מושבת הילדים במלחובקה

מארק שאגאל (עם הרגל על המדרגה הנמוכה ביותר) עם שאר המחנכים וחלק החניכים של בית היתומים במלחובקה. שנת 1920 או 1921

מושבת הילדים היהודית לדוגמה ע"ש האינטרנציונל השלישי במָלַחוֹבְקָה (ביידיש: ייִדישע מוסטערדיקע קינדער־קאָלאָניע אױפֿן נאָמען פֿונעם דריטן אינטערנאַציאָנאַל אין מאַלאַכאָװקע; ברוסית: Еврейская образцово-показательная детская коммуна имени III Интернационала в Малаховке) הייתה מוסד חינוכי יידישיסטי סובייטי שפעל בין 1919 ל-1938 בחבל מוסקבה. המושבה התקיימה במתכונת של קומונת בית-יתומים, היחידה מסוגה בברית המועצות.

רקע

במהלך שנות ה-20, לאחר החורבן שהשיתה מלחמת האזרחים הרוסית, נותרו בברית המועצות המוני ילדים ובני נוער משוטטים וחסרי בית. הנציבות העממית לענייני חינוך החלה בהקמת מושבות מיוחדות לטיפול בהם. בין הפעילים בתחום היה הפדגוג אנטון מקרנקו, שהתנגד לענישה גופנית, דגל בכבוד לילדים והנהיג במוסדותיו גישות חלוציות כמו הסתמכות על לחץ חברתי חיובי על הפרט.

בקרב כלל ילדי הרחוב היו גם יהודים בשיעור ניכר, יתומים שהוריהם נרצחו בפוגרומים באוקראינה או בנסיבות אחרות. ב-1924 פעלו במינסק לבדה 8 בתי יתומים יהודיים עם 77 מחנכים ו-602 חניכים.[1] לאחר המהפכה, התרחשה פריחה יידישיסטית אדירה בקרב יהודי ברית המועצות. אינטלקטואלים כמו משה ליטבקוב ניסו לכונן לאום דובר-יידיש כחלק ממערכת הלאומים הסובייטית, בתמיכה נדיבה של הממשל. במקביל לפעילות תרבותית תוססת בשפה היידית, לחמו פעילי היידישיזם הסובייטי במסורת הדתית, בשפה העברית ובציונות, שנחשבו בעיניהם כולן כתופעות ריאקציונריות.

הקמת המוסד

אספת מורים ותלמידים במלחובקה. בשורה ראשונה שלישי משמאל הסופר יחזקאל דוברושין. בסביבות 1920

ב-1919 מינתה הנציבות העממית לענייני חינוך את ברוך שוורצמן לייסד בית-יתומים יהודי במלחובקה (אנ'), יישוב כפרי 27 ק"מ דרום-מזרחה למוסקבה. מוסד שוורצמן לא היה בית-היתומים היחיד במלחובקה, ומלבדו פעלו לפחות 14 מוסדות נוספים. שוורצמן, קומוניסט ופעיל יידישיסטי בולט שהיה אחיו של המשורר אשר שוורצמן וניהל מוסדות חינוך יהודיים מאז 1911, הגיע לאתר בנובמבר.[2] הוא חילק את המושבה ל-4 קבוצות, שכל אחת השתכנה בבית עץ נפרד. הוא דאג להרחיק את המחנכים הקודם, חלקית דתיים וחלקית ציונים, ושכר צוות מחנכים חדש מאוקראינה שהסכים לעבוד לפי הקו האידאולוגי החדש.

ברוך שוורצמן תיאר את תחילת דרכו במושבת מלחובקה בגליונות מס' 3-2 משנת 1920 של כתב העת ביידיש "קולטור און בילדונג" ("תרבות וחינוך"), הבטאון של המחלקה היהודית של משרד החינוך. במאמרו מביע שוורצמן התנגדות אידאולוגית חריפה נגד רשת בתי ספר יהודיים דתיים-ציונים "תרבות":[3]

מה מצאתי במלחובקה? 125 ילדים שהתאספו מכל רחבי רוסיה למוסקבה תוך חיפוש עזרה. בדרכים שונות הם מצאו את עצמם בבתי ספר דתיים "תרבות", שעדיין פעלו במוסקבה. רוב המורים היו ציונים, הם סיפקו לתלמידים תפילות ולימדו אותם לשיר "התקוה". אף אחד מהמורים לא ניסה לארגן את תלמידיו לקולקטיב חברותי, לא דאג לסדר ולהיגיינה מינימליים במגוריהם, לא חשב על עתידם. נוצר הרושם כי המורים עצמם לא ידעו למה הם שם עם הילדים... אני חשבתי: בתמיכת השלטון הסובייטי ניתן לבצע עבודה פדגוגית של ממש.

אחד מחניכיו המסורים, זלמן ארונוב, תיעד את האווירה של נובמבר 1919 בספרו הדקיק "מאַלאַכאָווקער קינדער־קאָלאָניע" ("מושבת הילדים במלחובקה") שיצא לאור במוסקבה ב-1932: "המוני ילדים נטושים הסתובבו בתקוה שלא למות מרעב או מהתקפות שודדים. הם התרכזו סביב הערים הגדולות כמו מוסקבה, לנינגרד (כיום סנקט-פטרבורג), חרקוב, קייב ואחרות, בהן הוקמו בתי יתומים שפעלו בשפות של כל הקבוצות האתניות"[4].

בעת הקמתו היו במוסד 125 חניכים בגילאי 16-6. בהמשך נע מספר הילדים בין 100 ל-150. לפי זכרונות חלק מהמורים והתלמידים, הם התגוררו במספר בתי עץ נטושים.

ארוחה במושבת מלחובקה, במרכז מארק שאגאל ולשמאלו המנהל ברוך שוורצמן. בסביבות 1920

הסופר דער נסתר לימד במקום בין 1920 ל-1921, ומרק שאגאל לימד ציור בתחילת שנות ה-20, ובחדר שהוקצה לו עבד על יצירותיו. יואל (יולי) אנגל לימד מוזיקה בין 1920 ל-1922, במקביל לעבודתו השוטפת, והוחלף על ידי משה ברגובסקי.

מבנה ארגוני

ממשל עצמי

במושבת מלחובקה באו לידי ביטוי תפיסות ושאיפות חינוכיות של ברוך שוורצמן, אותן הוא התחיל לפתח וליישם בדמייבקה. הוא כינה אותם "נײַע אַרבעט־שול" (בית ספר עמלני חדש). בהתאם לתורתו של שוורצמן, המחנכים והחניכים גרו באותה הסביבה, ופנו זה לזה ב"דוּ", "את/ה" בצורה הלא-פורמלית. ביחד הם כתבו את חוקת המוסד.[5].

מאיר פולונסקי סיכם את אורח החיים החדש של המושבה כ"ממשל עצמי" ו"אוטונומיה ניהולית"[3]. ארונוב מרחיק לכת ומגדיר אותו כ"מלוכה". לדבריו, לילדים הותר ללכת לאן שהם חפצו ולהשתתף בכל יוזמה, אך החופש הנרחב לווה במנת ביקורת נדרשת לשמירה על יציבות.

באביב 1920 ברוך שוורצמן פרסם בכתב עת "קולטור און בילדונג" ("תרבות וחינוך") מאמר על מחצית השנה הראשונה שלו בתפקיד מנהל המוסד. הוא ציין את הקושי בעיצוב יחסים שיתופיים בין החניכים, שמעולם לא חיו בקולקטיבים. מאידך, העדר ניסיון כזה שימש כתמריץ פדגוגי למציאת נתיבים חדשים. שוורצמן התמקד במאמרו על שני עניינים החשובים במיוחד עבורו: אוטונומיה וארגון במושבה.

החודשים הראשונים התאפיינו בתוהו ובוהו. כל אחד מארבעת בתי המגורים החליט על שיטת ארגון משלו. בהמשך המוסד הצליח להקים גוף ניהולי מאוחדת, ה"קאָלאָניע־ראַט" (מועצת המושבה), בו השתתפו כל המחנכים ושלושה חניכים מכל בניין. הגוף כונס מדי שבוע ודן בסוגיות של ניהול, כלכלה וחינוך. שוורצמן מדווח גם על הקמת ארבעת גופים בשם "הויז־ראַט" (מועצת הבית).[2][6]

צורה דמוקרטית וחופשית של חיי הקהילה הסוציאליסטית הייתה הליבה של פרויקט החזון של ברוך שוורצמן; הוא היה מודע באופן מלא לחדשנות רעיונו, והיה מוכן להכניס בו תיקונים על מנת שישמש דוגמה כמסגרת ארגונית עבור פרויקטים עתידיים לטובת חניכים ומחנכים גם יחד בהתאם לחזון החינוך הקומוניסטי[2]. הוא חותם את דבריו בהדגישו כי מושבת מלחובקה היא הניסיון החלוצי של השתלת הצמח החדש – "אַרבעט־שול" (בית ספר עמלני) בקרקע היהודית, וכי יש להמשיך ולשפר את המעשה[3]. בניגוד לפרקטיקה ששררה במוסדות החינוך ברוסיה הצארית (הן רוסיות והן יהודיות), במלחובקה עונשים פיזיים היו אסורים לחלוטין[7].

מבנה כלכלי, צירוף למידה ועבודה

בפתיחת ספרו מתאר ארונוב את המצוקה הכלכלית ששררה ב-1919 ברוסיה בכלל ובמושבה בכלל. גם הוא וגם מארק שאגאל בזכרונותיו[8] מציינים שלילדים לא היו נעלים ובגדי חורף, ושהיה מחסור במיטות. רוב בנייני המושבה היו וילות קיץ ללא הסקה. לדברי ארונוב, הקהילה היהודית במוסקבה הציעה סיוע כלכלי בתנאי שבמושבה תנוהל אורח חיים דתי, והצעתה נדחתה[4]. איליה פלוטקין, חניך המושבה, מציין את כישרונו הארגוני של ברוך שוורצמן שבזכותו אפילו בשנים הרשות ביותר הילדים לא סבלו ממחסור באוכל[9].

בניגוד לבית יתומים רגיל, במושבת מלחובקה הילדים לא רק למדו אלא גם עבדו בגן, בלול, ברפת, במטבח ובנגריה. הם חטבו עצי הסקה, סרגו, כיבסו ותיקנו בגדים, וניקו את בתי מגוריהם לפי תור[8]. חשמל לא היה, לכן למדו ועבדו עד רדת החשכה החושך[10]. המוסד שאף לסיפוק צרכיו בעצמו, ללא תלות בתקצוב חיצוני.

היבטים פוליטיים (שלב מוקדם)

אלסנדר רפופורט במאמרו מציין שהקו האידאולוגי השולט במושבה כלל קומוניזם, אתאיזם וביקורת נוקבת נגד תנועת הצופים ה"בורגנית"[11]. מנגד, ב-1923 הוקמה שם שלוחה של תנועת הפיונרים. שאגאל נזכר[8] שהחניכים השתתפו באספות פוליטיות ושרו את האינטרנציונל בחיוך ועם תנועות ידיים.

ארונוב מספר על חניכה בשם חסיה שתבעה שוויון זכויות מיני וקיבלה את מבוקשה[4].

במוסד חגגו חגים בולשביקיים. התכתיב האידאולוגי הלך והחמיר ובשנות ה-30 הפך לפוליטיזציה של כל פרט בחיי היום-יום, אף בתחילת דרכו היו למוסד מגעים עם ארצות הברית. יש עדויות על תמיכה כלכלית מארצות הברית במוסד. השגריר האמריקני ביקר במלחובקה מספר פעמים והצטלם עם החניכים[12].

שיתוף ניסיון פדגוגי

מאיר פולונסקי מספר[13] שבקיץ 1920 נערך במוסקבה הכנס הראשון של פעילי התרבות היהודית. נאומו של מנהל מושבת מלחובקה ברוך שוורצמן התקבל בתשומת לב כה רבה שהכנס שינה את סדר יומו וכל (לפי דיווחו של ארונוב - כמעט כל) משתתפיו יצאו מיד למלחובקה על מנת לצפות במו עיניהם בהצלחה של "הפדגוגיה האדומה". המושבה נחשבה למופתית, זכתה לפרסום רב ולביקורים של נציגי בתי הספר ומוסדות החינוך הגבוה, ושל משלחות ממפעלים. המושבה קבלה מגרשים חקלאיים נוספים ובשנת 1925 היא הציגה את פירותיה בתערוכה חקלאית.

הניסיון הפדגוגי של מלחובקה נדון בתקשורת הקומוניסטית העולמית[14] ויושם במוסדות ילדים נוספים בברית המועצות, כולל במושבה שמקרנקו הקים בדצמבר 1920. הדמיון הארגוני והחברתי בין שני המוסדות מודגש בספרו של ארונוב[4]; יצוין שמלחובקה הקדימה את מושבת מקרנקו בשנה.

ניסיון נוסף בתחום זה בוצע בבית הספר סאמרהיל שהוקם ב-1921 באנגליה. גם שם שררו ממשל עצמי, צירוף של למידה ועבודה ושיטות פדגוגיות נוספות המאפיינות את מושבת מלחובקה. אין עדויות בנוגע לקשר בין שני המוסדות[7].

לימודים ופעילויות נוספות

תוכנית לימודים

כל הלימודים התקיימו ביידיש, שהרי רוב החניכים לא ידעו שפות אחרות. כנהוג בכל מערכת החינוך בברית המועצות, בתוכנית הלימודים היו שעורי רוסית. בין המקצועות נוספות שנלמדו היו שפת יידיש, ספרות יידיש, מתמטיקה, ציור, מוזיקה, ונגרות.

החניכים לא חולקו לכיתות כנהוג כיום, אלא ל-3 או 4 קבוצות הגיל, אשר כל אחת מהן כללה ילדים בהפרש הגילאים של 3-2 שנים[15].

פעילות יצירתית

במושבה שגשגו חיים יצירתיים עשירים ומגוונים להפליא. היתומים למדו לצייר, לשיר, לרקוד, לשחק על הבמה. הם הכינו בעצמם תפאורה ותלבושות להצגותיהם, כתבו ועיצבו את עיתון הקיר השבועי "רויטע שדים" ("השדים האדומים"). הם ביקרו בתיאטרון גוס"ט של מיכואלס.

ארונוב מספר על חניכים מוכשרים שלא ידעו קרוא וכתוב. הם חיברו שירים והכתיבו אותם לבני כיתתם ששימשו "מזכירים".

בתערוכת יצירות של חניכי המוסד, שלמדו ציור אצל מארק שאגאל, ישנם, בין היתר, איורים לסיפורי שלום-עליכם ולתנ"ך[16]. הילדים ציירו בעפרונות פחם ובצבעי מים[17]. מארק שאגאל נזכר: "באיזו להיטות הם ציירו! ילד אחד יצר בביטול האני ללא הפוגה: צייר, כתב שירים ומוזיקה. השני בנה את יצירותיו בהרהור, בקור רוח, כמו מהנדס. חלקם נסחפו לאמנות מופשטת, התקרבו לצ'ימבואה ולוויטראז'ים של קתדרלות עתיקות"[18].

הידרדרות וסוף הדרך

החמרה ביחס הבולשביקים לתרבות יידיש בכלל ולמערכת החינוך בפרט

כבר בין השנים 1934-1929 חלו שינויים בתחומים אלה, שהשפיעו רבות על פעילות תרבותית ביידיש בברית המועצות. במערכת החינוך הסובייטית הסתיימה תקופת הניסויים, והמורים איבדו את חופש הפעולה. תוכנית הלימודים האחידה הפכה למחייבת עבור כל מערכת החינוך. רוב ספרי הלימוד בבתי הספר ביידיש הוחלפו בחדשים, אשר תורגמו מרוסית. כך הספרות הלימודית איבדה סופית את יסודותיה היהודיים[19].

בשנים 1938-1937 השלטונות החמירו את מדיניותם והכו קשות בתרבות היידיש. עשרות סופרים ובמאים נעצרו והואשמו בלאומניות ובעבירות מדומות אחרות. בזה אחר זה נסגרו בתי ספר ביידיש. בבלארוס התהליך נעשה בצו פורמלי שהוצא ב-3 ביולי 1938,[20] ואילו באוקראינה ובבירוביג'ן הדבר בוצע ללא מסמך כתוב[21], לאחר שלקראת שנת 1938 בירוביג'ן נותרה האזור היחיד בפדרציה הרוסית שבו עוד היה בית ספר ביידיש[22].

שינוי הקונספט ופוליטיזציה בשלב המאוחר של קיום המוסד

לפרק האחרון של ספרו[4], ארונוב קרא "אויפֿן נײַעם עטאַפּ" ("בשלב חדש"). הוא מתאר את תחילת שנות ה-30 ומדווח בלשון מרומזת על התגברות הפוליטיזציה בחיי היומיום של מושבת מלחובקה, לאור ההחלטות החדשות של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לגבי מערכת החינוך. ההחלטות האלה כללו לא רק את החזון המדיני של סטלין אלא גם הוראות ישירות בנושא.

הצוות הפדגוגי של המושבה, יחד עם שלוחותיהם של הקומסומול ושל תנועת הפיונרים התגייסו ללמוד את "יסודות המדע"[4] תוך "מאבק בנחשלות". הדבר בא לידי ביטוי בהפסקת פעילותם של הנגריה ובתי מלאכה אחרים במושבה, ובהעסקת החניכים בבית חרושת למיכון חקלאי. במפעל ענק זה, שמנה מעל 10,000 עובדים, היה על הילדים לבצע "עבודה סוציאלית גדולה": להיאבק באנאלפביתיות, לעבוד בספריה, להכין ולתלות פוסטרים של הסברה ותעמולה.

כללי המשמעת במוסד הוחמרו משמעותית. החניכים הוענשו על איחורים, על עצלנות, ועל כל ניסיון של "החדרת אלמנטים של אידאולוגיות עוינות". צוות המושבה תיגבר את החינוך הפוליטי וכפה על גופי הממשל העצמי לעסוק בעניין. בשנת 1931 המושבה זכתה במקום הראשון בתחרות בין בתי יתומים בנושא "החינוך הקומוניסטי". בתור פרס המוסד קיבל מהמדינה מדגרה, עשרה חזירים ו-20 חזרזירים. כמו כן נרכשו 18 ארנבות, ונערך קורס להאכלתן[4].

מחופש הפעולה שאפיין את המושבה בשנים הראשונות של קיומה לא נותר דבר[7]. המוסד הפך למעשה לבית חרושת תעשייתי-חקלאי בהשגחה נוקשה ומוקפדת מצד המפלגה הקומוניסטית והקומסומול.

סגירת המוסד והיעלמות מנהלו

המושבה החזיקה מעמד עד שנת 1938. היא נסגרה יחד עם כמעט כל מוסדות החינוך היהודיים בברית המועצות. מאז לא נשמע מאומה על מקימה ומנהלה ברוך שוורצמן. לפי כל הסימנים, הוא נעצר והוצא להורג יחד עם פעילי תרבות יידיש רבים נוספים בעת הגזרות של משטר סטלין של סוף שנות ה-30[7]. אחריו לא הוקמו בברית המועצות או ברוסיה מוסדות יהודיים דומים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Элисса Бен-Порат, Коренизация на еврейской улице: Минск, 1920 – 1938 гг. Эксперимент с идишем в советском Минске, в сб. Идиш: язык и культура в Советском Союзе, ред.: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, РГГУ, Москва, 2009, сс. 30-52
  2. ^ 1 2 3 Barukh Shvartsman: Yidishe kinder-kolonye in Malakhovke. In: Kultur un bildung (organ fun der yidisher opteylung bam bildungs-komisariat) 1920, No. 2–3, pp. 6–9
  3. ^ 1 2 3 Barukh Shvartsman, Yidishe kinder-kolonye in Malakhovke; quoted from Meyer Polonski, Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), p. 7, 9, 128
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Zalmen Aronov/Pinkhus Shpitalnik: Malakhovker kinder-kolonye. Moskve 1932, p. 4, 7, 46, 47 and more
  5. ^ http://topos.memo.ru/evreyskaya-detskaya-koloniya-detskiy-dom-im-3-go-internacionala-evreyskiy-evreyskaya-obrazcovo
  6. ^ ציטוט: "דער פונדאמענט פון דער פעדעראטיווער קינדער-רעפובליק איז יעדע קאלאלניע באזונדר אלס אוטונומע טייל (עמעס מיט געוויסע באגרנצונגען) וועלכע האט זיך איהר העכסטן ארגאן - די אלגמיינע פארזאמלונג, וואס באשטייט פון אלע מיטגלידער פון דער קאלאניע. אלע באניצן זיך מיט גלייכע רעכט.
  7. ^ 1 2 3 4 Daniela Mantovan: The Yiddish "Children’s Republic" of Malakhovka. A Revolutionary Experiment in Education. In: Aschkenas. Volume 24, Issue 1 (2014), pp. 33–54
  8. ^ 1 2 3 "החיים שלי", באתר litmir
  9. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.html
  10. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  11. ^ «ТРЕТИЙ ИНТЕРНАЦИОНАЛ» В МАЛАХОВКЕ, lechaim.ru
  12. ^ Виктор Бриндач. Малаховка — столица еврейского Подмосковья. | Сайт Галины Подольской
  13. ^ Meyer Polonski: Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), p. 126
  14. ^ Zalmen Aronov/Pinkhus Shpitalnik: Malakhovker kinder-kolonye. Moskve, 1932, p. 42. Probably, a number of articles on the Malakhovka colony appeared in the press in 1920–21 of which we have no knowledge. In his book Aronov quoted an article by Shvartsman that appeared in the )newspaper Der Emes before 1922. Polonski mentions an article on Malakhovka in the journal Yungvald (No. 5, 1924
  15. ^ https://nashdel.wordpress.com/2015/10/26/on-uchil-detej-risovaniju
  16. ^ http://www.alefmagazine.com/pub2553.html
  17. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  18. ^ Chagall, Marc, My Life, Peter Owen, 1965
  19. ^ Мордехай Альтшулер, Этапы развития культуры на идише в Советском Союзе, в сборнике Идиш: язык и культура в Советском Союзе, редакторы: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, Российский государственный гуманитарный университет (РГГУ), Москва, 2009, сс. 15-29
  20. ^ V. Selimenev, A. Zeltser, The Liquidation of Yiddish Schools in Belorussia and Jewish Reaction, Jews in Eastern Europe, vol. 1 (41), 2000, pp. 74-111; Ibid, The Jewish Intelligentsia and the Liquidation of Yiddish Schools in Belorussia, 1938, Jews in Eastern Europe, vol. 3 (43), 2000, pp. 78-97
  21. ^ Dov-Ber Kotlerman, Yiddish Schools in Birobidzhan: 1939 – 1941. Jews in Eastern Europe, 2002, vol. 3 (49), pp. 109-120
  22. ^ Марк Куповецкий, Последний советский еврейский нацкадр Арон Вергелис: основные этапы социализации до конца 1948 г., в сб. Идиш: язык и культура в Советском Союзе, ред.: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, РГГУ, Москва, 2009, сс. 53-105

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!