בהלכות טומאה וטהרה, מי גבאים הם שלולית מי גשמים (או מים שאובים[1]) המוטלים בחור בקרקע, ואין בהם שיעור ארבעים סאה כדי להחשיב את השלולית למקווה טהרה. למים אלו יש כללים מיוחדים בהלכות טומאה וטהרה. בפרק הראשון שבמסכת מקוואות, העוסק ב"שש מעלות במקוואות", מוגדרים מים אלו כמעלה הראשונה (התחתונה בדרגה) בהלכות טהרה.
ההלכה
למי גבאים יש כלל מיוחד, האומר כי מים שבקרקע לא יטמאו לעולם, ולכן גם אם נפלה בתוכם טיפת מים ונתערבה בהם אין היא מטמאה בהם, וכל שכן שנגיעת טמא במים אינה מטמאת אותם בטומאת משקין. את דבריו הוא[דרושה הבהרה] סומך על דעת רבי נחמיה המובאת בתוספתא[2]: ”אמר רבי נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור, מפני שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו”.
לעומת זאת אם נעקרו המים מה"גבא" והם מונחים בכלי, המים עלולים להיטמא בנגיעה או בתערובת מים טמאים. מסיבה זו נפסק במשנה: ”מי גבאים, שתה טמא ושתה טהור - טמא”. בנוסף, אין המים מטמאים אלא לדעת, ואם נפל לתוכן מת או שהלך בהן הטמא שלא לדעת המים טהורים[3].
בנוסף, קיימים הלכות מיוחדות לגבא בעניין הכשר לקבל טומאה. המים שהיו בגבא אינם מכשירים לקבל טומאה עד שתהיה כוונה של המוציאם, להשתמש בהם. אודות כך קובעת המשנה: ”שתה טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טומאה ואם לא הדיח טהור”. כלומר, הככר של התרומה אינה נטמאת אלא אם כן רחץ אותה הטמא במים, שאז הוא התכווין להשתמש בהם, אך אם לא, המים טהורים, ולא עוד אלא שגם אם התערבה בהם טיפה אחת קודם לכן, שנפלה מפיו של האדם הטמא ששתה מהגבא לא תהיה הככר מטאה מכיוון שעל פי דין הלך אחרי הרוב אנו מניחים שהמים שעל הככר הם מהרוב המים הטהורים. על כלל זה קיימת הסתייגות של רבי שמעון שקובע שהככר טמאה בכל אופן, כי אנו חוששים שהטיפה הטמאה שהייתה בגבא טמאה אותה.
