מופתי גדול (בערבית: المفتي الأكبر, אל-מֻפתי אל-אכּבּר[1]) הוא המופתי הראשי של מדינה.[2] מקורה של המשרה בתקופה המודרנית הקדומה באימפריה העות'מאנית והיא אומצה אחר כך במספר מדינות מודרניות.
היסטוריה
המופתים הם מלומדים דתיים מוסלמים המוציאים חוות דעת משפטיות (פתוות) המפרשות את השריעה (החוק האסלאמי). במאה ה-15 מופתים של האימפריה העות'מאנית, אשר פעלו כמלומדים עצמאיים בתקופות קדומות יותר, החלו להשתלב בבירוקרטיה היררכית של מוסדות דת ומלומדים. האימפריה העות'מאנית הייתה זו שהחלה בנוהג של מתן הכרה רשמית ומעמד למופתי יחיד, מעל לכל האחרים, בתור "המופתי הגדול".
משרה זו נוצרה לראשונה על ידי אימפריה העות'מאנית בשנת 1433. המופתי הגדול שימש במקור כיועץ דתי אישי של הסולטאן. הוא הפך לראש העולמאא תחת הסולטאן מהמט השני ובאמצע המאה ה-16 ניתן לו הכוח למנות עולמאא אחרים.[2]
המופתי הגדול של איסטנבול נחשב מאז סוף המאה ה-16 כראש הממסד הדתי, תחת התואר "שייח' אל-אסלאם" (בטורקית: şeyhülislam). הוא נשא באחריות בירוקרטית לגוף המלומדים הדתיים-משפטיים, וקבע פסיקות משפטיות בנוגע לענייני מדינה חשובים כמו הדחת שליטים.[3]
נוהג זה הושאל והותאם לאחר מכן על ידי מצרים מאמצע המאה ה-19. משם התפשט הרעיון ולאחר פירוק האימפריה העות'מאנית, אומצה משרת המופתי הגדול במספר מדינות ברחבי העולם המוסלמי, לרוב בתפקיד של מתן תמיכה דתית למדיניות הממשלה, כך שכיום יש בערך 16 מדינות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות שיש להן מופתי גדול. היחסים בין המופתי הגדול של כל מדינה נתונה ובין שליטי אותה המדינה יכולים להשתנות במידה ניכרת, בהתאם לאזור או לתקופה היסטורית. המופתי הגדול הוא בדרך כלל אדם הממונה על ידי המדינה, אף על פי שלמשרה אופי בחירתי או קיבוצי בכמה מדינות מודרניות.
סוגים
מופתים גדולים הממונים על ידי המדינה
האימפריה העות'מאנית
באימפריה העות'מאנית היה המופתי הגדול פקיד מדינה, והמופתי הגדול של קונסטנטינופול היה הגבוה שבהם.
ירושלים
לאורך כל עידן הקולוניאליזם הבריטי, הבריטים שמרו על מוסד המופתי הגדול באזורים מוסלמים מסוימים בשליטתם וכך העניקו למופתי של ירושלים את המעמד הפוליטי הגבוה ביותר בארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) היו שני מופתים גדולים של ירושלים מתחרים, אחד שנתמך על ידי הבריטים (כאמל אל-חוסייני) ואחד על ידי האימפריה העות'מאנית (אסעד שוקיירי). כאשר ארץ ישראל הייתה תחת שלטון בריטי, המופתי הגדול של ירושלים מונה על ידי שלטונות המנדט הבריטי.
אלה העניקו לכאמל אל-חוסייני את התואר "המופתי הגדול", שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, ככל הנראה על פי דוגמת מצרים, שגם שם נקבעה ההירארכיה באופן בלתי תלוי באימפריה העות'מאנית, ובראשה עמד "מופתי מצרים". התפתחות זו השפיעה באופן ניכר על מעמד המופתי של ירושלים עד תום השלטון הבריטי.[4] ב-1921 מת כאמל, וירש אותו בתפקידו אחיו למחצה, חג' אמין אל-חוסייני.
אולם הנציב העליון הרברט סמואל סירב להעניק לו את התואר "המופתי הגדול", כפי שניתן לאחיו כאמל.[5] בינואר 1922 נענתה הממשלה לדרישתו והעניקה לו את התואר.[6]
בתקופת המנדט, היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים. על פי החוק בתקופה זו, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר, והתואר "המופתי הגדול" או "המופתי של ארץ ישראל", שבו נהגו להכתיר את אמין אל-חוסייני, אין לו בסיס במשפט השרעי. עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת נשיא המועצה המוסלמית העליונה. בעקבות רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, הודח אל-חוסייני מכל תפקידיו ובאוקטובר 1937 הוא ברח מהארץ ומשרת המופתי הגדול של ירושלים התפנתה.[7]
ב-1948 חידשו השלטונות של ירדן את משרת מופתי ירושלים, אולם שני האישים שכיהנו בתפקיד בתקופה זו, לא נשאו עוד את התואר "המופתי הגדול".[8]
ברשות הפלסטינית, המופתי הגדול ממונה על ידי הנשיא.
במדינות אחרות
מדינות עם מופתי גדול נבחר
במדינות כמו אוסטרליה, בהן משרת המופתי הגדול (אנ') אינו מקבל חותם רשמי של הסכמה ממשלתית, ניתן לבחור באנשי דת לתפקיד על ידי פלג אחד של הקהילה האסלאמית באותה מדינה ובכל זאת לא יוכרו על ידי קהילות מוסלמיות אחרות באותה מדינה.
מדינות עם משרת מופתי גדול קיבוצית
- באינדונזיה יש מערכת של מופתי קיבוצי, שבה משרת המופתי הגדול מוחזקת בידי מועצת העולמאא האינדונזית (Majelis Ulama Indonesia). מליאה זו יכול להוציא פתוות.
- גם למלזיה יש מערכת ייחודית של מופתי קיבוצי. לתשע מ-14 המדינות המלזיות יש מלוכה חוקתית משלהן; תשע נשלטות על ידי המלך החוקתי שלהן בעוד שהמדינה מונהגת על ידי מלך שנבחר מתוך התשע. לתשעת המלכים הללו יש סמכות על עניינים דתיים בתוך המדינות שלהם: לפיכך, לכל אחת מתשע המדינות הללו יש מופתי משלהן שבדרך כלל שולט במועצה האסלאמית או במחלקה האסלאמית של המדינה. ברמה הלאומית, הוקמה מועצה לאומית של פתווה (Majlis Fatwa Kebangsaan) תחת המחלקה לקידום האסלאם של מלזיה (ג'בטאן קמג'ואן אסלאם מלזיה). המחלקה ממנה חמישה מופתים עבור חמש המדינות שאין להן מלכים. המופתים של תשע המדינות המונרכיות, יחד עם חמשת הפקידים שמונו על ידי המחלקה לקידום האסלאם במועצה הלאומית של פתווה, מוציאים ביחד את פתוות ברמה הלאומית.
- בסרי לנקה יש מערכת של עולמאא קיבוצית ממסורות שונות באסלאם. לעולמאא הכללית של ציילון יש נשיא המפקח על ההחלטות, אך אין לו בהכרח סמכויות לבטל כל החלטה שהתקבלה על ידי שאר העולמאא. הרעיון דומה למערכת קואליציונית דמוקרטית.
מופתים גדולים בולטים בעבר
- ערב הסעודית: מוחמד בן איברהים אל-א-שייח', 1953–1969; עבד אל-עזיז בן בז (1910–1999), 1992–1999
- אוסטרליה: טאג' אלדין היללי
- בנגלדש: עבול קאסים נורי; ד"ר סייד איראשאד אחמד אל בוכארי
- בוסניה: (Mustafa Cerić) (1993–2012)
- ברוניי (המופתי הממלכתי הראשון): איסמעיל עומר עבדול עזיז
- הודו: מוסטפא רזא חאן קאדרי (1950–1981); טאג'-אוס-שריה אכטר רזא חאן (נפטר ב-20 ביולי 2018)
- אינדונזיה: שייח' עבדול קדיר חסן בנו של חסן בנדונג
- פקיסטן: מונפי מונייב אור רחמן
- דרום אפריקה: ראדהא אל האק
- סוריה: אחמד כפתארו (נפטר ב-1 בספטמבר 2004)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מפתחות, עמ' 276.
- ^ 1 2 The Oxford Dictionary of Islam, Grand Mufti, Oxford University Press, 2014
- ^ Suraiya N. Faroqhi, The Cambridge History of Turkey. The Later Ottoman Empire, 1603-1839, p. 213, Cambridge University Press 2006
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 152–153.
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 243.
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 17.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 82.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 152, הערה 18.
- ^ THE CONSTITUTION OF THE TUNISIAN REPUBLIC (Unofficial english translation), 26 January 2014, UNDP and International IDEA, Title four, chapter one, article 78
