מחסור במים באיראן נובע ממספר גורמים, חלקם נתונים טבעיים, כמו: גאוגרפיה, טופוגרפיה, מיעוט מקורות מים, תנאי אקלים יבשים, חלקם בשל צמיחה דמוגרפית במקביל לתהליכי עיור אליהם נילווה גידול בביקוש למים באזורים מסוימים וחלקם נובעים מניהול לא יעיל של משאבי המים.
מחסור המים באיראן נחשב בעיה אסטרטגית של המדינה, עד כדי איום על קיומה של איראן.
רקע
גאוגרפיה וטופוגרפיה
איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה והיא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן ובטורקיה בצפון-מערב ובעיראק במערב. שטחה הכולל של איראן 1,648,000 קילומטרים רבועים, מתוכם שטח יבשתי של 1,531,595 קילומטרים רבועים (המדינה ה-18 בגודלה בעולם).[1] אורך גבולותיה 7,680 קילומטרים,[2] מתוכם: גבול יבשתי 5,894 ק"מ וקו חוף באורך 2,440 קילומטרים.
נופה של איראן מתאפיין בשוליים הרריים וטרשיים המקיפים אגנים פנימיים גבוהים. רכס ההרים הדומיננטי הוא הרי זגרוס, סדרה של רכסים מקבילים עם מישורים ביניהם, הנמתחים מצפון-מערב לדרום-מזרח המדינה. פסגות רבות בזגרוס מתנשאות לגובה של מעל 3,000 מטרים מעל פני הים ובאזור הדרומי-מרכזי יש פסגות העולות על 4,000 מטרים. בדרום-מזרח איראן הרי זגרוס נמוכים יותר (מתחת 1,500 מטרים).[3]
רכס הרי אלבורז פרוש בצפון במקביל לחוף הים הכספי שרשרת צרה אך גבוהה זו כוללת את הר הגעשדמאוונד המתנשא לגובה של 5,600 מטרים. רכס אלבורז מסתיים בגבול עם אפגניסטן והוא מוחלף בדיונות חול, ללא מים, ללא צמחייה וכמעט ללא תושבים.[3]
לאורך גבולה המזרחי של המדינה (עם אפגניסטן ופקיסטן) משתרע רכס הרים (Eastern Iranian Ranges).[4]
המישור הפנימי באיראן הוא מדבר (בפרסית دشت; תעתיק: דשת) הנחצה על ידי שני רכסי הרים קטנים. החלקים בשולי האזור המדברי הופכים בהדרגה לאדמה פורייה על מדרונות ההרים והגבעות. המדבריות הגדולים של איראן הם דשת א-קאוויר (אנ') דרומית-מזרחית לטהראן, ששטחו כ-200,000 קילומטרים רבועים ודשת א-לוט (אנ'), בחלקה הדרום-מזרחי של המדינה, ששטחו כ-166,000 קילומטרים רבועים. יחד הם מהווים כ-22% משטח המדינה והם נחשבים כיבשים ביותר בעולם.[3]
אקלים
האקלים באיראן מגוון ומורכב והוא נע בין אקלים סובטרופי לאקלים תת-ארקטי. בחורף, מערכת לחץ גבוה מסיביר מגיעה לכיוון מערב ודרום איראן ובמקביל מערכות לחץ נמוך מתפתחות על המים החמים של הים הכספי והמפרץ הפרסי. מערכות לחץ נמוך שמגיעות מפקיסטן יוצרות שני מערכות רוחות קבועות: שָמָאל, הנושבת בין פברואר לאוקטובר ו"רוח הקיץ של 120 הימים", שלעיתים מגיעה לסיסתאן במהירות של 190 קמ"ש.[3]
באזור המפרץ, החום והלחות כמעט בלתי נסבלים, בניגוד לאזורי חופי הים הכספי, שבהם האוויר הלח מתמזג עם זרמי אוויר יבשים הנושבים מרכס אלבורז ויוצרים בריזה קלה. בקיץ, הטמפרטורות נעות בין 50 מעלות צלזיוס, בח'וזסתאן שבסמוך המפרץ הפרסי, לבין 0 מעלות צלזיוס בצפון-מערב איראן. גם הכמויות של גשמים משתנות בין פחות מ-5 ס"מ בדרום-מזרח המדינה ועד כ-200 סנטימטרים בצפון, באזור הים הכספי.[3]
אוכלוסייה וצריכת מים לנפש
בין השנים 1980–2018 אוכלוסיית איראן הוכפלה והגיעה לכ-89 מיליון תושבים[5] וכתוצאה ישירה הוכפלה כמות המים הנצרכת לקיום נפש. כחלק ממדיניות הסובסדיות שלה, איראן מסבסדת את צריכת המים של אזרחיה, מה שמביא לבזבוז מים: הצריכה היומית הממוצעת לאדם היא 250 ליטר, פי 2 מהצריכה העולמית הממוצעת. בטהראן עומדת הצריכה היומית על ממוצע של 400 ליטר לאדם, מעל פי 3 מהצריכה העולמית הממוצעת.[5]
מקורות מים
משקעים
כמות המשקעים השנתית הממוצעת מוערכת ב-228 מ"מ, אך היא נעה בין 50 מ"מ באזורי האגן המרכזי, עד ליותר מ-1,500 מ"מ באזורי חוף ליד הים הכספי.[6]
נפח הגשם השנתי הממוצע הוא 406 מיליארד מטרים מעוקבים אך מוערך ש-68% מתאדים עוד לפני הגעה לנהרות. סך כל המשאבים המתחדשים השנתיים ארוכי הטווח מוערכים ב-120 מיליארד מטרים מעוקבים, מתוכם כ-78 מיליארד מטרים מעוקבים הופכים לנגר עילי.[6]
סכרים
סכר כרח'ה. על פי מחקרים שבוצעו בניית סכר היא תורם משמעותי לסופות אבק במחוז ח'וזסטן.[7]
לאורך השנים, ניסתה איראן להתמודד עם משבר המים באמצעות בניית סכרים לאגירת מים למטרות אספקת מים לערים והשקיה חקלאית. בשנת 2018 היו במדינה כ-650 סכרים ועוד כ-680 סכרים בתהליכי בנייה. הסכרים הביאו להשגה חלקית בלבד של המטרה ומנגד הביאו למשברים סביבתיים חמורים.[5]
ב-2022 התריע האדי ביגי נג'אד (פר'), חבר ועדת האנרגיה של הפרלמנט כי כמות המים בסכרים נאמדת בפחות מ-37% מהקיבולת החזויה. בשנת 2023 דֻווח כי מעל 63% ממאגרי הסכרים, ריקים. יתר על כן, הסכרים הביאו למפגעים סביבתיים, כמו:[5]
ימת אורמיה, אגם מלח שהיה השישי בגודלו בעולם, הצטמצם ב-2017 לכדי 10% מגודלו המקורי, לאחר שנחסמו יובליו עם סכרים ושאיבה מסיבית מבארות מים עמוקים באזור.
אגם בח'תגאן (אנ') בפרובינציית פארס, שבעבר היה עם מגוון ביולוגי העשיר ביותר באיראן וכן סיפק מים לתושבים, התייבש בשל 2 סכרים שנבנו על הנחלים שהובילו מים לאגם.
סכר גותוונד העליון שעל אף אזהרות הגאולוגים והמהנדסים נבנה על יד מצבורי מלח גדולים שהתמוססו, העלה את רמת המליחות של נהר כארון ובכך נגרמו פגיעה בחקלאות ובמשקי הבית באזור.
מי תהום
מי תהום מכילים 33.5 מיליארד מטרים מעוקבים לשנה והם המקור לכמעט שני שלישים מהשטחים המושקים של איראן, ומספקים יותר מ-43% מהביקוש לחקלאות.
הפקת מי התהום השנתית היא 63.8 מיליארד מ"ק, חורגת מכלל החלחול של 58 מיליארד מ"ק ויוצרת "ניצול יתר" של 5.6 מיליארד מטרים מעוקבים של מי תהום. רוב ניצול היתר מתרחש באגנים המרכזיים שבהם יש פחות מים עיליים זמינים. לאיראן יש כ-650 אלף בארות, כולל חוקיות ולא חוקיות, 39,000 קנאתים (ראו להלן) ו-146,000 מעיינות.[6]
קנאת
לפני 2,500 שנה פיתחו האיראנים מערכת של קנאת (פר'), סדרת מנהרות שמאפשרת הבאת מים תת-קרקעיים אל פני השטח. רוב המערכות העתיקות ננטשו, אך בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 חזרו להשתמש בהן. ב-2009 מערכות אלו סיפקו 15% מהמים במדינה.[8]
מילוי מי התהום מוערך בכ-45 מיליארד מטרים מעוקבים לשנה, 26% ממנו באמצעות "קנאתים" (מערכות תת-קרקעיות להובלת מים) ומעיינות, ועוד 74% באמצעות בארות.[6]
התפלה
איראן החלה להתפיל מים בשנת 1960 כאשר מתקן התפלה קטן עם קיבולת של 1000 מטרים מעוקבים, ליום הותקן באי ח'ארג.[9] בשנת 2022 מסרה "החברה הלאומית של איראן להנדסת מים ושפכים" שהיא מפעילה 75 מתקני התפלת מים עם קיבולת כוללת של 634,000 מטרים מעוקבים ליום ברחבי המדינה, רובם במחוזות הדרום. בנוסף נבנים עוד 20 מתקנים חדשים.[10]
באוגוסט 2022 החלה העבודה בבושהר, על מתקן ההתפלה הראשון באיראן המופעל בעזרת אנרגיה גרעינית, עם קיבולת צפויה של 70,000 מטרים מעוקבים ביום.[11]
שימוש חוזר בשפכים
למרות המאמצים הנרחבים לטיפול בשפכים באיראן, השימוש החוזר בשפכים מטופלים אינו מיושם באופן נרחב במגזר העירוני, בעיקר מסיבות תרבותיות. בסוף המאה ה-20, עיריות משתמשות יותר ויותר בשפכים מטופלים בשירותים עירוניים, כמו: פיתוח ותחזוקה של גינות ציבוריות.[6]
השלכות על מצב המים באיראן
צריכת מים לנפש
כמות המים הזמינה לנפש היא רק כ-1,500 מטרים מעוקבים (לעומת 7,000 מטרים מעוקבים לנפש שהיו זמינים בשנת 1956)[6]
שקיעת קרקע והיווצרות בולענים
במהלך מערכת הבחירות בפברואר 2016 חתמו מאות חברי פרלמנט על קריאה להכנת "תוכנית סביבתית לאומית". אך תוכנית כזו לא הוכנה.[5] בדצמבר 2022 התבטא אחד וזיפה (פר'), ראש המרכז הלאומי לניהול משברי אקלים ובצורת שירידת כמות ומפלס מי התהום במדינה גורמים לקרקע לשקוע באזורים מסוימים באיראן.[12]
השפעות על סביבת המחיה ואורבניזציה
המחסור במים גורם לירידה משמעותית בכיסוי הצמחייה האזורי, התגברות סופות אבק וכן פוגע באיכות ובכמות היבול, דבר שבין היתר גורם לאי יכולת להתקיים בכפרים ובהגירה לערים.[5]
השפעות פוליטיות
סכסוכי מים בין כמה קבוצות אוכלוסייה, הפכו לנפוצים יותר מתחילת המאה ה-21 ובנוסף לפגיעות אלימות הדדיות הזעם מופנה גם כלפי המשטר, כמו מהומות בשנת 2012 סביב הנחת צינור מים באזור שממזרח לאספהאן, מהומות אלימות בשנת 2016 על רקע העברת מים לשימוש במפעל פלדה וכפי שנכתב במאמר של מרכז האקלים האיראני: "מחאות בנושא מים הפכו למאפיין קבוע בנוף הפוליטי של המדינה".[5]
חלק מהאנליסטים מאמינים כי ייתכן שמשבר המים היה תורם משמעותי להפגנות סביב ינואר 2018 .[13] על פי החשד, לפחות חמישה מפגינים נורו בינואר 2018 בקהדריג'אן (פר'). הפגנות מים קטנות ולסירוגין המשיכו להתרחש באזורים כפריים מסוימים.[14][15] ביולי 2021, אנשים במחוז ח'וזסטן יצאו למחות על המחסור במים.[16]
באוגוסט 2023 הפגינו רבים במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן לאחר ניתוקים רבים של אספקת מים, שנבעו בין היתר, מפגיעה של הטליבאן בזרימת המים של הנהר הירמנד, שמגיע מאפגניסטן.[17] רבות מהפגנות התנהלו בהובלת המוּלות וזקני המחוז שקראו נגד הנשיא אברהים ראיסי על אי התעניינותו בבעיית המים והיעדר יוזמות ממשליות לפתרון משבר המים. במקביל התקיימו בכורדיסטן ובמחוזות אחרים מחאות נרחבות בנושא משבר המים. כל ההפגנות דוכאו באלימות על ידי המשטר.[5]
תחזית לעתיד
על פי המכון העולמי למשאבים (אנ') (WRI), איראן מדורגת בין המדינות בהן מחסור המים הוא החמור ביותר בעולם. המדינה כלולה בקטגוריה "גבוהה במיוחד" במדד מחסור במים (אנ') שבה 80% עד 100% ממשאבי המים המתחדשים, מנוצלים מדי שנה, כלומר איראן מנצלת כמעט את כל אספקת המים הזמינה שלה לחקלאות, תעשייה ושימוש ביתי, ומשאירה רק מעט רזרבה, אם בכלל, לתקופות של בצורת.[18][19][20]
^Ahmadi, Hassan; Nazari Samani, Aliakbar; Malekian, Arash (2010), Schneier-Madanes, Graciela; Courel, Marie-Francoise (eds.), "The Qanat: A Living History in Iran", Water and Sustainability in Arid Regions: Bridging the Gap Between Physical and Social Sciences (באנגלית), Dordrecht: Springer Netherlands: 125–138, ISBN978-90-481-2776-4, נבדק ב-2023-09-11
