מים אפורים (גם מים דלוחים, דלוחין, דלוחין קלים) הם שפכים שאין בהם הפרשות אדם וניתן לעשות בהם שימוש חוזר (בשונה מ"מים שחורים", דלוחין כבדים).[1] כמויות משמעותיות של מים דלוחים מגיעים ממכונות כביסה, מדיחי כלים, כיורים, מקלחות ואמבטיות רחצה, ובמידה פחותה גם ממזגנים. שימוש במים דלוחים להשקייתגינה, הזרמה אל מכלי ההדחה של האסלה, שטיפת רצפות וכדומה, חוסך במים שפירים ובעלותם הגבוהה. בניגוד לדלוחין הקלים, הדלוחין הכבדים זורמים לאט יותר. יש להם צמיגות גבוהה יותר. החלק הנוזלי שלהם "מתקשה לשאת קדימה" את החלק המוצק יותר, ונוטה לזרום הלאה ולהפרד מהחלק המוצק יותר. וכדי למנוע הפרדה כזו, ושקיעת החלק המוצק יותר, בצנרת לדלוחין כבדים יש להקפיד יותר על זווית נמוכה, כ 5° בלבד ביחס למישור הקרקע. ולחלופין, כאשר הדבר אפשרי, זרימה מאונכת למישור הקרקע.
מים דלוחים אינם ברמת מי השתייה ואינם עומדים בתקן הנדרש לאספקה ביתית, ולכן אסור לעשות בהם שימוש שיש בו מגע עם הגוף.
באשר להשקיית צמחי מאכל, הדעות לגבי מים אפורים חלוקות, מכיוון ששרידי חומרי הניקוי ואבקות הכביסה הנשארים במים יכולים להיות מזיקים עבור בני אדם.[2]
כאשר רוצים לתכנן מערכת טיהור מים אפורים צריך להתייחס לשלושה סוגי חומרים שיימצאו בחלק מהמים האפורים: פסולת אורגנית, שומן וחומרים כימים. אפשר להתמודד עם האתגר באמצעות מסננים ופתרונות מכניים וכימיים הדורשים חשמל, כמו כן אפשר ליצור מערכת סינון טבעית המבוססת על צמחים בעיקר.
היתרון המובהק בשימוש במים אפורים באסלות, בגינות או בתעשייה הוא חיסכון בשימוש במים ראויים לשתייה.
טיהור וניקוי
מפריד שומן לניקוי מים אפורים (מתוך אתר מים אפורים)
את תהליך טיהור וניקוי המים האפורים ניתן לחלק לכמה שלבים:
סינון גס: שימוש במסננת/רשת/בד כדי ללכוד לכלוך הנמצא במים המוזרמים למכל האגירה: שערות, מוך ממכונת הכביסה וכדומה.
סינון עדין: על ידי שימוש במסנן חול, שימוש באבני טוף ללכידת חלקיקים קטנים במים ופירוק מיקרו-אורגניזמים מזהמים על ידי מושבות בקטריות המתהוות בנקבוביות האבנים.
הפרדת שומן: שימוש במפריד שומנים כדי לנקות את המים מהשומן שנמצא בהם. השיטה מבוססת על עקרון הציפה של שמן על פני המים. מפריד השומן בנוי משני חלקים אשר מאפשרים רק למים נקיים לעבור דרך צינור היציאה. את שכבת השומן המצטברת יש לנקות מדי פעם באופן ידני.
טיהור מים אפורים: שימוש בנורת UV המקרינה על המים אור אולטרא סגול ההורג חיידקים, בכלור נוזלי או טבליות כלור או הקמת אחו-לח (wetland, אגן ירוק).
שימושים אפשריים
הדחת אסלות
השימוש בדלוחין מיועד בעיקר לחיסכון בעלויות השקיה. ניתן לעשות שימוש בדלוחין להדחת אסלות, אך לשם כך נדרשת השקעה בהתקנת מכל איסוף עם משאבת לחץ, הזרמת עודפים לגינה, סינון משופר (למניעת סתימת המצוף) ומעבר אוטומטי תחליפי לאספקת מים שפירים (מתשתית עירונית). שינוי כזה מאפשר צמצום צריכת מים שפירים להדחת האסלה. כדי שלא ייווצר מפגע בריאותי דורשת מערכת כזו תחזוקה נאותה.
השקיית גינה
לצורך השקיית גינה בדלוחין אפשר לנקוט בשתי גישות שונות: מערכת סינון מכנית או מערכת טיהור אקולוגית. השקיה במים אפורים אינה מומלצת לצמחי מאכל אדם או בעלי חיים.
סינון מכני
מערכת סינון מכני להשקיה כוללת מכל מתאים טמון באדמה אליו מוזרמים הדלוחין. בפתח הכניסה מותקן מסנן סיבים ומוצקים ובמכל מותקנת משאבה. המכל קטן דיו על מנת שתחלופת המים בו תהיה מהירה, כדי שהתהליך הבקטריאלי המתרחש בו לא יספיק לזהם את המים. קיימת אפשרות להעביר את המים האפורים ללא מכל ישירות לצנרת מחוררת בגינה. למערכת יש אופציה של הזרמת המים לביוב, עם ברזים או "תא פילוג" (על מנת שהקרקע תושקה תקופות, רק במי גשם ומים שפירים).
הסיבה להטמנת המיכל בקרקע וההשקיה מתחת לאדמה היא על מנת שלא יהיה מגע ישיר בין אדם למים ובין העלים של הצמחים למים העלולים להכיל חיידקים.
טיהור אקולוגי
המים האפורים המכילים מעט שאריות מזון, שומנים וחומרי ניקוי מתפרקים מוזרמים אל כלי קיבול בו נעשה תהליך טיהור ראשוני של הפסולת האורגנית על ידי תולעים אדומות. לאחר מכן המים זורמים למיכל הפרדה משומן, העושה שימוש בתכונת השומן לצוף מעל המים כדי לסנן אותם[דרושה הבהרה]. לבסוף המים מוזרמים למיכלים מלאים בחצץ או טוף בהם שתולים צמחים ספציפיים.
יתרונות
חיסכון במי שתיה: הקטנת צריכה של מים ראויים לשתייה (מים שפירים) בשימושים בהם מים שפירים אינם הכרחיים (אסלות וגינות)[3]
העלאת מודעות ושינוי דפוסי התנהגות: התקנת מערכות טיהור למים אפורים ברמה ביתית יכולה לעודד אוכלוסייה לצרוך פחות מים, להשתמש בסבונים שלא פוגעים בקרקע (לדוגמה סבונים עם אשלגן במקום נתרן).
סיכונים
עמדת משרד הבריאות הישראלי היא להשאיר את הטיפול במי הביוב בישראל לרשויות המקומיות. בתקופה האחרונה הגמיש המשרד את עמדותיו ומאפשר שימוש במי דלוחין בתעשייה ובבנייני משרדים ובתנאי שרמת הטיהור שלהם תהיה גבוהה, ותכלול פיקוח תפעול מחמיר.[4] עמדה זו נובעת מכמה סיבות:
תחזוקה לקויה או לא מספקת של המערכת יכולה לגרום לסתימות ולאי יעילות של המערכת, שתבוא לידי ביטוי ביצירת זיהומים ומפגעים בריאותיים.
במקרה של שימוש שגוי או טעויות אנוש עלול להיווצר מגע ישיר עם מים אפורים. לדוגמה בלבול בין צינורות המים הנקיים למים האפורים, על אף שהצינורות הדלוחין מסומנים וצבועים בצבע סגול בדרך כלל.
נזק ליכולת הקרקע להזרים מים - המלחת קרקע: בגלל שימוש בחומרים דטרגנטים סינתטיים, שנמצאים בחומרי ניקוי כמו סבון ואבקת כביסה, יכולים לגרום להמלחת קרקע בעקבות הריכוז הגבוה של החומרים הבסיסיים החזקים שבהם, בייחוד נתרן.[5] המלחת קרקע בישראל כתוצאה מהשקיה בקולחין היא תופעה מוכרת.[6]
ברמה מדינית, חוששת רשות המים שהפחתה בקנה מידה רחב של מים הזורמים לביוב, תקטין את כמות המים המטופלים במכוני טיהור שפכים ברמה כה ניכרת עד שיצטרכו לספק לחקלאות מים נקיים המיועדים לשתייה (מים שפירים) כי לא יהיו מספיק מי קולחין (מים אפורים שסוננו ומיועדים לשימוש חוזר בחקלאות).[7]
אי טיפול בחומרים האורגניים במים יכול ליצור זיהום של פתוגנים.
יש הטוענים[דרוש מקור] כי שימוש פרטי מוגבר במי הדלוחין הקלים נעשה באופן חובבני על חשבון מכוני הטיהור, גורם לעליית ריכוז המים השחורים במתקנים, ובאופן זה מקטין את יעילותם[דרושה הבהרה]. בנוסף קיים חשש בריאותי להיווצרות חיידקים במכלי המים האפורים הביתיים בשל תדירות תחלופה נמוכה, תחזוקה ירודה, והחשש לשימוש שגוי.
בדלוחין כבדים קיימת פסולת אורגנית שעלולה להכיל חידקים מעוררי מחלות ולכן יש שמכלילים אותם עם מי השופכין.[8] השימוש הבעייתי במים אלו נובע מהריכוז הגבוה של החומרים הבסיסיים. בהשקיה לאורך זמן, קיים חשש לפגיעה בקרקע לגידול צמחים, ולחילחול של מים מזוהמים למי תהום, וכן לשימוש מוטעה לרחצה ושתייה.
בעולם
במדינות רבות בעולם פועלים למען שימוש במים אפורים וטיהורם.
בחלק ממדינות ארצות הברית השימוש במים אפורים מותנה באישור הרשויות ומותר בבתים פרטיים במסגרת יחידה משפחתית. בטקסס ובקליפורניה השימוש במים אפורים מותר גם במסחר ובתעשייה. באריזונה, טקסס וניו מקסיקו צרכנים "קלים" של מים פטורים מאישור רשויות.[3]
בישראל
נתוני צריכה
ישראל נמצאת בראש מדינות העולם ברמת טיהור מי שפכים. כ-86% ממי השפכים העירוניים מטוהרים במכונים (במקום שני ספרד עם 19%).[9] המים המטוהרים הופכים למים שפירים, בהם משתמשים לצרכים חקלאים באמצעות מכוני טיהור שפכים המפוזרים ברחבי הארץ. עם זאת, משרד הבריאות הישראלי מתנגד לאגירה של מים דלוחים לשימוש ביתי.
על פי נתוני חברת מקורות לשנת 2007, למעלה משליש מכלל צריכת המים בישראל היא צריכה ביתית, ומתוכה 40% הם דלוחין קלים לטיפול מכיורי הרחצה, המקלחת ואמבט. הצריכה הממוצעת לדלוחין קלים היא 58 ליטר לנפש ליום. הדלוחין הכבדים כוללים 8 ליטר לנפש לכביסה, וכ-30 ליטר לנפש לשטיפת כלים.
אסדרה
בישראל קיימות עשרות חברות פרטיות העוסקות בטיפול במים אפורים.
בהנחיה שפרסם ב-2008, התיר משרד הבריאות הקמת מתקנים לטיפול במים אפורים על ידי רשויות מקומיות או עסקים טעוני רישוי.[10] משרד הבריאות אסר על שימוש במים אפורים בבתים פרטיים ובבתים משותפים מתוך חשש שהמערכות שיותקנו לא יהיו מקצועיות מספיק.[10]
בסוף שנת 2012 אישר מכון התקנים תקן למערכת מים אפורים.[7]
בשנת 2014, עלתה הצעת חוק "שימוש חוזר במים אפורים" שנועד "להסדיר התקנה, טיפול, הפעלה ושימוש במערכות להפרדה, איסוף ושימוש חוזר במים אפורים, לשם השגת חסכון במים, ניצול מיטבי של משאבי המים והגברת הקיימות של השימוש במים במגזר העירוני".[11]
