ב-1931 תכנן המהנדס שמחה בלאס מפעל מים ראשון בעמק הירדן לקיבוצים בית זרע ודגניה ב' - המים נשאבו מנהר הירדן במשאבות שהופעלו על ידי חשמל מתחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, הועלו אל ראש אמת מים (שהוקמה לאורך גבולה הדרומי של דגניה ב'), וזרמו עליה בכח הכובד אל שדות הקיבוצים. מפעל זה, שכונה "האמה המשותפת", הפחית את עלות המים והגדיל את כמותם ובכך איפשר הקמת קיבוץ נוסף באזור, אפיקים.
אמת מים שנייה נבנתה על ידי חברי אשדות יעקב ב-1938, ממזרח לאשדות יעקב, בכיוון דרום-צפון. המים נשאבו מהירמוך, הועלו אל ראש האמה וזרמו אל שדות אשדות יעקב בדרום-מזרח עמק הירדן.
בשנות ה-40 מי ההשקיה כבר לא הספיקו לגידול המרכזי באותה תקופה - בננות. בשנים 1942-1943 יזמו חמישה קיבוצים: דגניה א', דגניה ב', בית זרע, אפיקים וקבוצת כנרת, הקמת אמת מים שלישית להשקיית שדותיהם. אמה זו, שכונתה "האמה הגבוהה", תוכננה אף היא על ידי שמחה בלאס והוקמה על ידי סולל בונה. המים נשאבו מהירמוך באמצעות מכון שאיבה מדרום לקיבוץ מסדה, וזרמו על גבי האמה לשדות הקיבוצים במזרח עמק הירדן. מפעל השאיבה הוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה בה שרר מחסור בכח אדם, לכן חברי הקיבוצים הועסקו בעבודת הבנייה. מכון השאיבה שהוקם כונה "מכון חמשת הקיבוצים".
מפעל ההשקיה כלל משאבות בהספק של 500 מטר מעוקב לשעה כל אחת. מהמשאבות זרמו המים בשני צינורות בקוטר 18 ו-20 צול שהעלו את המים לגובה 38 מטר, עד לראש אמת מים מבטון. מראש האמה ירדו המים בשיפוע של 1.2 פרומיל לאורך 1,250 מטר. לאורך האמה היו פתחים לחלוקת המים לתעלות מפזרות. מפעל זה הזרים כל שנה כ-7 מיליון מטר מעוקב של מי השקיה.
כל מערכת ההשקיה התבססה על תעלות פתוחות והצפה: החל מאמות המים, המשך בתעלות המפזרות וכלה בתעלות המחלקות בתוך השטחים החקלאיים. כמויות המים שהשקו את השטחים היו גדולות מהצורך הממשי ובזבזניות, חלק גדול מהמים לא שימש בפועל להשקיה אלא זרם לניקוז.
בין האחראים על הפעלת המכון וחלוקת המים היו מאיר מלמד מקבוצת כנרת, ואברהם בן דוב, גם הוא מקבוצת כנרת, שנהרג בעלותו על מוקש שהטמינו הירדנים בדרך היורדת למכון השאיבה על גדות הירמוך. לצורך עבודתו, קיבל מאיר מלמד "רכב שרות", אופנוע הארלי דווידסון עם "סירה", ועם מהלכים ביד, כולל הילוך אחורי ("רוורס").
בשנות ה-70 הוטלו מכסות מים על פי חוק, ההשקיה עברה למערכות סגורות, ושלוש האמות ומכוני השאיבה שהזינו אותן, ננטשו. מ"האמה המשותפת" ומהאמה של אשדות יעקב נותרו קטעים בלבד, אשר שופצו על ידי "אגודת המים בעמק הירדן". "האמה הגבוהה" נותרה כמעט בשלמותה אך זרועה סדקים ושברים.
