לאורך ההיסטוריה ישבו בו שני עמים, הסרבים והאלבנים כשיחס האוכלוסייה השתנה עם הזמן לאור תמורות גאו-פוליטיות אך במאות השנים האחרונות כלל רוב אלבני מובהק. החל משנת 1945 עת שוחררה יוגוסלביה בידי צבא הפרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו, חולקה המדינה לרפובליקות סוציאליסטיות לאומיות הכפופות לשלטון היוגוסלבי הקמוניסטי המרכזי. במסגרת חלוקה זו נכללה קוסובו ברפובליקה הסוציאליסטית של סרביה אך לאור מבנה אוכלוסייתה זכתה לאוטונומיה מהשלטון בבלגרד שסמכויותיה הורחבו עם השנים. לאחר מותו של טיטו התחזק כוחן של הרפובליקות ושליטיהן החלו לנכס לעצמן יותר ויותר סמכויות מהשלטון המרכזי. מגמה זו של החלשות השלטון היוגוסלבי המרכזי הובילה להיחלשות הזהות הלאומית היוגוסלבית האזרחית, ולהתחזקות הרגשות הלאומניים האתניים בקרב רבים מתושבי החבל, הן הסרבים והן האלבנים, מה שהוביל במספר מקרים להתנגשויות אלימות הדדיות בקרב צעירים רדיקליים בני שני העמים, שליבו את המתחים בין האוכלוסיות.
ב-1989 עלה לשלטון ברפובליקה של סרביה סלובודן מילושביץ' שלא הסתפק רק בניכוס סמכויות מהשלטון המרכזי אלא גם שאף לרדד עד למינימום האפשרי את הסמכויות של המחוזות האוטונומיים של סרביה, כדי שזו תהפוך למדינה ריכוזית תחת הממשל בבלגרד. כחלק ממדיניות זו ביטל מילושביץ' את המעמד האוטונומי של חבל קוסובו ובכך שלל מהאלבנים את האוטונומיה שניתנה להם תחת שלטון טיטו.[1] לצד ביטול האוטונומיה, פעל מילושביץ לחזק את ההרכב הדמוגרפי הסרבי של האזור תוך כדי דחיקת האלבנים. במהלך שנות ה-90, עשרות אלפי אלבנים פוטרו ממקומות עבודתם לרבות במוסדות החינוך והבריאות, בעוד שמנגד השלטון בבלגרד דאג ליישב פליטים סרבים מקרואטיה ובוסניה ולספק להם מקומות עבודה במקום, מה שהוביל לעלייה דרסטית בהיקף האבטלה של האלבנים. במקביל השלטונות פעלו להגביל את השימוש בשפה האלבנית במרחב הציבורי ועיתונים, מסגרות חינוך ותרבות בשפה האלבנית נסגרו. כתוצאה מכך החלו אלבנים רבים להגר מהמדינה ולזכות למעמד פליט, כשארגוני זכויות אדם בעולם מביעים מחאה על המדיניות של השלטונות שאותה הם הגדירו כרדיפה על בסיס מוצא אתני. עוד טענו אותם הארגונים שמאז עליית מילושביץ הפכה קוסובו ל"מדינת משטרה" וכי שיטור יתר מופנה בצורה קיצונית כנגד האוכלוסייה האלבנית בחבל.[2]
תחילה מחו האלבנים בדרכים לא אלימות בהובלת הליגה הדמוקרטית של קוסובו (LDK) בהנגת איברהים רוגובה מתוך ציפייה שלחץ בינלאומי יאלץ את מילושביץ' להשיב לחבל את האוטונומיה שלו תחת ערבויות בינלאומיות לשימורה. אך משהדבר לא קרה, החלו צעירים אלבנים רבים להעביר את תמיכתם מה-LDK המתון אל הארגון הרדיקלי יותר, בעל הצביון המיליטנטי והלאומני, הצבא לשחרור קוסובו (KLA), שדגל במאבק אלים ומזוין נגד השלטונות ובדרישה בלתי מתפשרת לעצמאות מלאה של קוסובו משלטון סרביה. מגמה זו הגיעה לשיאה לאחר חתימת הסכם דייטון שנחתם בשנת 1995 בתיווך מערבי וסיים את מלחמת האזרחים בבוסניה, והעניק למיעוט הסרבי שם אוטונומיה נרחבת. האלבנים קיוו שאותו התקדים שיושם בבוסניה כלפי המיעוט הסרבי ייושם בקוסובו כלפי המיעוט האלבני, אך מדינות המערב נמנעו מלהפעיל על מילושביץ כל לחץ בנושא, ובכך ראו אלבנים רבים כיצד צד הפועל בצורה מזוינת (הסרבים בבוסניה) משיג את מטרותיו בעוד שהצד שלהם שפעל עד אז בצורה לא אלימה זוכה להתעלמות. משלב זה הפך ה-KLA לארגון המרכזי ועל אף שרוגובה המשיך להיתפס ברחוב האלבני כמנהיג לאומי, מעמדו מעתה היה סמלי בלבד ועיקר הכוח עבר לאנשי ה-KLA.[3]
מהלך המלחמה
ב-1995 החל הצבא לשחרור קוסובו (KLA) במאבק חמוש נגד השלטונות היוגוסלביים ונגד המיעוטים הלא-אלבניים בחבל. בשלב זה הייתה לאלבנים שליטה רופפת בחלק ניכר משטח המחוז, תוך ניצול העובדה שצבא יוגוסלביה שקע בשנות התשעים במלחמות בבוסניה ובקרואטיה. המאבק הסלים ב-1998, כששני הצדדים מבצעים פשעי מלחמה. האלבנים פנו להתערבות בינלאומית בטענה שמבוצע בהם רצח עם, בעוד שהסרבים טענו בתגובה כי הם פועלים בצורה לגיטימית להשיב את הריבונות שלהם על החבל. וועדת חקירה של האו"ם משנת 2001 קבעה כי קמפיין הדיכוי הסרבי כלל "פשעים נגד האנושות" ובתוכם: מסע טרור שיטתי הכולל רציחות, אונס, הצתות ומעשי התעללויות חמורים אך מנגד שלל את הטענה שנעשה רצח עם.[4] ה-KLA, שנחשב ביוגוסלביה כארגון טרור, אך לא הוכר רשמית ככזה על ידי ממשלות מערביות, זכה למימון וסיוע בנשק מאלבנים תושבי אלבניה ומן הפזורה של יוצאי קוסובו במערב. התמוטטות המשטר באלבניה ב-1997 אפשרה לארגון להתחזק באמצעות נשק רב שנלקח מבסיסי הצבא האלבני. מקור הכנסה נוסף של הארגון היה סחר בסמים[5] וסחר בנשים.[6]
ב-1999, בתגובה להחמרה בלחימה בחבל, הציבו כוחות נאט"ו אולטימטום ליוגוסלביה (שבשלב זה כללה רק את סרביה ומונטנגרו) להוציא את כוחותיהם ממנו. סמוך למועד פקיעת האולטימטום, החלו הסרבים בגירושם הכפוי של אלבנים מהחבל ובהרס נרחב באזורי השליטה של ה-KLA. עם פקיעתו פתחו כוחות נאט"ו בהתקפה אווירית על מטרות צבאיות ואזרחיות ברחבי סרביה, בעוד יוגוסלביה מאיצה את גירושם של האלבנים, ש-700 אלף מהם הפכו לפליטים, ורבבות סרבים תושבי קוסובו נאלצים אף הם לעזוב את בתיהם מפחד ההפצצות ותגובת הנגד של האלבנים. במהלך התקופה שבין 24 במרץ ו-10 במאי 1999, במקביל לתקיפות של נאט"ו על מטרות יוגוסלביות, נמשכה הלחימה בין ארגוני הגרילה האלבניים ובין הכוחות היוגוסלביים. ב-11 ביוני, כעבור כעשרה שבועות של הפצצות, נעתר סלובודן מילושביץ' לדרישה להוציא את כוחות יוגוסלביה מן החבל, והוא נמסר לניהולו של כוח צבאי של נאט"ו, "כוח קוסובו" (KFOR).
הפליטים האלבנים מקוסובו התרכזו במחנות פליטים עצומים שהוקמו במקדוניה השכנה. ישראל פתחה במבצע סיוע נרחב לפליטים, בין היתר בהשפעת המראות הקשים של רכבות המסיעות אלפי פליטים מבתיהם השרופים. צה"ל הקים בית חולים שדה במחנה הפליטים Brazda, אשר השתלב עם יחידות רפואה של כוחות נאט"ו וארגוני מתנדבים שפעלו באזור. הסוכנות היהודית, בסיוע התנועה הקיבוצית, ארגנה מבצע תרומות נרחב ומתוקשר בישראל ובעולם, ושיגרה רכבת אווירית של מטוסים עם סיוע אזרחי שכלל מזון, מים, אוהלים וציוד הומניטרי אחר. המטוס האחרון הביא עמו לארץ כ-100 פליטים מקוסובו, שהשתכנו בבית ספר שדה מעגן מיכאל.[7]
עם תום המלחמה הפך החבל לטריטוריה אוטונומית בחסות האו"ם, אם כי נשמר הקשר הפורמלי בינה לבין סרביה. רוב הפליטים האלבנים תושבי קוסובו חזרו לבתיהם, ונבנו בהדרגה מוסדות שלטון עצמי, שבהם השתתפו בעיקר נציגי הרוב האלבני. בעקבות המלחמה אולצו עשרות אלפי סרבים ובני מיעוטים אחרים לעזוב את בתיהם והפכו פליטים (מספר העוזבים מיוני עד אוגוסט 1999 הוערך ב-164 אלף[8]). חלקם עקרו לסרביה גופא, ואחרים עברו למובלעות בתוך קוסובו עצמה, שם הגנו עליהם כוחות האו"ם. התושבים הלא-אלבנים שביקשו לשוב לבתיהם נתקלו באלימות ובאפליה, ורק מעטים הצליחו בכך.
ב-2014 קבע תובע מטעם האיחוד האירופי כי בכירים ב-KLA ביצעו פשעי מלחמה חמורים לאחר השתלטותם על קוסובו, ובכלל זה טיהור אתני של סרבים וצוענים.[9]
ניהול המלחמה מצד כוחות נאט"ו מהווה דוגמה למהפך המחשבתי שנקרא Revolution in Military Affairs, או RMA, שבבסיסו ניצבה הגדרה של המלחמה כ"מבצע לוגיסטי להשמדת מטרות", כלומר הכרעה חדה בקרב באמצעות מאמץ האש האווירי בלבד, ללא תמרון יבשתי.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
