המטרה הראשית של הפעילים המקוריים הייתה הוצאת הכוחות הסורים מלבנון, התחלת חקירה בינלאומית לבדיקת רצח רפיק אל-חרירי, התפטרותם של פקידי הביטחון וארגון בחירות פרלמנטריות חופשיות. המפגינים דרשו את סופה של השפעת סוריה על הפוליטיקה הלבנונית בה שלטה למעשה מאז חתימת הסכם טאיף בשנת 1989.
הפגנות אלו זכו לתמיכה בינלאומית רחבה בהתבסס על החלטת מועצת הביטחון מספר 1559 (שהתקבלה בסוף 2004) אשר תבעה מסוריה את מימוש הדרישות אותן הביעו המפגינים. במהלך תקופת הגל הראשון של ההפגנות, סוריה החזיקה בכוח של בערך 14,000 חיילים וסוכני ביון בלבנון. בעקבות ההפגנות, הכוח הסורי הוסג לחלוטין אל מחוץ למדינה, ב־27 באפריל2005. הממשלה הפרו־סורית הודחה גם היא, אירוע שהשלים את מטרתה העיקרית של המהפכה.
במהפכה השתתפו קבוצות וארגונים אזרחיים[1] וכן מפלגות פוליטיות.[2] קבוצות ומפלגות אלו יצרו את קואליציית 14 במרץ, קואליציה של מפלגות המתנגדות למעורבותה של סוריה בענייניה הפנימיים של לבנון. בעבר, אף כללה המהפכה את הזרם הפטריוטי החופשי בהנהגת מישל עאון, אך הזרם עזב את הקואליציה לפני הבחירות בשנת 2005, לאחר שעאון חזר מגלותו בפריז, וכיום הוא חבר בקואליציית 8 במרץ, המתנגדת לקואליציית ה-14 במרץ.
מטרות
מטרתה העיקרית של מהפכת הארזים הייתה סיום הכיבוש הצבאי הסורי בלבנון, שנמשך כ-30 שנה, מאז 1976. בנוסף, לבנונים רבים קראו לחזרת ראש הממשלה לשעבר מישל עאון, שהיה בגלות מאז 1989, ושחרור מנהיג הכוחות הלבנונייםסמיר ג'עג'ע מהכלא.
מטרות נוספות למהפכה:
בעולם הערבי, כולל לבנון, המהפכה ידועה יותר בשם "אינתיפאדת העצמאות" (انتفاضة الاستقلال). שם נוסף הוא "אביב הארזים" (ربيع الارز) בהתייחסות לעונת השנה בה פרצו ההפגנות לראשונה, וכן כרמיזה לתנועות שחרור כמו האביב של פראג. השמות בהם משתמשת התקשורת המקומית בלבנון הם "עצמאות לבנון" (استقلال لبنان), אביב לבנון (ربيع لبنان) או עצמאות 05.
רקע
רצח רפיק אל-חרירי
ב-14 בפברואר 2005 נרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי על ידי פיצוץ מכונית תופת, ויחד איתו נרצחו עוד 21 אנשים ונפצעו קרוב למאה. שר הכלכלה והמסחר לשעבר באסל פליחאן מת מפצעיו מאוחר יותר כתוצאה מהפיצוץ. היה זה פיגוע מכונית התופת השני בתוך ארבעה חודשים. השר לשעבר וחבר הפרלמנט מרואן חמאדה ניצל בעצמו מפיצוץ מכונית תופת ב-1 באוקטובר 2004.
מספר שעות לאחר הפיגוע הגישו תובעים לבנונים צווי מאסר לשישה אזרחים אוסטרליים שהמריאו מביירות לסידני כשלוש שעות לאחר הפיצוץ, בהצביעם על כך שנותרו שאריות חומרי נפץ על מושביהם והנוסעים טסו ללא מטען. המשטרה הפדרלית האוסטרלית חקרה עשרה חשודים בסידני סמוך לנחיתתם, ומצאו כי האנשים החשודים כן נשאו מטען. על אף שכלבי משטרה הצליחו להריח שאריות חומר נפץ על מושביהם במטוס, בדיקות שנערכו על שלושה מהחשודים שללו שאריות חומר נפץ. בתוך 48 שעות, המשטרה זיכתה את ששת החשודים מכל חשד במעורבות ברצח.
למרות היעדר כל ראיה או סימן ממשי למעורבות סורית בהתנקשות, הפעולה הציתה את זעמם של הלבנונים והקהילה הבינלאומית על המעורבות הסורית בלבנון, בשל מעורבתם הצבאית והמודיעינית העמוקה במדינה, וכן בשל הסכסוך המתוקשר בין אל-חרירי לבין סוריה לפני התפטרותו של הראשון באוקטובר 2004 ממשרתו. לאחר התפטרותו של אל-חרירי, מונה ראש הממשלה לשעבר, עומר כראמי, הפרו-סורי, לתפקיד ראש הממשלה בשנית.
המנהיג הדרוזי הלבנוני וליד ג'ונבלאט, מהמתנגדים הבולטים לפרו-סורים, טען לאחר ההתנקשות כי באוגוסט 2004 איים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד על אל-חרירי באומרו: (נשיא לבנון) לחוד זה אני... אם אתה ושיראק רוצים אותי מחוץ ללבנון, אני אשבור את לבנון". ג'ונבלאט צוטט באומרו: "כאשר שמעתי אותו אומר את המילים האלו, ידעתי כי זוהי הכרזה על מותו".
ארצות הברית, האיחוד האירופי והאו"ם הפסיקו את ההאשמות ההדדיות, והחלו במקום זאת להתמקד בדרישה לנסיגה מוחלטת של הכוחות הסוריים מלבנון וכן לחקירה פתוחה ובינלאומית של ההתנקשות. טענותיו של ג'ונבלאט היו גם הן שנויות במחלוקת. הוא תואר על ידי הבי.בי.סי כדמות שמחליפה נאמנויות באופן קבוע על מנת להישאר בצד המנצח. כך או כך, דבריו צוטטו בדו"ח פיצג'רלד אך לא אומתו. הדו"ח נמנע מלהאשים צד זה או אחר, אלא תובע חקירה יסודית ומעמיקה. ממשלת לבנון הסכימה לחקירה כזו, וכן קראה להשתתפות גופי הביטחון הלבנוניים בחקירה ומתן כבוד לריבונות הלבנונית.
ב-21 בפברואר 2005, התאספו עשרות אלפי מפגינים לבנונים במקום ההתנקשות, קראו לסיום הכיבוש הסורי והאשימו את סוריה והנשיא הפרו-סורי אמיל לחוד ברצח. בשבועות הבאים, כמעט בכל יום שני, נערכה הפגנה בכיכר החללים בביירות (כיכר שכונתה גם "כיכר החופש"), בנוסף להתאספויות המוניות של לבנונים בכיכר באופן יום יומי. הפגנות דומות על ידי גולים לבנונים נערכו בערים ברחבי העולם – סידני (בה הפגינו מעל 10,000 מפגינים), סן פרנסיסקו, פריז, דיסלדורף, מונטריאול ולונדון.
התפטרות הממשלה
הפגנות יום-יומיות נגד הכיבוש הסורי משכו כ-25,000 אנשים. לעומת ההפגנות האנטי-סוריות בשנות ה-90, שהיו ברובן מאורגנות על ידי נוצרים ודוכאו בכח, הפגנות אלו היו לא-עדתיות והממשלה לא הגיבה בכח או הרתעה.
ב-28 בפברואר ממשלתו של עומר כראמי הפרו-סורי הגישה את התפטרותה, בקריאה לערוך בחירות חדשות. כראמי הצהיר בהודעתו: "אני סמוך ובטוח כי הממשלה לא תהיה משׂוכה מול אלו שרוצים בטובת המדינה". עשרות אלפי המפגינים בכיכר השהידים הריעו בהתלהבות, וצעקו: "כראמי נפל, תורך יבוא, לאחוד, וגם שלך, בשאר".
חברי פרלמנט מהאופוזיציה לא הסתפקו בהתפטרותו של כראמי ודרשו נסיגה סורית מלאה. השר וחבר הפרלמנט לשעבר, מרואן חמאדה, שניצל מניסיון התנקשות דומה בחייו, אמר: "אני מאשים ממשלה זו בהסתה, רשלנות ותפקוד לקוי במקרה מינימום, ובכיסוי על תוכניותיו במקסימום... אם לא בהוצאה להורג".
ב-23 במרץ, מישל אבו ערג', התובע הלבנוני האחראי על חקירת ההתנקשות, הודיע על רצונו להתפטר בשל חוסר גישה למקורות החקירה ולנחקרים. היועץ המשפטי לממשלת לבנון אישר את בקשתו. עיכוב נוסף בחקירה היה לאחר מינויו של ויסאם עיד לתפקיד. ויסאם עיד, קצין מודיעין לבנוני, שהתמחה ברשתות תקשורת והיה אחראי על חקירת הרצח, נהרג ב-25 בינואר 2008 בפיצוץ מכונית תופת בשכונת חמאדייה בביירות.[3]
התגובה הבינלאומית
ההתנקשות בחרירי יצרה לחץ בינלאומי על סוריה. בהצהרה משותפת של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ונשיא צרפתז'אק שיראק גונתה הפעולה בחריפות ואף נשמעה קריאה ליישום מלא של החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדורשת את נסיגתם המוחלטת של הכוחות הסורים מאדמת לבנון ופרוק חזבאללה מנשקו.
במשך תקופה מסוימת נראה היה כי קיימת חוסר ודאות בנוגע לכוונות סוריה לסגת מהמדינה. מזכ"ל הליגה הערבית ד"ר עמר מוסא טען כי אסד הבטיח לו נסיגה מדורגת במשך כשנתיים. הצהרה זו הוכחשה על ידי שר התעמולה הסורי, שטען כי הסורים מתכוונים לסגת את כוחותיהם למזרח לבנון בלבד. מאז, סוריה הצהירה כי בכוונה לבצע את החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם במלואה ולסגת בתוך מספר חודשים משטח לבנון.
ב-15 במרץ, עורך הטור רוברט פיסק טען כי שני בניו של סעד אל-חרירי עזבו את לבנון בעקבות מידע שהגיע אליהם על כוונה להתנקש בחייהם. זאת על רקע מידע שהודלף מהחקירה, לפיו עלה כי שלטונות לבנון טשטשו ראיות מזירת הרצח.
מזכ"ל האו"ם דאז, קופי ענאן, בתגובה לבקשת מועצת הביטחון, שלח צוות מומחים, בראשם סגן מפקד משטרת אירלנדפיטר פיצג'רלד, לחקור את ההתנקשות. עוד לפני פרסום מסקנות הדו"ח, ענאן הצהיר כי דרושה חקירה יסודית ומעמיקה הרבה יותר על מנת לחקור את הפרשה.
הדו"ח מציין כי הנוכחות הסורית בלבנון היוותה גורם חשוב שהביא לחוסר יציבות וקיטוב במדינה, שהיו הרקע להתנקשות. כמו כן, הדו"ח מבקר את ממשלת לבנון וגופי המודיעין והביטחון שלה על ניהול חקירה פגומה ולא החלטתית במקביל לחקירה הבינלאומית. ממשלת לבנון מצידה כינתה את הדו"ח "מנותק מהמציאות" וביקרה את צוות האו"ם על כך שלא ביקשה מעורבות נוספת של ממשלת לבנון בחקירה. הממשלה הסכימה לחקירה מעמיקה יותר אך דרשה שכל צוות חקירה עתידי יהיה חייב לעבוד עם הממשלה. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-25 במרץ, שר החוץ הלבנוני מחמוד חאמוד הצהיר כי החקירה תתנהל במסגרת שיתוף פעולה עם המדינה.
תגובת סוריה
ב-2 במרץ 2005, הצהיר בשאר אל-אסד כי כוחותיו ייסוגו מלבנון לחלוטין "בתוך מספר חודשים". בתגובה להצהרה זו, אמר מנהיג האופוזיציה וליד ג'ונבלאט כי הוא היה רוצה לשמוע יותר במדויק מדמשק על מועד נסיגתם: "זוהי מחווה יפה לומר "מספר חודשים" אך זה מעט מופשט - אנו זקוקים ללוח זמנים סדור". הסגירה והפינוי של רוב המוצבים והנקודות הסוריות בבירה וסביבה, ותזוזת כוחות משמעותית, יכולות היו להצביע על צעדים לכיוון של נסיגה, אך לא הוכרה כנסיגה מוחלטת לא על ידי האו"ם ולא על ידי ארצות הברית. מזכירת המדינה דאז קונדוליזה רייס, הביעה אופטימיות זהירה בנוגע לנסיגה הסורית.
ב-3 במרץ, גרמניה ורוסיה הצטרפו לקריאות לסוריה למלא אחר החלטה 1559. הקנצלר הגרמני דאז גרהרד שרדר אמר: "יש לתת ללבנון הזדמנות לעצמאות ופיתוח וזה יכול לקרות רק בעזרת נסיגה סורית מלבנון ע"פ החלטת מועצת הביטחון".
שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אמר כי "על סוריה לסגת מלבנון, אך עלינו לדאוג כי נסיגה זו לא תפר את האיזון העדין מאוד שיש בלבנון, שהיא מדינה מאוד מורכבת אתנית".
בסוף השבוע של 9 - 10 באפריל, ביום השנה לפרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית, הכוחות הסורים האחרונים עזבו את לבנון, ובכך סיימו את 30 שנות נוכחותם במדינה.
תגובות בעולם הערבי
מדינות ערב הצטרפו גם הן לקריאות לסוריה לסגת. בשאר הגיע לסעודיה לדיון חרום עם מלך סעודיה עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל סעוד, בו אמר המלך לאסד כי על ארצו למלא אחר החלטת מועצת הביטחון מיידית. בעיתון הלבנוני The Daily Star דווח כי אסד מסכים להסגת רוב 15,000 חייליו במדינה, אך מתעקש להשאיר במדינה כוח של 3,000 חיילים. דיווח זה לא אושר.
הכינוס הערבי השנתי, שנערך באלג'יריה ב-23 במרץ, לא דרש מסוריה לסגת, מה שהיה נותן הכשר ערבי לנסיגה על בסיס הסכם טאיף, ולא תלוי החלטת מועצת הביטחון. שר החוץ האלג'יראי דיבר על הקונצנזוס שיש בנושא נסיגת סוריה על בסיס הסכם טאיף. מנגד, המשבר בלבנון באותו זמן לא קיבל התייחסות בוועידה, ממנה גם נעדרו מחצית ממנהיגי ערב.
הפגנות ההמונים בלבנון
מנהיג חזבאללה סייד חסן נסראללה הכריז על "איסוף עממי המוני" לתמיכה בסוריה ב-8 במרץ, והאשים את ישראל וארצות הברית בהתערבות בענייניהם הפנימיים. כמו כן, נסראללה גינה את החלטה 1559 באמרו "ההתנגדות לא תוותר על נשקה... מפני שלבנון זקוקה להתנגדות על מנת להגן על עצמה", והוסיף "כל הסעיפים של החלטת האו"ם נותנים שירות לאויב הישראלי שצריך לשלם על פשעיו וכעת הוא מגלה כי הוא מתוגמל עליהם ומשיג את כל מטרותיו".
ההתאספות בביירות גימדה את כל האירועים האנטי-סוריים. CNN דיווח כי מספר כלי תקשורת העריכו כי הקהל מונה 200,000 איש. גופי תקשורת אחרים העריכו כי יש 500,000 מפגינים פרו-סוריים, בעוד הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס ציינו "כמה מאות אלפי מפגינים". אלג'זירה ציינה 1.5 מיליון מפגינים. המפגינים, רובם שיעים, החזיקו תמונות של בשאר אל-אסד והחזיקו שלטים עליהם היה כתוב: "לא להתערבות אמריקאית". מספר כלי תקשורת אנטי-סוריים ציינו כי רבים מתוך 500,000 העובדים הסוריים בלבנון השתתפו בהפגנות אלו.
מלבד הצגת התמיכה העממית בסוריה, ההפגנות הדגישו את התנגדותה של חזבאללה להחלטה 1559, שדורשת את פירוקם מנשקם של כל המיליציות, דבר המסכן את המשך קיומה של הזרוע הצבאית של חזבאללה, שנוצרה על מנת לשחרר את דרום לבנון. נסראללה ערך הפגנות גם בטריפולי ובנבטייה ב-11 וב-13 במרץ בהתאמה.
10 ימים לאחר התפטרותו, מונה עומר כראמי מחדש לראשות הממשלה, וקרא לאופוזיציה להשתתף בממשלה עד לבחירות באפריל 2005.
ב-14 במרץ, חודש לאחר רצח רפיק אל-חרירי, מאות אלפי לבנונים מתנגדי סוריה התאספו במרכז ביירות ודרשו את סיום הכיבוש של סוריה כשהם צועקים "חופש, ריבונות, עצמאות" ונושאים דגל לבנון ענק. הם התקבצו מכל רחבי הארץ, רבים אפילו לא הצליחו להיכנס לעיר בגלל התנועה הכבדה. ההפגנה השקטה נחשבה "ההפגנה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בלבנון", עם הערכות של השתתפות החל 1.2 מיליון ל 1.5 מיליון בני אדם. התקשורת הבינלאומית גם העריכה כי היו אלה הפגנות גדולות באופן משמעותי מההפגנות הפרו-סוריות. בהפגנה השתתפו הפלגים השונים של האופוזיציה האנטי-הסורית (כולל משפחת חרירי ווקבוצות אחרות), והיא סוקרה על ידי כלי תקשורת פרטיים שונים, ביניהם Future TV, הנשלטת על ידי משפחת חרירי, ואימפריית התקשורת LBCI המזוהה בדרך כלל עם הכוחות הלבנוניים (מפלגה נוצרית).
ההפגנה קוימה בכיכר השהידים, באזור קברו של חרירי ובמרכז העיר המשוקמת. במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית, מאבקי עדות שהתרחשו באזור כיכר השהידים, הפכו את האזור לשומם והרוס.
המפגינים דרשו חקירה בינלאומית של רצח חרירי, פיטורי אנשי הביטחון של ממשלת לבנון (שזכו לגיבוי סורי), וכן נסיגה מוחלטת של סוריה מהמדינה.
השלכות אלימות
החל ממרץ 2005 ובהמשך אותה שנה, שרשרת של פיצוצים והתנקשויות הכתה בלבנון. מספר דמויות אנטי-סוריות נהרגו, בהם סמיר קציר, ג'ורג' חאווי, וג'בראן תווייני. בנוסף, האזורים הנוצריים הופצצו. הפצצות אלו נותרו בלתי מפוענחות.
ההתקפות לא הסתיימו בסוף 2005. בשנה שלאחריה, חמוש ירה בחבר הפרלמנט האנטי-סורי פייר אמין ג'ומאייל, וב-2007, וליד עידו נהרג בפיצוץ מכונית תופת בביירות. הפוליטיקאי אנטואן ע'אנם נהרג במכונית תופת ב-19 בספטמבר 2007.הוא השר האנטי-סורי השישי שנהרג מאז מות חרירי.
מנגד, נפגעו גם תומכי סוריה. על פי אמנסטי אינטרנשיונל, עשרות פועלים סורים נהרגו ורבים אחרים הוכו, נורו, אוימו או נשדדו בלבנון מאז שנהרג רפיק אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005. תוקפים לבנונים ירו לאוהלים ומבנים זמניים אחרים בהם מתגוררים פועלים סורים.
נסיגת הכוחות הסוריים
ב-26 באפריל 2005 דיווחו סוכנויות ידיעות בינלאומיות והאו"ם כי אחרוני החיילים הסורים וסוכני המודיעין חצו את הגבול בנסיגתם מלבנון. ממשלת סוריה הודיעה רשמית לאו"ם כי היא הסיגה את כוחותיה מלבנון על פי החלטת מועצת הביטחון 1559, אשר התקבלה בספטמבר 2004. במכתב לאו"ם, כתב שר החוץ הסורי פארוק א-שרע כי מדינתו "מבקשת להודיעכם כי הכוחות הסורים המוצבים בלבנון, בעקבות בקשת לבנון ותחת הסכמה ערבית, נסוגו - כולל כל המנגנונים הצבאיים והביטחוניים שהוצבו במדינה". ב-7 באפריל 2005, ציינו אזרחי לבנון לראשונה את היום-ללא-סוריה. למרות זאת, ב-27 באפריל 2005 דיווח הוושינגטון פוסט כי "סוריה לא הסיגה חלק משמעותי מנוכחותה המודיענית בלבנון, בצורה שסותרת את הצהרתה על כך שהיא הפסיקה את התערבותה בענייני שכנתה". דיווח זה הוכחש על ידי מזכירת המדינה האמריקאית דאז קונדוליזה רייס.
גל דמוקרטיה
רבים מהמשתתפים ומהמשקיפים של מהפכת הארזים נשאלו האם התנועה הושפעה מההתפתחויות הדמוקרטיות שהתרחשו לאחרונה באזור. הבחירות שהתקיימו באפגניסטן, עיראק, וברשות הפלסטינית, הצהרתו של נשיא מצריםחסני מבארכ כי יאפשר בחירות רב-מפלגתיות בארצו, בחירות מוניציפליות מוגבלות בממלכת ערב הסעודית, ובנוסף המהפכה הכתומה באוקראינה, כנראה סיפקו דוגמאות של התקדמות לעבר שלטון דמוקרטי. המנהיג הדרוזי הלבנוני וליד ג'ונבלאט ציין כי "זה מוזר עבורי לומר זאת, אך תהליך השינוי הזה החל בשל הפלישה האמריקאית לעיראק. הייתי ציני בנוגע לעיראק, אך כאשר ראיתי את תושבי עיראק מצביעים לפני 3 שבועות, 8 מיליון מהם, זו הייתה תחילתו של עולם ערבי חדש". בצורה דומה, ניתן לראות במהפכת הארזים תוצר של מלחמתו של ג'ורג' בוש בטרור העולמי.
דעות אחרות גורסות כי הזעם הלבנוני הצטבר כנגד הסורים במשך עשרות שנים, ורצח אל-חרירי היה הניצוץ שהוליד את התנועה, ללא קשר להשפעות אזוריות ועולמיות. מנהיג האופוזיציה הלבנוני ובעל הטור סמיר קציר, למשל, כתב כי "הדמוקרטיה מתפשטת באזורנו לא בגלל ג'ורג' בוש אלא למרות ג'ורג' בוש". הוא נתן הרבה יותר קרדיט לבחירות הפלסטיניות שסיפקו השראה לפעילים הלבנונים.
אחרים טוענים כי מעט מאוד השתנה בפועל, מלבד ההיעלמות ה"קוסמטית" של חיילים סורים מפאתי הערים בלבנון, וכי הנוכחות הסורית מורגשת מאוד בשליטה על יחסי החוץ של המדינה והמסחר. מבקרים אף טענו כי החיפזון לחגוג "מהפכה" היה מוקדם מדי.
כאשר עומר כראמי נכשל בהרכבת ממשלה, הוא התפטר לבסוף ב-13 באפריל 2005, והבחירות נקבעו ל-29 במאי 2005. סעד אל-חרירי יצר קואליציה אנטי-סורית, וזכה ב-72 מתוך 128 מושבים בפרלמנט.
בעקבות פרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, נחלש מעמדה של ארצות הברית בעקבות תמיכתה החזקה בממשלת סניורה, אשר כביכול נבעה ממהפכת הארזים. בעוד ארצות הברית מנהלת מגעים עם האחים המוסלמים בסוריה, היא ממשיכה לבקר את סוריה על קשריה עם חזבאללה, ונטען כי היא דורשת מסוריה לרסן את הארגון, כאשר היא עצמה נמנעת מלרסן את ישראל. טענה זו הדגישה את חולשתה של ממשלת סניורה. יש הטוענים כי הפסיביות של ארצות הברית כלפי ישראל בתקופת המלחמה, מסמלת את מחויבותה המוגבלת להישרדותה של ממשלת סניורה. יש טענה כי הימנעותה של ארצות הברית מלרסן דיפלומטית את ישראל יצרה ואקום אליו יכלה להיכנס השפעה סורית, אותה מבקשת ארצות הברית למנוע.
אחרים, כולל הנאו-שמרנים המזוהים עם תמיכת ארצות הברית במהפכת הארזים, טוענים כי תפקידה של ארצות הברית בלבנון הוא לגמרי התנדבותי.
ימי השנה
ב-14 בפברואר 2007 התאספו מאות אלפי לבנונים בכיכר השהידים על מנת לציין את יום השנה השני לרצח חרירי. המספר הרב הוכיח כי מהפכת הארזים עודה חיה ונושמת, בייחוד כיוון שהמפגינים ניצלו את ההפגנה על מנת להטיח בסוריה ובחזבאללה האשמות על מצב המדינה. ההפגנה השתתקה בדיוק בשעה 12:55, הדקה שבה נשמע הפיצוץ שהרג את חרירי ב-14 בפברואר 2005. רק המואזין שקרא לתפילה ופעמוני הכנסייה נשמעו.
מאז מתקיימת הפגנה דומה באופן קבוע ב-14 בפברואר בכל שנה. ההפגנות הן המוניות (מעל מיליון אזרחים העומדים בפקקים כדי להגיע לכיכר) והן מתקיימות במתכונת הפגנת יום השנה הראשונה. ביום השנה של 2009 ההפגנה באה גם כתגובה שקטה למהומות של הקבוצות הפרו-סוריות (אמל וחזבאללה) שפלשו לביירות ב-7 במאי 2008 והשתלטו עליה עד למסירתה לידי הצבא 7 ימים לאחר מכן. במהומות אלו נהרגו כ-100 בני אדם בהתנגשויות אלימות. נאומים שנישאו בהפגנה, המריצו את האזרחים להשתתף בבחירות של יוני 2009, בהם הקואליציה האנטי-סורית, קרי קואליציית 14 במרץ, גברה על קואליציית 8 במרץ בקרב על הרוב בבית הנבחרים.
