ה"מלוכתיים" התגבשו סביב מנהיגם, ז'אן-ז'וסף מוּנְייֶה, שופט מדופינה. ערב פרוץ המהפכה היה מונייה הרוח החיה בכינוס אספת המעמדות של מחוזו, בה הוכפל ייצוגם של בני המעמד השלישי, פשוטי העם. הוא הטיף נגד "עריצות" השרים והכתר, קרא לתיקון עמוק של משטר זכויות-היתר והיה בין ראשי הפטריוטים, שתביעתם אז התמצתה בביטול החלוקה המעמדית באספה הארצית ובהצבעה לפי ראש. כשהמלך כינס את אספת המעמדות של 1789, התקבצו סביב מונייה כמעט כל נבחרי דופינה, למעט חריגים בולטים כמו אנטואן ברנאב. במהלך הדיונים הסוערים סביב פרישת המעמד השלישי וכינון האספה הלאומית ביוני, קרא איש השמאל עמנואל-ז'וזף סיאייס להכרזה על עצמם כנציגיה היחידים של האומה כולה, בעוד הימין האריסטוקרטי (המלוכנים ממש) היה מוכן לקבל רק את מה שהמלך יאשר במפורש. מונייה מצא עצמו בתווך: גם הוא רצה בביטול ההפרדות באספה, אך בניגוד לסיאס לא דיבר במונחים של הכרעת שני המעמדות האחרים אלא של השגת הסכמה רחבה. העיקרון השני שהציג בעקביות היה שמירה קפדנית על שלטון החוק, וכבר אז ראה במלוכה החוקתית לפי דוגמת הכתר הבריטי משהו שיש לשאוף אליו, בעוד שסיאס ויתר השמאל העלו על נס את רצון העם ורעיונות פופוליסטיים ודמוקרטיים.
כשהמאורעות התקדמו במהירות, נאסף למונייה גרעין התומכים שהיווה את ליבת ה"מלוכתיים." הבולטים שבהם מנו את הברון פייר-ויקטור מַלוּאֶה, ניקולא בֶּרְזַ'אס, הרוזן סטניסלאס קלרמון-טונר והמרקיז ז'ראר לַלִי-טולֶנְדָל. כמו כל הסיעות במהלך המהפכה, הם לא היוו מפלגה מסודרת אלא גוש תומכים רופף. המשותף להם היה חשש מפנייה להמון והתערערות שלטון החוק והיציבות, דבקות במסורת ובדת הקתולית ולצד זאת דרישה מהכתר לוותר על סמכויותיו האבסולוטיות ולכונן מלוכה חוקתית. תוכניתם הייתה, במידה רבה לפי המודל הבריטי, להפריד בנוקשות בין הסמכויות הביצועיות של הכתר והממשלה שימנה לבין הרשות המחוקקת, שנועדה בחזונם להיות מורכבת מבית תחתון שיגיש חוקים ובית עליון שיבקר אותם. כל רכיב בתוכנית זו היה אמור לאזן את רעהו בדייקנות, כשהמלך מונע מהמחוקקים להפריז ביוזמות חוקתיות ואלו מגבילים אותו בתורם בהפעלת סמכויותיו. ה"מלוכתיים" הרבו להזדעק בכל פעם שגורמים שמאליים יותר, דוגמת אונורה מירבו, מגישים הצעות שיערערו את ההפרדה במשטר החוקתי המתוכנן או יפגעו בעצמאות של כל זרוע ממשלתית. מונייה ואנשיו חשדו עמוקות במירבו האופורטוניסט וניסו לקרב אליהם את המרקיז לה פאייט, האיש החזק במדינה בשנה הראשונה לאחר המהפכה, שעמדותיו היו מתונות מעט פחות משלהם. רוב אנשיהם היו הליברלים שבין בני המעמדות המיוחסים, האצולה והכמורה.
סמל "ידידי החוקה המלוכנית".
בניגוד לאויביהם הגדולים, "קואליציית פאלה רויאל" השמאלנית ממנה התפתח המועדון היעקוביני, ה"מלוכתיים" היו מאורגנים היטב והקימו ועדה מרכזית שהתכנסה בכל פעם באחד ממשכנות מנהיגיהם. משם נשלחו הוראות כתובות לכל תומכיהם הפוטנציאליים, שמנו בערך 300 צירים בשיאם. בסוף יולי התארגנו ה"מלוכתיים" לבלום את השמאל הפעלתני באספה, ובמהלך החודשיים הבאים הארגון העדיף שלהם אפשר להם לנצח בכל הבחירות. הם השתלטו על הנשיאות, על הוועדה החשובה לענייני חוקה ועל ועדות אחרות. אנשי "פאלה רויאל" צפו בחרדה במה שנראה להם כברית אריסטוקרטית השומטת את הקרקע תחת הישגיהם. ב-15 באוגוסט פרסם מונייה את ". Considérations sur les gouvernements et principalements sur celui qui convient à la
France" ("שיקולים על הממשלה ובעיקר על זו המתאימה לצרפת"), מנשרם החשוב ביותר.
אבל העליונות של ה"מלוכתיים" קרסה במהירות עקב חוסר תחכומם הפוליטי של ראשיהם. כחלק מחזון הפרדת הרשויות, רצו מונייה, מלואה והאחרים בהענקת וטו מוחלט למלך על חקיקה ובבית עליון. הווטו קומם רבים במחנה הפטריוטי שחששו מעריצות המלך, ורעיון הבית העליון לא היה מקובל אף על רוב האצולה, שדאגה מכך שאצילי החצר העשירים יהוו בו את הכח העיקרי. אפילו ראש השרים ז'אק נקר, שהעדיף באופן אישי וטו מוחלט, נמנע מלקדם אותו בזירה הפוליטית כשנתקל בהתנגדות העזה בדעת הקהל. ראשי ה"מלוכתיים", שהיו בעלי גישה משפטנית ונוקשה וסלדו תמיד מחנופה להמונים, לא משו מעמדתם. התמיכה החזקה שזכו לה באוגוסט נמוגה כשתוכניתם הועמדה במבחן האספה. ב-10 בספטמבר הופל רעיון הבית העליון ברוב של 849 נגד, 122 נמנעים ורק 89 בעד. למחרת הופל הווטו המוחלט ונתקבל וטו מעכב בלבד, שוב ברוב מוחץ של 673 נגד 325 ו-11 נמנעים.
מנהיגי ה"מלוכתיים" הזדעזעו מהפגנת אי-האמון הבוטה, ונאמנים לחוסר-ניסיונם וסלידתם בענייני ציבור הם התפטרו מתפקידיהם באספה זמן קצר לאחר מכן. מצעד הנשים על ורסאי, בו ליבו אנשי השמאל בפריז אספסוף אלים שהרג שני שומרים והחזיר את המלך לבירה באיומים, נראה להם כמאשר את תחזיותיהם הקודרות ביותר; כפי שכתב רן הלוי, המהפכה התרחקה מהאידיאלים של שלטון חוק דקדקני והפכה לעניין של להט פוליטי עממי, יותר ויותר יצרי ואלים. מונייה השבור פרש מתפקידו כיו"ר האספה ב-8 באוקטובר והתפטר ממנה בכלל ב-15 בנובמבר. הוא חזר לדופינה, משם התריע על הסכנה שבהתנהלות כזו. הוועידה המנהלת של ה"מלוכתיים" התפרקה אז, והיה זה סופם ככח של ממש.
חלק מראשי הסיעה נותרו פעילים בזירה. מלואה וקלרמון-טונר הקימו זמן מה לאחר המצעד את "מועדון חסרי הפניות" (Club des Impartiaux), שניסה להוסיף ולקדם את עמדותיהם. בסוף 1790 התמזגו "חסרי הפניות" עם האגף הימני ביותר ב"חברת 1789" שפרשה מן היעקובינים והקימו את "מועדון ידידי החוקה המלוכנית" (Amis de la Constitution Monarchique). רק ב-1791 החלו לקרוא להם יריביהם בכינוי "מלוכתיים", Monarchiens, מונח שאומץ לבסוף בידי היסטוריונים כשם קיבוצי לסיעת מונייה. "ידידי החוקה" נמוג בפועל מיד לאחר מנוסת המלך לווארן, וחדל לפרסם את ביטאונו ב-18 ביוני 1791. הם נסגרו סופית בהפיכת ה-10 באוגוסט 1792 שהפילה את המלוכה.
לקריאה נוספת
Ran Halévi, Monarchiens, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 370-378.
