המוזיאון המקורי בלוס אנג'לס, קליפורניה, נפתח בשנת 1993. הוא נבנה בעלות של 50 מיליון דולר על ידי מרכז שמעון ויזנטל, הקרוי על שם מייסדו שמעון ויזנטל, ניצול שואה וצייד נאצים. [5] למוזיאון מגיעים מדי שנה 350,000 מבקרים, כשליש מהם ילדים בגיל בית ספר. התערוכה המבוקרת ביותר במוזיאון היא "תערוכת השואה", שם המבקרים מחולקים לקבוצות כדי לצפות בחלק מאירועי מלחמת העולם השנייה. המוזיאון מציג גם עדויות של ניצולי שואה, על ידי מתנדבים חיים המספרים את סיפורם ועונים לשאלות. בכניסה למוזיאון המבקרים מקבלים כרטיסי תמונות של ילדים יהודים שחיו בשואה ובתום הביקור במוזיאון הם מגלים, האם הילדים שתמונותיהם בכרטיסים שרדו או נרצחו בשואה.
בנוסף, במוזיאון נמצא "מרכז הסובלנות" הדן בסוגיות של דעות קדומות בחיי היומיום, מרכז למידה מבוסס מולטימדיה, מרכז לחיפוש עצמי ומשפחתי, אוסף ארכיונים ומסמכים ותערוכות זמניות שונות.
למעלה מ-350,000 מבקרים מגיעים למוזיאון מדי שנה, מתוכם 110,000 ילדים.[4]
חינוך
המוזיאון מפעיל תוכנית בשם The Museums Tools for Tolerance (r) המיועדת לאנשי אכיפת החוק והמשפט הפלילי. מאז הקמת התכנית בשנת 1996, היא הכשירה למעלה מ-75,000 קציני משטרה. הצלחת התוכנית הובילה להקמת מרכז הסובלנות בניו יורק.[6]
ביקורת
בעבר, כמה עיתונאים ואנשי אקדמיה מתחו ביקורת על האופן שבו המוזיאון מתמודד עם המוצגים שבו; אורן ברוך שטייר, המתמחה בחקר השואה ובמדעי היהדות, מתח ביקורת על המוזיאון ב-1996, על כך שלא נקבע ההקשר בין הסובלנות והשואה. הוא טען כנגד הפרדת אגף ה"סובלנות" של המוזיאון מהשטח המוקדש לשואה. [7] בשנת 2003 כתב כריסטופר ריינולדס, בלוס אנג'לס טיימס, שבמוזיאון חסרה תערוכה על רצח העם הארמני, אף על פי שהובטח כבר ב-1985 שהמוזאון יעמיד תערוכה שכזאת. [8]התאורטיקנית הפוליטיתונדי בראון מתחה ביקורת על המוזיאון בספרה Regulating Aversion: Tolerance in the Age of Identity and Empire משנת 2009; בספר ניתחה בראון את " הסובלנות כחפץ מוזיאוני ", ויצרה הקשרים בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין רצח עם שהופנה כלפי קבוצות לא-יהודיות. לדעתה, חוויית המוזיאון צריכה לגרום למבקריו, להיות ערניים יותר מפני דעות קדומות חברתיות וסטריאוטיפיות.[9]
^Stier, Oren Baruch (1996). "Virtual Memories: Mediating the Holocaust at the Simon Wiesenthal Center's Beit Hashoah-Museum of Tolerance". Journal of the American Academy of Religion. 64 (4): 831–851. doi:10.1093/jaarel/LXIV.4.831. JSTOR1465624.