מזרח אפריקה האיטלקית

מזרח אפריקה האיטלקית
Africa Orientale Italiana

דגל סמל
חלוקה אדמיניסטרטיבית של מזרח אפריקה האיטלקית
חלוקה אדמיניסטרטיבית של מזרח אפריקה האיטלקית
ממלכת איטליה   טריטוריה בשליטה איטלקית   מזרח אפריקה האיטלקית   נכבש בפלישה לסומלילנד (אנ') (1940)
ממשל
שפה נפוצה	איטלקית
עיר בירה	אדיס אבבה 9°01′38″N 38°44′13″E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה
תאריך	9 במאי 1936
פירוק	המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
תאריך	27 בנובמבר 1941
ישות קודמת	ממלכת איטליה אריתריאה האיטלקית ממלכת איטליה סומלילנד האיטלקית האימפריה האתיופית האימפריה האתיופית סומלילנד הבריטית
ישות יורשת	בריטניה הממשל הצבאי הבריטי באריתריאה בריטניה הממשל הצבאי הבריטי בסומליה האימפריה האתיופית סומלילנד הבריטית
שטח בעבר	1,729,281 קמ"ר (נכון ל־27 בנובמבר 1941)
אוכלוסייה בעבר	12,100,000 (נכון ל־1939)
כלכלה
מטבע	לירה איטלקית

מזרח אפריקה האיטלקית, או "האימפריה המזרח-אפריקאית של איטליה" (איטלקית: Africa Orientale Italiana), הייתה קולוניה איטלקית קצרת ימים שהתקיימה בקרן אפריקה בשטחי אתיופיה, סומלילנד האיטלקית ואריתריאה. הקולוניה נוצרה ב-1936 בעת שהייתה איטליה תחת שלטונה של המפלגה הפשיסטית הלאומית.

לאחר שאתיופיה הובסה במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, היא מוזגה עם שתי הקולוניות האחרות ליצירת מזרח אפריקה האיטלקית, שאדיס אבבה הייתה בירתה.

באוגוסט 1940 כבשו האיטלקים את סומלילנד הבריטית (כיום סומליה) וסיפחו אותה למזרח אפריקה האיטלקית, ובשנה שלאחריה התנהלה המערכה במזרח אפריקה, שבה הביסו הבריטים את האיטלקים. סילוקם הסופי של האיטלקים ממזרח אפריקה הושלם בנובמבר 1941.

לאחר המלחמה נכנסו סומליה האיטלקית ואריתריאה לממשל בריטי, ואילו אתיופיה חזרה לעצמאותה. ב-1950, סומליה הכבושה הפכה לשטח אמון של האו"ם ונוהלה על ידי איטליה משנת 1950 ועד לעצמאותה ב-1960.

אריתריאה הכבושה הפכה לחלק אוטונומי מאתיופיה ב-1952, וזכתה לעצמאות דה פקטו במאי 1991, ולעצמאות מלאה ב-1993.

היסטוריה

מזרח אפריקה האיטלקית

כיבוש אתיופיה

ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה

ההיסטוריונים עדיין חלוקים לגבי הסיבות למתקפה האיטלקית על אתיופיה ב-1935. כמה היסטוריונים איטלקיים כמו פרנקו קטלאנו וג'ורג'יו רוצ'ט טוענים שהפלישה הייתה מעשה של אימפריאליזם חברתי. הם סוברים שהשפל הגדול פגע קשות ביוקרה של הרודן בניטו מוסוליני, וכי הוא נזקק למלחמה בחוץ כדי להסיח את דעת הקהל. היסטוריונים אחרים כמו פייטרו פסטורלי טוענים שהפלישה הייתה החלק הראשון מתוכנית התפשטות גדולה יותר שנועדה להפוך את איטליה למעצמה העיקרית באזור הים האדום ובמזרח התיכון. פרשנות שלישית על דרך האמצע הוצעה על ידי ההיסטוריון האמריקאי מקגרגור נוקס. נוקס טוען כי המלחמה החלה מסיבות חיצוניות ופנימיות כאחד, והיא הייתה גם חלק מתוכניות ההתפשטות ארוכות הטווח של מוסוליני, וגם נועדה להעניק למוסוליני ניצחון במדיניות חוץ שיאפשר לו לדחוף את המערכת הפשיסטית בבית לכיוון קיצוני יותר.

בניגוד לארבעים שנה קודם לכן, כוחותיה של איטליה היו עדיפים בהרבה על הכוחות האתיופיים, במיוחד בכוח האווירי, ועד מהרה הם ניצחו, והקיסר היילה סלאסי ברח מהמדינה. כאשר כוחות איטלקיים נכנסו לעיר הבירה, אדיס אבבה, כדי להכריז על "האימפריה האיטלקית של אתיופיה" ב-5 במאי 1936, כמה אצילים אתיופים קיבלו את פני האיטלקים ושיתפו איתם פעולה בממשלה החדשה שנוצרה, כמו ראס סיום מנגשה, ראס גטצ'ו אבטה וראס קבדה גוברט. בשנת 1937 הידידות של ראס סיום מנגשה עם המשנה למלך האיטלקי אמדאו, דוכס אאוסטה, אפשרה למנגשה למלא תפקיד משמעותי בהבטחת שחרורם של 3,000 שבויים אתיופים שהוחזקו בסומליה האיטלקית.

הניצחון האיטלקי במלחמה הגיע יחד עם שיא הפופולריות הבינלאומית של משטרו הפשיסטי של מוסוליני, שבמהלכו מנהיגים קולוניאליסטים שיבחו את מוסוליני על מעשיו. הפופולריות הבינלאומית של מוסוליני ירדה כאשר הוא אישר את סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, והחלה במערב נטייה פוליטית נגד גרמניה שהובילה בסופו של דבר לנפילת מוסוליני והמשטר הפשיסטי באיטליה במלחמת העולם השנייה.

הקולוניה מזרח אפריקה האיטלקית הוקמה ב-1 ביוני 1936, זמן קצר לאחר הכיבוש, על ידי מיזוג המושבות הקיימות של איטליה במזרח אפריקה; סומלילנד האיטלקית ואריתריאה האיטלקית עם השטח החדש שנכבש. תחזוקה ויצירת המושבות האתיופיות הייתה יקרה מאוד.

מלחמת העולם השנייה והתפרקות

ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה

ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על בריטניה וצרפת, פעולה שהפכה את כוחות הצבא האיטלקיים בלוב לאיום על מצרים ואת אלו שבמזרח אפריקה האיטלקית לסכנה לשטחי בריטניה וצרפת בקרן אפריקה. כניסת איטליה למלחמה גם סגרה את הים התיכון בפני ספינות סוחר של בעלות הברית וסיכנה את נתיבי האספקה הבריטיים לאורך חופי מזרח אפריקה, מפרץ עדן, ים סוף ותעלת סואץ. (ממלכת מצרים נותרה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך האמנה האנגלו-מצרית משנת 1936 אפשרה לבריטים לכבוש את מצרים ואת סודן האנגלו-מצרית.)  מצרים, תעלת סואץ, סומלילנד הצרפתית וגם סומלילנד הבריטית היו חשופות לפלישה, אבל הקומנדו סופרמו (המטכ"ל האיטלקי) תכנן את תוכניות המלחמה שלו על בסיס ההנחה שאיטליה תיכנס למלחמה אחרי 1942. בעקבות זאת, בקיץ 1940 איטליה הייתה רחוקה מלהיות מוכנה למלחמה ארוכה או לכיבוש אזורים נרחבים באפריקה.

פעולות האיבה החלו ב-13 ביוני 1940, עם תקיפה אווירית איטלקית על בסיס טייסת 1 של חיל האוויר הדרומי של רודזיה בוואג'יר שבפרוטקטורט מזרח אפריקה (קניה). באוגוסט 1940 נכבש אזור החסות של סומלילנד הבריטית על ידי כוחות איטלקיים וסופח למזרח אפריקה האיטלקית. עיסוק זה נמשך כחצי שנה.

בתחילת 1941, הכוחות האיטלקיים נדחקו ברובם מקניה ומסודן. ב-6 באפריל 1941 נכבשה אדיס אבבה על ידי הדיוויזיה ה-11 האפריקאית, שקיבלה את כניעת העיר. שרידי הכוחות האיטלקיים בקולוניה נכנעו לאחר קרב גונדר בנובמבר 1941, למעט קבוצות שלחמו לוחמת גרילה נגד הבריטים, עד ששביתת הנשק של קסיבילה סיימה את הלחימה בין איטליה לבעלות הברית.

בינואר 1942, עם הכניעה הרשמית הסופית של האיטלקים, חתמו הבריטים, בלחץ אמריקאי, על הסכם אנגלו-אתיופי זמני עם סלאסי, המכיר בריבונות אתיופיה. מקונן אנדלקצ'יו נקרא לכהן כראש הממשלה, וב-19 בדצמבר 1944 נחתם ההסכם האנגלו-אתיופי הסופי.

בהסכם השלום מפברואר 1947 ויתרה איטליה רשמית על ריבונותה במושבות האפריקאיות שלה. אריתריאה הופקדה תחת הממשל הצבאי הבריטי למשך התקופה, ובשנת 1950 היא הפכה לחלק מאתיופיה. לאחר 1945, בריטניה שלטה בשתי המדינות הסומליות, כמדינות חסות. בנובמבר 1949, האומות המאוחדות העניקו לאיטליה אמון על סומלילנד האיטלקית בפיקוח צמוד, בתנאי שסומליה תשיג עצמאות בתוך עשר שנים. סומלילנד הבריטית הפכה לעצמאית ב-26 ביוני 1960 כמדינת סומלילנד, וטריטוריית הנאמנות של סומליה (לשעבר סומלילנד האיטלקית) הפכה לעצמאית ב-1 ביולי 1960, והשטחים התאחדו כרפובליקה הסומלית.

ממשל קולוניאלי

פוסטר תעמולה: אנחנו עוד נחזור (כאשר הכוונה היא לקולוניות האפריקאיות)

טריטוריה

כאשר הוקמה בשנת 1936, מזרח אפריקה האיטלקית הייתה מורכבת מהנכסים האיטלקיים הישנים בקרן אפריקה: אריתריאה האיטלקית וסומלילנד האיטלקית, בשילוב עם האימפריה של אתיופיה שנכבשה לאחרונה. ויטוריו אמנואלה השלישי מאיטליה אימץ כתוצאה מכך את התואר "קיסר אתיופיה", אם כי זה לא הוכר על ידי אף מדינה מלבד גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. השטח חולק לששת המחוזות: אריתריאה וסומליה, המורכבות מהמושבות לשעבר, שהוגדלו בשטח מאתיופיה. שאר "אתיופיה האיטלקית" כללה את מחוזות הראר, גאלה-סידמו, אמהרה ואדיס אבבה. מחוז אדיס אבבה הורחב למחוז סצ'ואה עם שטחים מהראר, גאלה-סידמו ואמהרה השכנות בנובמבר 1938.

מזרח אפריקה האיטלקית הורחבה לזמן קצר ב-1940, כאשר הכוחות האיטלקיים כבשו את סומלילנד הבריטית, ובכך הביאו את כל השטחים הסומליים, מלבד המושבה הקטנה של סומלילנד הצרפתית, לניהול איטלקי. עם זאת, המושבה המוגדלת נבקעה רק שנה לאחר מכן, כאשר במהלך המערכה במזרח אפריקה נכבשה המושבה על ידי כוחות בריטיים.

התפתחות כלכלית

למדיניות הקולוניאלית הפשיסטית במזרח אפריקה האיטלקית הייתה מאפיין של הפרד ומשול.

המשטר הפשיסטי של איטליה עודד את האיכרים האיטלקיים להתיישב באתיופיה על ידי הקמת חוות ועסקים קטנים של ייצור.  עם זאת, מעט איטלקים הגיעו למושבה האתיופית, כאשר רובם נסעו לאריתריאה ולסומליה. בעוד אריתריאה האיטלקית נהנתה ממידה מסוימת של התפתחות, שנתמכה על ידי כמעט 80,000 מתיישבים קולוניאליסטים איטלקים. עד 1940 הגיעו לאתיופיה רק 3,200 חקלאים, פחות מעשרה אחוזים מהיעד של המשטר הפשיסטי. מחסור במשאבי טבע, שטחים קשים וחוסר ודאות בתנאים הפוליטיים והצבאיים לא עודדו את הפיתוח וההתיישבות באזורים הכפריים.

האיטלקים השקיעו באופן משמעותי בפיתוח תשתיות באתיופיה. 900 ק"מ של מסילות ברזל שוחזרו או הופעלו, נבנו סכרים ומפעלים הידרואלקטריים (תחנות כוח המפיקות חשמל ממים), וחברות ציבוריות ופרטיות רבות הוקמו במדינה הלא מפותחת. החשובים ביותר היו: תעשיית הכותנה, תעשיית המלט, תעשיית המינרלים, תעשיית החשמל, תעשיית חימוש, תעשיית מכונאות ותחבורה.

האיטלקים אפילו יצרו שדות תעופה חדשים ובשנת 1936 התחילו את "Linea dell'Impero" המפורסמת בעולם, טיסה המחברת את אדיס אבבה לרומא. הקו נפתח לאחר הכיבוש האיטלקי של אתיופיה ובעקבותיו הגיעו קישורי אוויר ראשונים עם המושבות האיטלקיות במזרח אפריקה האיטלקית, שהחלו בצורה חלוצית מאז 1934. המסלול הורחב ל-6,379 ק"מ ובתחילה הצטרף לרומא עם אדיס אבבה דרך סירקיוז, בנגאזי, קהיר, ואדי חלפה, חרטום, קאסאלה, אסמרה, דירה דאווה. היו החלפות מטוסים בבנגאזי (או לפעמים בטריפולי). המסלול בוצע בשלושה וחצי ימים של טיסה בשעות היום והתדירות הייתה ארבע טיסות בשבוע לשני הכיוונים. מאוחר יותר מאדיס אבבה היו שלוש טיסות בשבוע שהמשיכו למוגדישו, בירת סומליה האיטלקית.

עם זאת, אתיופיה ואפריקה התבררו כיקרות מאוד לתחזוקה, שכן התקציב לשנת הכספים 37–1936 נקבע על 19.136 מיליארד לירה ליצירת התשתית הדרושה עבור המושבה. בזמן שכל ההכנסות השנתיות של איטליה היו רק 18.581 מיליארד לירות.

אדריכלי המשטר הפשיסטי תכננו פרויקטים עירוניים גדולים להרחבת אדיס אבבה, על מנת לבנות בירה חדישה של מזרח אפריקה האיטלקית, אך התוכניות האדריכליות הללו - כמו כל שאר הפיתוחים - נעצרו על ידי מלחמת העולם השנייה.

חינוך

לפני הפשיזם, החינוך במזרח אפריקה האיטלקית היה בעיקר באחריותם של מיסיונרים קתולים ופרוטסטנטים כאחד. עם עלייתו של מוסוליני לשלטון, נוצרו בתי ספר ממשלתיים אשר שילבו את התוכניות החינוכיות של המיסיונרים הקתולים, בעוד אלו של המיסיונרים הפרוטסטנטים הפכו לשוליים והוגבלו. אנדריאה פסטה, שהתמנה למנהל המשרד המרכזי לניהול החינוך היסודי באריתריאה בנובמבר 1932, הכריז ב-1934 שהמאמצים הפשיסטיים בחינוך צריכים להבטיח שהילידים האפריקנים "יכירו קצת מהציוויליזציה שלנו" ושהם צריכים " להכיר את איטליה, תפארתה וההיסטוריה העתיקה, כדי להפוך לאיש מיליציה מודע בצל דגלנו." יוזמות חינוך מסוג זה נועדו להכשיר את האפריקאים במגוון משימות מעשיות שימושיות למשטר הפשיסטי ולהחדיר להם את העקרונות ואורח החיים של האידאולוגיה הפשיסטית במטרה ליצור אזרחים צייתנים וכפופים למדינה. האופי התעמולני של החינוך היה בולט במיוחד בספרי היסטוריה שהונפקו לילדים אפריקאים, שהשמיטו לחלוטין כל דיון באירועים כמו חוסר האחדות האיטלקית, תנועת "איטליה הצעירה" של ג'וזפה מאציני, המהפכות של 1848, או משלחת האלף של ג'וזפה גריבלדי, ובמקום זאת הדגישו את התהילות של האימפריה הרומית ושל המדינה האיטלקית שהתיימרה להיות ממשיכתה. האדרת מוסוליני ו"עבודתו הגדולה" נלמדו גם הן, בעוד שתקופות שבהן לוב ונכסים איטלקיים אחרים נשלטו על ידי אימפריות עתיקות יותר, לא איטלקיות, כמו האימפריה העות'מאנית, הוצגו דרך עדשה לא מחמיאה.

השימוש בהצדעה הפשיסטית היה חובה בבתי ספר לילדים אפריקאים, שקיבלו עידוד ללא הרף להפוך ל"חיילים הקטנים של הדוצ'ה", ובכל יום התקיים טקס בוקר בו הונף דגל איטליה והושרו שירים פטריוטיים. ילדים איטלקיים, שהממשלה הפשיסטית העדיפה את חינוכם על פני זה של אפריקאים, קיבלו חינוך דומה לזה שבאיטליה גופה, אם כי היו כמה היבטים שהותאמו למצב המקומי במזרח אפריקה. איטליה הפשיסטית ביקשה לנטרל כל מוסדות חינוך שהעניקו חינוך לאפריקאים מעבר לרמה המצופה מהאידאולוגיה הפשיסטית, בפרט רשת החינוך התיכוני שלפני הפלישה האיטלקית הכינה ואיפשרה לכמות קטנה יחסית - אך משמעותית - של יוצאי אתיופיה ללמוד בחו"ל באוניברסיטאות באירופה.

בפברואר 1937, בעקבות ניסיון התנקשות בחייו של רודולפו גרציאני, אתיופים משכילים, שלרשויות הממשל הקולוניאלי כבר לא היה אמון בהם ורבים מהם כבר הושמו במחנות ריכוז, הפכו לקורבנות של רצח המוני בחסות המדינה, וחלק גדול מהאינטליגנציה של אתיופיה הוצאה להורג, והשאר הוגלו למושבות עונשין באיים שבשליטת איטליה בים התיכון. החינוך הפשיסטי במושבה נכשל, ורק אחד מתוך כל עשרים מהחיילים הקולוניאליים האיטלקים היו בעלי אוריינות כלשהי. במהלך מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שוחררה מזרח אפריקה האיטלקית מהפשיזם, מעט אפריקאים הפגינו נאמנות כלשהי למדינה הפשיסטית למרות שבתי הספר של המדינה ניסו כל כך להנחיל אותה, ואתיופיה שלאחר מלחמת העולם השנייה מצאה את עצמה מרוששת מעובדים מיומנים בשל החינוך המצומצם והתעמולתי מאוד שניתן לתושביה הלא-איטלקיים תחת שלטונו של מוסוליני.

דמוגרפיה

בשנת 1939 היו 165,267 אזרחים איטלקים במזרח אפריקה האיטלקית, רובם מרוכזים באזורים העירוניים הגדולים של אסמרה, מוגדישו ואדיס אבבה.

האוכלוסייה הכללית מנתה 12.1 מיליון נפשות, וממוצע התושבים לקמ"ר היה 6.9.

אבל פיזור האוכלוסייה היה מאוד לא אחיד, החל מאריתריאה עם 230,000 קמ"ר ובערך 1.5 מיליון תושבים עם צפיפות אוכלוסין של 6.4 לקמ"ר, אתיופיה עם 790,000 קמ"ר אוכלוסייה של 9.5 מיליון איש וצפיפות אוכלוסין של 12 לקמ"ר, וכלה בסומליה עם 700,000 קמ"ר אוכלוסייה של רק 1.1 מיליון איש וממוצע אוכלוסין נמוך של 1.5 איש לקמ"ר.

בשנת 1934 לאסמרה הייתה אוכלוסייה של בערך 3500 אלף איטלקים ו-12000 מקומיים.

ב־1939 האוכלוסייה האיטלקית גדלה ל-48,000, בזמן שהיו 36,000 אפריקאים.

העיר הפכה למרכז כלכלי של האימפריה האיטלקית, ולאחר עצמאות אתיופיה הוקמו בה מאות מפעלים.

זוועות איטלקיות

בפברואר 1937, בעקבות רציחות מרובות של חיילים אריתראים ואיטלקים וניסיון התנקשות במושל רודולפו גרציאני, פשטו חיילים איטלקים על המנזר האתיופי המפורסם דברה ליבנוס באתיופיה, ורצחו את הנזירים והנזירות. לאחר מכן, הרסו האיטלקים יישובים ילידיים באזור באדיס אבבה, מה שגרם - לפי הערכות אתיופיות - לכמעט 30,000 אתיופים שנרצחו ובתיהם נשרפו עד היסוד. הטבח נקרא יכתית 12 ובעקבות הטבח נודע גרציאני בכינוי "הקצב של אתיופיה".

לאחר אירועים אלו גרציאני הודח בידי מוסוליני, והוחלף בנסיך אמדיאו, דוכס אאוסטה, שנקט במדיניות פייסנית יותר כלפי הילידים, והצליח להרגיע את הרוחות.

ערב כניסת איטליה למלחמת העולם השנייה (ינואר/פברואר 1940) עדיין שלטו לוחמי הגרילה האתיופיים בכמה אזורים של הרר ונפת גאלה-סידמו. מאמצי הפיוס של אמדיאו הביאו לכך שאבבה ארגאי, אז המנהיג האחרון של ה"ארבגנוך" (כפי שכונו לוחמי הגרילה באתיופיה) הציע הצעת כניעה לאיטלקים באביב 1940 (לאחר כניעת מנהיגי אתיופיה ב-1939, זודיה אספאו ואולונה דינקל). הכרזת המלחמה האיטלקית ב-10 ביוני 1940 וההשפעה הבריטית חסמו את הצעת הכניעה.

היחס ליהודי אתיופיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – חוקי הגזע באיטליה

המקורות המשמעותיים ביותר לעניין קורות יהודי אתיופיה בתקופת הכיבוש האיטלקי מצויים בדו"ח שחיבר עו"ד קרלו אלברטו ויטרבו וכן מכתביו של מנהל בית הספר היהודי תאמרת עמנואל.^[1]

נוכח מקורות אלו, ובהתבסס על מאמרים שנכתבו בנושא, עולה כי הממשל האיטלקי לא גילה יחס עוין, יוצא דופן, כלפי יהודי אתיופיה במהלך הכיבוש הקולוניאלי.^[2]

עם זאת, רבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית.^[3] חוקי הגזע שפורסמו באיטליה כוונו כנגד כל המיעוטים באתיופיה. בשנת 1937 נהרגו בעיר בשם "מרווה" כ-33 יהודים, יחד עם כ-130 אתיופים שאינם יהודים, בתור עונש על הסכמות שבין המקומיים לבין מורד אתיופי.^[1]

לא נמצאו ראיות התומכות בטענות לפיהן הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכנית להשמדת יהודי אתיופיה, או כי חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה.^[4]

ב-26 באוקטובר 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע, אשר כונתה דף הנחיות ובאיטלקית Foglio d'ordine. בהקדמה נאמר:

לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:

• אסורים נישואין עם בני גזע חם ושם ולא אריים.
• נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות - אזרחים וחיילים - לבוא בברית נישואין עם נשים מכל גזע שהוא.
• נישואין של איטלקים או איטלקיות עם זרים - מכל גזע שהוא - חייבים באישור משרד הפנים.
• יש לכפות הוראות אלה, לשמירת הכבוד של הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה.

לקריאה נוספת

The Eighth Vibration. Asmara and Dek’emhare, Cities of Work, Cities of Leisure

Modern Education Development, Challenges and Current State in Eritrea (1839 to 2016)

Education during the Italian fascism period

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מזרח אפריקה האיטלקית בוויקישיתוף

• צבא מזרח אפריקה האיטלקית, 10 יוני 1940
• הקרב האווירי במזרח אפריקה האיטלקית, 10 יוני 1940
• מזרח אפריקה האיטלקית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מזרח אפריקה האיטלקית, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. הפלישה האיטלקית לאתיופיה והפלאשים, משואה, 1991
2. קולוניאליזם פאשיסטי ויהודי אתיופיה, פעמים, 1986
3. תאמרת עמנואל, בית הספר לילדי היהודים באתיופיה עם פלישת איטליה, עמודים 98 - 103
4. הטענות מופיעות ב: אברהם אדגה, המסע אל החלום, עמוד 159