ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
כיבוש וול סטריט (באנגלית: Occupy Wall Street, מתורגם גם: לכבוש את וול סטריט) הייתה סדרת הפגנות ופעולות מחאה שהחלה בארצות הברית ב-17 בספטמבר 2011 ונמשכה עד שנת 2012, שהתבטאה בעיקר בהפגנות אזרחיות מאורגנות בעיר ניו יורק. ההפגנות התרכזו בעיקר בפארק זוקוטי שבניו יורק, הנמצא בבעלות פרטית ובשל כך נמנע הצורך לבקש רשות להפגין מהעירייה, וכן השוטרים לא יכלו לפזר את האנשים בכוח.
המחאה יוצאת, בין השאר, נגד אי-השוויון החברתי והכלכלי בארצות הברית, השחיתות וההתנהלות חסרת האחריות לטענתם של וול סטריט, וכן על כוחם הרב של הלוביסטים במשרדי הממשלה והשפעתם על החלטות מדיניות וכלכליות.
המחאה שאבה את השראתה מן ההתקוממויות האזרחיות בעולם הערבי באותה התקופה, ובעיקר מאירועי כיכר תחריר במצרים, וכן מן המחאה האזרחית שהתרחשה בספרד.
המחאה החלה במקור על ידי קבוצת פעילים של ארגון "אדבסטרס" (Adbusters). אף על פי כן, ההפגנות עצמן מתנהלות ללא מארגנים ומפעילים.
רקע
מניעים
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 החל לגבור בהדרגה עול המיסוי על מעמד הביניים בארצות הברית, בעוד הקלות משמעותיות ניתנו לחברות הענק ובעלי ההון בארצות הברית. מס ההכנסה לעשירים ירד מ-91% בזמנו של רייגן, ל-35% בתחילת שנות ה-2000[1]. בעקבות המיתון שהחל בתחילת המאה ה-21, בעקבות הכלכלה הנחלשת ורמות האבטלה הגואות בארצות הברית, הממשל האמריקני חיפש דרך להעלות הכנסות ולהפחית בהוצאות. משימה זו הייתה קשה במיוחד בשל התערבותם של לוביסטים מטעם החברות הגדולות שמנעו את העלאת מס החברות, כך שפועל בוצע קיצוץ נרחב בתקציבים הציבוריים לחינוך, בריאות, תשתיות ושירותים חברתיים. במקביל גדל אי-שוויון הכלכלי, לפי נתוני הממשל מ־2010, 5% ממשקי הבית העשירים ביותר בארצות הברית הרוויחו 25% מסך ההכנסה – שיעור הזהה לששת העשירונים התחתונים יחדיו, ששכרם הראלי היה בירידה מתמדת[2]. והאחוז הבודד העשיר ביותר, המאיון העליון, צבר עושר וכוח בלתי פרופורציונלי (מכאן סיסמת המחאה "אנחנו ה-99%"[3])[4]. מאז מחאת "כיבוש וול סטריט" המשיך אי השוויון בארצות הברית לעלות וב-2017, המאיון העליון היה עשיר פי שניים מ-90% מהאמריקאים יחד[5].
האירועים שהובילו לקיום המחאה
באמצע 2011 יזמה הקבוצה הקנדית "אדבסטרס", אשר בבעלותה מגזין על שמה המתנגד לצרכנות-יתר, הפגנה שקטה בוול סטריט במחאה נגד הממשל האמריקאי ומדיניותו הכלכלית הנוכחית, וכשלונו למנוע את המשבר העולמי, וכן חוסר נכונותו לערוך שינויים מהותיים אשר יביאו לסופו. בנוסף לקבוצה הקנדית, הוקמה קבוצה בשם New Yorkers Against Cuts Cuts (NYAB). האקטיביסט, האנרכיסט והאנתרופולוג דייוויד גרייבר וכמה ממקורביו השתתפו באספה הכללית של NYAB, אך מאוכזבים מכך שהאירוע המתוכנן של הקבוצה נועד להיות רק צעדת מחאה קצרה בוול סטריט, גרייבר וקבוצתו הקטנה יצרו אספה כללית משלהם שבסופו של דבר התפתחה ל"אספה הכללית של ניו יורק". הקבוצה החלה לקיים פגישות שבועיות כדי לדון ולתכנן את תנועת המחאה, להקים קבוצות עבודה ולהחליט האם יש לתנועה מנהיגים או לא. קבוצת האינטרנט אנונימוס יצרה סרטון המעודד את תומכיה להשתתף בהפגנות. תנועת "יום הזעם האמריקני", קבוצה שהתארגנה להפגנה נגד "ההשפעה התאגידית שמשחיתה את המפלגות הפוליטיות שלנו, את הבחירות שלנו ואת מוסדות השלטון", הצטרפה גם היא לתנועה. המחאה עצמה החלה ב-17 בספטמבר 2011; דף פייסבוק להפגנות החל יומיים לאחר מכן ב-19 בספטמבר ובו סרטון יוטיוב של אירועים קודמים[6]. באמצע אוקטובר כבר היו בפייסבוק 125 דפים הקשורים ל"כיבוש וול סטריט"[7].
המחאה
אנונימוס בהפגנותדוגמה לשימוש ב"מיקרופון העם": מאחר שאין אישור לשימוש במערכת הגברה, חוזרים המשתתפים על מה שנאמר בפודיום הדיון בקול רם למען האנשים הרחוקים יותר. הנואמת בסרטון זה היא נעמי קליין
כרונולוגיה
ספטמבר 2011
17 בספטמבר (היום ה-1) - היום הראשון של המחאה. בהפגנה שנערכה ביום זה השתתפו כ-1,000 מפגינים. השוטרים של משטרת ניו יורק מונעים מהמפגינים הקמת אוהלים.
20 בספטמבר (היום ה-4) - המשטרה עצרה מפגינים במסכה.
24 בספטמבר (היום ה-8) - משטרת ניו יורק מבצעת לפחות 80 מעצרים. המעצרים מבוצעים לאחר שהמפגינים החלו לצעוד צפונה ולשבש את התנועה ברחובות העיר. זמן קצר לאחר המעצרים, החלו להתפרסם באינטרנט קטעי וידאו מההפגנה בהם קטע וידאו שזכה להתייחסות רבה במדיה בו נראה שוטר שמרסס קבוצת מפגינות צעירות בגז מדמיע.
26 בספטמבר (היום ה-10) - בעליו של פארק זוקוטי הכניס לתוקף תקנות חדשות המגבילות נוכחות המונית של אנשים באזור הפארק, בניסיון להעביר את ההפגנות למוקד אחר.
28 בספטמבר (היום ה-12) - הנהלת איגוד עובדי התחבורה האמריקני (Transport Workers Union of America) מקבלת החלטה להצטרף לתנועת המחאה. מפכ"ל המשטרה קלי מצהיר בפומבי כי משטרת ניו יורק לא יכולה למנוע מהמפגינים להתאסף בפארק זוקוטי משום שהפארק הוא בבעלות פרטית, ועל כן ישנו היתר לאפשר גישה אליו במשך 24 שעות ביממה.
30 בספטמבר (היום ה-14) - מעל ל-1,000 מפגינים, בהם נציגי ארגוני עובדים שונים, מקיימים צעדה שקטה לעבר מפקדת משטרת ניו יורק, כדי למחות התגובה החריפה של כוחות המשטרה בשבוע הקודם.
אוקטובר 2011
1 באוקטובר (היום ה-15) - מעל ל-5,000 מפגינים צועדים לכיוון גשר ברוקלין. כוחות משטרה מצליחים לסכל את התקדמות המפגינים ועוצרים כ-700 מפגינים.
3 באוקטובר (היום ה-17) - מאות מפגינים בניו יורק מתלבשים כזומבים ומתקדמים לעבר וול סטריט עם איפור מלא.
5 באוקטובר (היום ה-19) - המפגינים, אשר כעת כללו בסביבות 5,000 עד 15,000 אנשים, צועדים מכיכר פולי שבמנהטן לעבר פארק זוקוטי.
6 באוקטובר (היום ה-20) - כ-5,000 מפגינים בפורטלנד שבאורגון. בנוסף, מספר הפגנות נערכות בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, קליפורניה, טמפה, פלורידה, יוסטון ואוסטין שבטקסס.
8 באוקטובר (היום ה-22) - מפגינים פורצים למוזיאון החלל בוושינגטון, תוקפים שומר ומרססים בגז פלפל שומר אחר[8]. ההפגנה התרחשה בעקבות תערוכת מל"טים שנערכה במקום, כנגד השימוש של צבא ארצות הברית במל"טים נושאי פצצות בזמן לחימה.
11 באוקטובר (היום ה-25) - נערך "מצעד המליונרים" בהשתתפות אלפי מפגינים אשר הפגינו מול בתי הבעלים של ג'יי-פי מורגן וניוז קורפ, וכן מיליארדרים נוספים[9]
15 באוקטובר (היום ה-29) - אלפי מפגינים צעדו במנהטן לעבר תחנת גיוס של הצבא האמריקני אשר בכיכר טיימס סקוור כמחאה על המשאבים הרבים שמופנים למלחמות במקום לרווחת אזרחי ארצות הברית.
16 באוקטובר (היום ה-30) - הנשיא האמריקני ברק אובמה מביע את תמיכתו במאבק המפגינים. במקביל הבית הלבן מפרסם הצהרה לפיה אובמה הוא תומך באינטרסים של 99% מהאוכלוסייה האמריקנית (התייחסות למעמד הביניים והעניים בארצות הברית).
נובמבר 2011
15 בנובמבר (היום ה-60) - במהלך הלילה משטרת ניו יורק מפנה את כל המפגינים מפארק זוקוטי.
17 בנובמבר (היום ה-62) - מעל ל-30,000 מפגינים צועדים ברחובות ניו יורק. המוני מפגינים מתאספים בפארק סוקטי, ביוניון סקוור, בכיכר פולי, בגשר ברוקלין ובמקומות אחרים ברחבי העיר.
דצמבר 2011
9 בדצמבר (היום ה-84) - כוחות משטרה מפנים מאהל מחאה בבוסטון ועוצרים עשרות מפגינים.
דרישות המפגינים
דרישות המחאה אינן מגובשות, ואין ארגון רשמי אשר מגדיר אותן. אחת הקריאות המרכזיות מופנית לנשיא אובמה בדרישה להסדיר את התנהלותה של הממשלה במישור הכלכלי ולהכיר בהתרפסותם של מקבלי ההחלטות אל מול החברות השונות והלוביסטים הפועלים בשמן. דרישות נוספות הן העלאת המיסוי לעשירון העליון, העלאת המיסוי לחברות הגדולות, הפסקת מתן הסיוע המאסיבי לחברות הגדולות שנכנסו לקשיים, תמיכה באיגודים ומתן שירותים בריאותיים לנזקקים. מן המדינות השונות המשתתפות בהפגנות נשמעות דרישות מקומיות, כמו השקעה בתשתיות ובחינוך כמו כן ישנם המוחים כנגד הסיוע הביטחוני של ארצות הברית למדינת ישראל. לקראת אמצע אוקטובר החלה המחאה לתפוס תאוצה בוושינגטון ולקבל גוונים פוליטיים יותר. ביקורת רבה מופנית כלפי אובמה, כאשר הטענה היא שהוא הבטיח שינוי אך נכשל במימושו ונכנע לדרישות הימין הכלכלי במדינה. כשנשאל אחד מבכירי אדבסטרס מדוע התעוררה יותר משלוש שנים לאחר נפילתן של החברות הגדולות, ובעיקר ליהמן ברדרס, ענה:
when the financial meltdown happened, there was a feeling that, 'Wow, things are going to change. Obama is going to pass all kinds of laws, and we are going to have a different kind of banking system, and we are going to take these financial fraudsters and bring them to justice.' There was a feeling like, 'Hey, we just elected a guy who may actually do this.' In a way, there wasn't this desperate edge. Among the young people there was a very positive feeling. And then slowly this feeling that he's a bit of a gutless wonder slowly crept in, and now we're despondent again[10].
בינן ובין עצמן, קבוצות המחאה השונות מנסות לגבש דרישות ספציפיות מהממשל, אך מפגינים רבים מתנגדים לכך וטוענים ש"אין למסד את הרוח האותנטית של ההפגנה"[11].
הפגנה ב-30 בספטמבר, בעקבות התנהלות אלימה מצד שוטרים
במקרים שונים נטען כי במהלך הניסיונות לפיזור ההפגנות ברחבי העיר השתמשה המשטרה בכוח רב שלא לצורך. תקרית מסוימת אחת שקיבלה כותרות רבות התרחשה ב-24 בספטמבר, כאשר במהלכה ריסס שוטר בגז מדמיע מספר מפגינות ללא התגרות מצידן. התקרית צולמה במלואה על ידי אחד המשתתפים ופורסמה ברשתות החברתיות השונות, ורבים ברשת וברחוב יצאו בדרישה לאסור את השוטר האשם[12]. תקריות נוספות צולמו ועלו לרשת, וטענות רבות עלו באשר להתנהלותה של המשטרה. ב-12 באוקטובר נערך עימות גדול בין מפגינים ורשויות החוק בבוסטון, ונעצרו כ-100 בני אדם, ועימותים רבים נוספים התרחשו במהלך חודש אוקטובר. תקרית נוספת שצולמה במלואה וקיבלה פרסום רב ארעה ב-14 באוקטובר, כאשר אחד המפגינים, ללא התגרות נראית לעין, הותקף על ידי שוטר והוכה בפניו[13].
באוקלנד ב-25 באוקטובר אירע עימות אלים נוסף כאשר המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים שניסו "לכבוש" מחדש את הכיכר שמול בית העירייה, שפונה שעות לפני כן בעזרת גז מדמיע. אחד המפגינים, סקוט אולסן בן ה-24, שהשתתף במלחמת עיראק בעת שרותו בחיל הנחתים, נפצע קשה ופונה לטיפול נמרץ עם שבר בגולגולת[14].
"אין להאשים את וול סטריט. אין להאשים את הבנקים הגדולים. אם אין לך עבודה ואינך עשיר, האשם את עצמך. אדם אינו אשם בכך שהוא הצליח. אך זו כן אשמתו של אדם אם הוא לא הצליח. על כן אינני מבין את ההפגנות הללו ומה מטרתן."[17]
הנשיא אובמה, בנאום לזכרו של מרטין לותר קינג, אמר ש"המנהיג לזכויות אדם (לותר קינג) היה רוצה שנבקר את התנהלותו הלא-אחראית של וול סטריט, אך מבלי ליצור דמוניזציה של אלה שעובדים שם"[18].
כחמישה ימים לתוך המחאה יצא קית' אולברמן[דרושה הבהרה] בגינוי כנגד התקשורת על התעלמותה מההתרחשויות, והייתה נטייה להשוות את הסיקור המאסיבי שקיבלה תנועת מסיבת התה הימנית לסיקור המועט שקיבלה מחאת כיבוש וול סטריט[15][19][20]. סיקורה הנרחב של המחאה החל עם ההתקלויות האלימות של המפגינים עם המשטרה[20]. הנשיא לשעבר ביל קלינטון נאם ב-11 באוקטובר בשיקגו והתייחס להפגנות ולדיונים בנושא הכלכלי שנוצרו בעקבותיהן בחיוב רב[21]. זוכה פרס נובל בכלכלהפול קרוגמן הצהיר כי הוא תומך במחאה אך סירב לשאת דברים בהפגנות[22]. בתוכנית הרדיו שלו קרא גלן בק למפגינים "מסוכנים ואלימים"[23].
ב-13 באוקטובר פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס כי ייתכן שהמיליארדר ג'ורג' סורוס, המזוהה עם השמאל האמריקני, תורם למימון ההפגנות[24]. סורוס הכחיש את הדבר והצהיר כי הוא תומך אידאולוגית בלבד, וביקורת רבה הוטחה בסוכנות הידיעות על פרסום הכתבה[25].
דיכוי המחאה
לאחר חודשים רבים של מחאה חברתית רחבה, היא גוועה כמעט לחלוטין, לאחר שדוכאה באלימות, לעיתים קשה, כנגד מפגינים בניו יורק ובערים נוספות ברחבי ארצות הברית. הדיכוי כלל, בין היתר, מעצרים המוניים, פיזור מאהלי מחאה בצווים עירוניים ואלימות נגד מפגינים, כולל ירי מאש חיה וריסוס גז פלפל על מפגינים עצורים[26]. בדצמבר 2013 פרסומו בתקשורת האמריקאית מסמכים של ה-FBI שנחשפו כי ה-FBI הגדיר את מחאת "כיבוש וול סטריט" כאיום טרור, ותכנן לדכא אותה ברמה אסטרטגית כלל-ארצית, תוך שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות, עם בנקים ותאגידים פרטיים. כל זאת, אף שה-FBI היה מודע לכך שמארגני המחאה "קראו במפורש להפגנות לא אלימות ולא עודדו כל שימוש באלימות", כפי שציין בעצמו במסמכיו. ה-FBI הפעיל מעקב שיטתי אחר פעילי המחאה, תוך גיוס רשת ענפה של גופים שונים - רשויות אוכפות חוק, גופים ציבוריים וחברות פרטיות[27].
תגובות בעולם
האייתולה ח'אמנאי, מנהיג איראן, הגדיר את ההפגנות כ"נפילת הקפיטליזם של אמריקה"[28]. התקשורת בסין קראה לממשלת ארצות הברית, אשר לטענתה "פונה בביקורת למדינות זרות כל אימתי שקמים עליהן אזרחיה", להשליט "קודם כל סדר בביתה"[29]. ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, הצהיר על תמיכתו במפגינים ורואה בהם "חלק ממאבק גלובלי לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי המעודד חוסר השוויון"[30]. נשיא ונצואלההוגו צ'אווס הכריז על סולידריות על התנועה וגינה את ה"דיכוי האלים" שלה[31].
באנגליה החלו להתארגן קבוצות דומות, המרכזית בהן היא "כיבוש לונדון", המוחות גם הן על המדיניות הכלכלית של מדינתן בפרט והאיחוד האירופי בכלל[32].
קבוצה של מאה סופרים בעלי השפעה, ביניהם סלמאן רושדי, וניל גיימן, וכן זוכי פרס הפוליצרמייקל קנינגהאם וג'ניפר איגן, חתמו על עצומה התומכת בתנועת כיבוש וול סטריט ושלוחותיה בכל העולם[33].
מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', נאם בלונדון מול כ-500 מפגינים ב-15 באוקטובר ואמר ש"מערכת הבנקים בלונדון פועלת על כסף מושחת", והוסיף ש"ויקיליקס תחל בקמפיין נגד מוסדות פיננסיים בחודשים הקרובים"[33][34].
