ארגוב נולד בווינה שבאוסטריה, בן למשפחת סוחרי תכשיטים אמידה וציונית. בהיותו בן תשע עברה המשפחה לברלין בעקבות העסק המשפחתי, ובשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ-ישראל בעקבות עליית הנאציזם בגרמניה. המשפחה השתקעה בחיפה. ארגוב למד בבית הספר הריאלי בחיפה ומצא עניין בספורט וברישום. אחר-כך, רצה להיות חקלאי וללכת לקיבוץ עם חבריו לתנועת-הנוער "מחנות העולים", עבר בגיל 16 ללמוד בבית הספר החקלאי "כדורי". כשסיים את לימודיו הלך לקיבוץ אלונים במסגרת הגרעין של חמדיה, הצטרף לפלמ"ח, ואחר-כך הצטרף למקימי קיבוץ חמדיה ועבד בחקלאות. בשנת 1942 עזב את הקיבוץ בעקבות מחלה שמנעה ממנו לעסוק בעבודות הכרוכות במאמץ גופני. הוא חזר למשפחתו שבינתיים עברה לתל אביב, ופנה לציור. הוא למד ב"מכון אבני" שנחשב אז למרכז לימודי אמנות הטוב ביותר בתל אביב, שם פגש את יחזקאל שטרייכמן שלימד בסטודיו ושהשפיע עליו מאוד מבחינה אמנותית, בעיקר ברוח האמנות הצרפתית. לימים, התפטר שטרייכמן (יחד עם הצייר והמורה אביגדור סטימצקי) והקימו "סטודיה" משלהם בצפון תל אביב שלמדו בו כ־30 תלמידים בהם ארגוב, בלה ברעם, לאה ניקל, דני קרוון, דוד לן-בר, איצ'ה ממבוש ואחרים. ב"סטודיה" מתבלט ארגוב בתשוקתו לצייר באופן מקצועי ולא-שמרני. בשנת 1947 נסע ארגוב לפריס ללמוד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות במחלקה לאמנות מונומנטלית, והתמחה בה ברישום ובציור פרסקו (FRESCO). בשנת 1950 הוא סיים את לימודיו באקדמיה. השתתף בהקמת "ארגון הציירים והפסלים הישראליים בפריס" ונבחר לחבר בוועד המנהל של הארגון. בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות הגיע ארצה עם קבוצת מתנדבים צרפתיים, שהוא השתתף באימוניהם בצרפת, שנשלחו להילחם בנגב. הוא עצמו קיבל מינוי של קצין מודיעין והוצב לחיל הים בחיפה. בספטמבר 1949 חוא השתחרר מצה"ל וחזר לפריס, בה הוא עסק בפעילות אמנותית מוצלחת; בשנת 1955 הוא הרגיש שהגיע הזמן להקים משפחה וחזר לישראל למצוא אשה. כעבור חצי שנה, הוא חזר לפריס לאחר שהתחתן עם גב' מיכאלה דיקובסקי, בתו של בן ציון דיקובסקי שהיה המנהל המסחרי של חברת החשמל מימיה הראשונים. לזוג הטרי נולדה שם בת. בשנת 1959, ארגוב ומשפחתו חזרו ארצה לתמיד. בשנת 1982 חש ארגוב בליבו ובריאותו התערערה. באפריל של אותה שנה, נותח ארגוב בליבו וכעבור שבוע, ביום העצמאות ה'תשמ"ב, נפטר.
אחיו של ארגוב הוא פרופ' יוסף זינגר, נשיא הטכניון לשעבר.
ארגוב היה דודנו של איש התיאטרון והקולנוע והצייר הנאיבי יהושע ברנדשטטר.[1]
יצירתו
ניתן לחלק את יצירתו על פי תקופות שכל אחת מהן ייחודית מבחינה סגנונית אבל נובעת מקודמתה:
השנים 1942 - 1949
השנים 1949 - 1957
השנים 1957 - 1959
השנים 1959 - 1968
השנים 1968 - 1975
משנת 1975 ואילך
דליה מנור, שאצרה כמה תערוכות רטרוספקטיביות על ארגוב, ערכה מחקר מקיף של חייו ויצירתו, ופרסמה אותו בספר. היא הצביעה על רציפות ואחדות רעיונית וצורנית ביצירתו בתוך מה שנראה לעיתים קרובות כתפניות, ניגודים וסתירות.
לפי מנור, התקופה הראשונה של יצירתו התאפיינה בציור של דוממים ודמויות נשים בקווי מתאר נקיים, בצמצום של החלל, ב"צורות מזרחיות" שטוחות ודקורטיביות, ובהשפעה של אמנים צרפתיים חשובים, בהם פיקאסו, בראק, אנרי מאטיס, ומודיליאני. בהמשך, ציוריו של ארגוב עוברים תהליך של הפשטה, והחל משנת 1958 הוא פונה לציורי נוף אשר הצבע הלבן שולט בהם; כך, צייר את האור הישראלי ולובן הגגות והים הבוהק שנשקף אליו בדירתו בתל אביב. בשנות ה-60 של המאה ה-20, ארגוב התנתק בהדרגה מהקשר עם הטבע. הציורים שלו נהיו לשדה התייחסות עצמאי עם משטחים טקסטואליים, עשויים בעיקר מקרטון גלי, פיברגלס ולוחות אלומיניום, עם תוספות של צבעים מותזים וזוהרים. בסוף העשור הזה, הסגנון השולט הוא המופשט הגאומטרי והתבליטי הצונן. בשנות ה-70, ארגוב התנסה בשימוש בחומרים חדשים בהם חול ואריגים, שמהם ייצר קולאז'ים. לקראת סוף העשור, הוא חזר לציור על בד כשהוא מחפש חידושים.
1981 - "עבודות 1945 - 1980", מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה
1983 - "הדפסים", סדנת ההדפס, ירושלים
1984 - "דיוקנים 1945 - 1956",גלריה שרה לוי, תל אביב
1985 - "רטרוספקטיבה" (תערוכה נודדת של "אמנות לעם"),בית האמנים,תל אביב
1987 - "ארגוב באדום", גלריה שדה לוי, תל אביב
1989 - "ארגוב - סדרה אחרונה 81/82", בית האמנים, תל אביב
2012 - "גופים", בית האמנים, תל אביב
תבליטי-קיר אמנותיים
התפתחות אמנותו של ארגוב אל המופשט הגאומטרי, ניסיונו באמנות מונומנטלית מימי לימודו באקדמיה לאמנויות יפות ואמונתו בחשיבותה של האמנות במבנים ציבוריים, איפשרו לו לכוון את מירב מאמציו בשנות ה-70 ליצירת קירות אמנותיים, ואלו הם:
באמצע שנות ה-60 התרכז ארגוב בתחום הצילום. הוא רכש מצלמה ומכונת הגדלה והחל לעסוק בהתלהבות בצילומים של דיוקנאות, צילומי עירום נשי וצילומי חוץ. הוא פיתח, ערך והגדיל את צילומיו בעצמו במעבדתו. כצייר שעסק במופשט, שילב בצילומי העירום דימויים מופשטים. ב-1967 הוציא לאור ספר צילומים של נשים עירומות שכותרתו "עירומים בישראל".הוא גם ניסה לשלב ציור וצילום עירום יחדיו, והציג ב-1967 את עבודותיו אלה בתערוכה בגלריה קטנה בתל אביב. הביקורת לא החמיאה לו והוא הפסיק לעסוק בצילום. בשנת 2012, אצרה דליה מנור תערוכה רטרוספקטיבית של עבודות ציור ותצלומי עירום נשי, שלדברי אחד המבקרים נראו לו כ"פורנו רך".
הוראה
מורה לציור בבית הספר העממי ברחובות
מורה לציור ב"מכון אבני"
מורה בבית-הספר הגבוה לציור ברמת-גן
מורה ב"מכון ארגוב" הסטודיו הפרטי שלו
פרסים
1950 - פרס ראשון בציור (בקטגוריית הקומפוזיציה) של העיר דוביל, צרפת
1951 - פרס ראשון לאמנים ישראליים בפריס, שניתן על ידי שגרירות ישראל בצרפת
1955 - פרס ראשון ע"ש אותון פריאז, פריס
פעילות ציבורית בתחום האמנות
יו"ר סניף תל אביב ויו"ר הוועד הארצי של אגודת האמנים בישראל (מרס 1977 - אפריל 1980)
חבר בוועד המנהל של ארגון האמנים והפסלים הישראליים בפריס
התנדב לפעילות חינוכית בהדרכת ילדים בתערוכות של "אמנות לעם"
