מדיניות תקשורת היא תוכנית פעולה הכוללת עקרונות והחלטות בנוגע להתנהלות ביחס לאמצעי התקשורת. היא מכתיבה את התכנים, המבנה והתשתיות של מערכות התקשורת במסגרת מסוימת.
ברמה המקומית והמדינית, מדיניות התקשורת תופעל על ידי מדינות באמצעות חקיקה פרלמנטרית, בתי משפט, והחלטות של ממשלות או גופי אסדרה (רגולציה).[1][2][3] גורמים נוספים נוקטים במדיניות מדיה ברמה האזורית כמו האיחוד האירופי.[4][5] מדיניות תקשורת תתבצע באמצעות החלטות הקשורות בתחרותיות בשוק התקשורת מול מונופוליזציה, הפרטה ומסחור מול הלאמה, ורגולציה מול דה רגולציה על משאבי תקשורת ותכנים. מדיניות התקשורת יכולה להיות קבועה מראש ומתוכננת לפי עקרונות, או דינמית מותאמת לשינויים, וככלל השתנתה בעקבות שינויים טכנולוגיים שהתפתחו בטכנולוגיות התקשורת, החל מהעיתונאות, הרדיו, הקלונוע, הטלוויזיה ואינטרנט. בנוסף, מדיניות מדיה משתנה בהתאם למסורות של מדינות שונות.[2][6][1][7]
התפתחות מדיניות התקשורת
מדיניות המדיה החלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עם התפתחותן של טכנולוגיות תקשורת חדשות כמו הטלגרף, הרדיו, הקולנוע, הטלפוניה, בעיקר במדינות מערב אירופה וארצות הברית שהחזיקו בקדמת הטכנולוגיה באותה תקופה.[6]
עד מלחמת העולם השנייה
בתקופה זו, נוצרו שתי מטרות עיקריות במדיניות התקשורת באותה תקופה: הראשונה, לשרת את האינטרסים הלאומיים והממשלתיים כפי שנתפסו, והשנייה, להשקיע בהתפתחויות הטכנולוגיות באמצעות השקעות כספים במחקר והנחת תשתיות. תקופה זו התאפיינה בתעמולה רבה שפעלה במדינות, שכן אמצעי התקשורת היו כפופים להן וכך גם מדיניות התקשורת. באותה תקופה הייתה מדיניות מופרדת לאמצעי תקשורת שונים כמו הרדיו, אמצעי הטלקומוניקציה, ומאוחר יותר לשלבים המוקדמים של הטלוויזיה.
במדינות אירופה, מדיניות התקשורת באה לידי ביטוי בעיקר ביצירת מונופולים ציבוריים כחלק מתפיסה לפיה זו הדרך הטובה ביותר לייעל את ענף התקשורת כענף המטיב עם הציבור באותן מדינות. כך לדוגמה, בבריטניה עבר חוק ב-1868 השומר את כל הזכויות לשימוש בטלגרף למשרד הדואר הציבורי, חוק שהועתק גם לגרמניה, צרפת, הולנד ושוודיה, ומאוחר יותר גם לענף הטלפוניה. בארצות הברית, מודל המדיניות היה כזה המקל על מונופולים פרטיים בתחומי המדיה, כמו וסטרן יוניון שהיה מונופול בתקשורת טלגרף, ו-AT&T בתחום הטלפוניה, אך תוך שימוש באמצעים רגולטוריים להפרדת תחומים אלו ומניעת התאחדות המונופולים. בניגוד לשוק האירופאי שהיה ריכוזי יותר, התפיסה האמריקאית הייתה לתת יד כמה שיותר חופשית לשוק לטובת האינטרס הציבורי.[8][6]
מסוף מלחמת העולם השנייה עד שנות ה-90
בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, ההתקדמות הטכנולוגית הביאה ליכולת הפצה רחבה יותר של התקשורת. אולם, השינוי המהותי במדיניות התקשורת היה דווקא חברתי, ועלה מהצורך ביציבות ולכידות חברתית, וסולידריות בינלאומית לצד נוכחותם של מונופולים מדינתיים ותעמולות. מדיניות התקשורת הושפעה מרוח התקופה הפוליטית־חברתית, ופחות מהשפעות לאומיות או כלכליות.
ביחס לתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, תקופה זו התאפיינה במדיניות תקשורתית אשר עודדה עצמאות מול מונופולים וממשלות, גיוון פוליטי ואחריותיות כלפי הציבור. דבר זה התממש באמצעות תהליכי דה רגולציה, פתיחת תחרותיות בשוקי התקשורת, וניסיון לייצר גורמי תקשורת ממומני קהל. בארצות הברית קמה הוועדה לחופש העיתונות ב-1947, על מנת לקדם אחריותיות חברתית ופרסום תוכן אמין בגופי התקשורת הפרטיים. הוועדה זכתה להתנגדות מצד עורכי העיתונים במדינה עקב ההתערבות בחופש העיתונות מצידה. באירופה קמו גופים דומים כמו הוועידה המלכותית בבריטניה וועידת העיתונות בשוודיה, ונעשתה חקיקה לקידום גיוון בבעלויות על גופי תקשורת והתוכן המועבר בהם, כמו גם סבסוד גופי תקשורת למניעת בעלות מרוכזת על גופי התקשורת. זה התקיים לצד מונופולים ציבוריים של מדינות אירופה על אפיקי התקשורת השונים.[6]
משנות ה-90 עד ימינו
בשנים אלו חלה התכנסות של אמצעי התקשורת האינפורמטיבים והטלקומונטיבים, והגבול בין פלטפורמות להעברת מסרים ובין פלטפורמות לצריכת מידע הטשטשו בעקבות המחשוב והאינטרנט. בנוסף חלה התכנסות כלכלית, בה גורמי המחשוב, התקשורת והפצת התכנים השתלבו לתוך תעשיות הטכנולוגיה. תהליכים אלו האיצו את ההתעסקות במדיניות מדיה, ובמדינות רבות קמו משרדי תקשורת ממשלתיים. מדיניות המדיה בשנים אלו מתאפיינת בהנאת המדינות מהרווחים הרבים שהן מרוויחות מתאגידי תקשורת ענקיים לצד אובדן היכולת לבצע רגולציה על המידע העובר באמצעי התקשורת.[6]
דיון אודות המניעים למדיניות תקשורת
ישנן דעות חלוקות בכל הנוגע לקביעת מדיניות התקשורת. חלק מן החוקרים סבורים כי מדובר בתהליך מכני ואוטומטי, המתרחש במטרה להשיג איזון בין צרכים תקשורתיים, כלומר הצרכים האישיים, החברתיים ואלו המשרתים את הכלכלה והחברה, למשאבי התקשורת הקיימים. תהליך זה נטול אינטרסים מלבד האינטרס הציבורי של צרכני המדיה במסגרת מסוימת. הוא מתרחש רק מפאת ההתפתחות הטכנולוגית אך ללא מניעים פוליטיים[2][4][1]
מאידך, יש הטוענים כי מדיניות התקשורת היא תוצר בלעדי של אינטרסים פוליטיים פנימיים, והיא נובעת משילוב בין אינטרסים פוליטיים הנקבעים על ידי ממשלות, לוביסטים, תעשיות, חברות או תאגידים מסחריים.[5][1]
מדיניות תקשורת בישראל
מדיניות התקשורת בישראל התאפיינה בראשית דרכה בבעלות ממשלתית על תשתיות ושירותי תקשורת. עם הזמן החל תהליך של מעבר לרשויות ותאגידים סטטוטוריים, כמו העברת קול ישראל ממשרד ראש הממשלה לרשות השידור ב-1965, וסגירת הרשות והקמת תאגיד השידור הישראלי כאן ב-2017.
תהליכים אלו של הפרטה ומסחור הואצו בשנות ה-80 ובאו לידי ביטוי גם בחוק התקשורת (1982), הפרטת בזק, שהוחלט שתהיה חברה ציבורית במקום חברה ממשלתית ב-1984 והופרטה לגמרי ב-2005. תיקון חוק התקשורת, שהביא להקמת מועצת הכבלים, ולשורת הקלות על גורמים פרטיים שפרסו כבלים עד אז בצורה פיראטית. באמצע שנות ה-80 התחילה להתנסח טיוטה לחוק הרשות השנייה והתחלת שידור מסחרי בישראל, מה שהעלה חשש לפגיעה בהכנסות מפרסום של העיתונות הכתובה.
בפסיקות בג"ץ 84\757 (1987), ו-90\3424 (1991), הוחלט כי אין בסמכות רשות השידור לשדר פרסומות, ומותר לה במסגרת החוק לפרסם רק תשדירי שירות והודעות חסות. החלטות אלו הוציאו את הערוץ הראשון וערוצי הרדיו של רשות השידור מהתחרות על הפרסומות, מה שאפשר כניסה של שחקנים חדשים לשוק התקשורת. ב-1990 הועבר חוק הרשות השנייה, והוקמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שבמסגרתה החל לפעול השידור המסחרי בישראל והוקם ערוץ 2 ב-1993, ומאוחר יותר ערוץ 10 ב-2002.
החוק הגביל את השידור המסחרי לכמות ערוצים מוגבלת, ואף הגביל את התוכן המשודר בהם, ולא אפשר שידור עבירות על החוק, תכנים מיניים, ועוד. בחוק הרשות השנייה גם הוחלט על הגבלה של בעלי עיתונות על בעלות נוספת בערוצים המסחריים לעד 24% בעלות על הערוץ. מדיניות התקשורת בישראל ההתבטאה בחקיקה, רגולציה ופסיקות בית משפט, הביאה לתחרותיות, לפתיחת שוק התקשורת בישראל וליצירת בעלות פרטית של שחקנים בינלאומיים, לצד הגבלת יכולת הבעלות והגבלת התחרותיות למספר שחקנים מוגבל בשוק התקשורת.[2][9]
מדיניות תקשורת במדינות שונות בעולם
ארצות הברית
מדיניות התקשורת בארצות הברית עובדת לפי מודל השוק החופשי הקפיטליסטי. תאגיד השידור הציבורי בארצות הברית, ה-CPB, אינו מפיק תכנים אלא מממן את שירות השידור הציבורי PBS ואת הרדיו הציבורי הלאומי NPR.
במדיניות התקשורת של ארצות הברית היא מבקשת לקדם זרימת מידע בצורה חופשית תוך התערבות מצומצמת כמה שאפשר בסקטור הפרטי של התקשורת. בכל זאת ניתן למצוא התערבות בקידום זכות הציבור לנגישות לאמצעי תקשורת, ובמימון ה-CPB.[2] בנוסף, ארצות הברית פועלת במישורים בינלאומיים כמו בארגון הסחר העולמי (WTO), כדי להקל על סחר בשירותי תקשורת וזכויות יוצרים, ומגבירה את יכולות המסחר שלה במוצרי תקשורת במישור הבינלאומי.[1]
האיחוד האירופי
האיחוד האירופי נוקט במדיניות תקשורת כגוף על-מדינתי. מדיניות זו החלה בחוק שהתקבל על ידי הנציבות האירופית, "טלוויזיה ללא גבולות" (TWB, 1989). החלטה זו קבעה מסגרת חוקתית ליצירת שוק תקשורת אחיד לכל מדינות אירופה, בעיקר באמצעות פתיחת שוק התקשורת, ומעבר של גלי הרדיו והטלוויזיה בין מדינות אירופה. מסגרת זו קבעה גם החלטות כמו זמן שידור המוקדש ברובו לתוכן אירופאי, הגבלת זמן פרסומות, איסור על פרסום תכנים כמו סיגריות, תרופות במרשם וטיפולים רפואיים, איסור הסתה על רקע דת, גזע, מגדר או לאום ועוד. לאחר העברת החוק הזה, שפט בית הדין האירופי לצדק (ECJ) מדינות אירופאיות רבות על כך שהפרו את החוק העל-מדינתי עם רגולציה מדינתית.
מעבר לחקיקה, מדיניות המדיה של הנציבות האירופאית משפיעה על מדיניות שמדינות אירופאיות נוקטות בהן באמצעות הצעות למדיניות המאומצות ומתקבלות כהחלטות ברמה הלאומית.[7][10]
בריטניה
בבריטניה מדיניות התקשורת דוגלת במעורבות בתחום, על ידי חקיקה מחייבת ומקיפה. הממשלה הבריטית מקיימת ומממנת את ערוץ ה-BBC, שהוא השידור הציבורי של בריטניה והערוץ הפופולרי והמשפיע ביותר בה. ההתערבות מוגבלת בתחום התוכן המשודר להנחיות כלליות בלבד, והתוכן המשודר אינו מושפע מהממשלות והשלטון במדינה.[2]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 Des Freedman, The Politics of Media Policy, Polity, 2008-05-05, עמ' 1-2, 14, 201-203, ISBN 978-0-7456-2842-4. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 אורן טוקטלי, Oren Tokatly, מדיניות תקשורת בישראל, Open University of Israel, 2000, עמ' 21, 27-28, 126-128, 140-141, 145-147, 153-154, 167-170, 172-174, מסת"ב 978-965-06-0532-2
- ^ Philip M. Napoli, What Is Media Policy?, The ANNALS of the American Academy of Political and Social Science 707, 2023-05, עמ' 35 doi: 10.1177/00027162231211387
- ^ 1 2 Paula Chakravartty, Media Policy and Globalization, Edinburgh University Press, 2006-06-15, עמ' 4-5, ISBN 978-0-7486-2721-9. (באנגלית)
- ^ 1 2 Peter Humphreys, Mass Media and Media Policy in Western Europe, Manchester University Press, 1996-05-15, עמ' 256, ISBN 978-0-7190-3197-7. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 Jan van Cuilenburg, Denis McQuail, Media Policy Paradigm Shifts: Towards a New Communications Policy Paradigm, European Journal of Communication 18, 2003-06, עמ' 183-184, 186-188, 191-199 doi: 10.1177/0267323103018002002
- ^ 1 2 Alison Harcourt, The European Union and the Regulation of Media Markets, Manchester University Press, 2005, עמ' 183-188, 201-203, ISBN 978-0-7190-6644-3. (באנגלית)
- ^ David Hochfelder, Constructing an Industrial Divide: Western Union, AT&T, and the Federal Government, 1876-1971, The Business History Review 76, 2002, עמ' 723-734 doi: 10.2307/4127707
- ^ Amit M. Schejter, Moran Yemini, Eli Noam, Paul Mutter, 30 Media Ownership and Concentration in Israel, Oxford: Oxford Academic, 2016, עמ' 843-906
- ^ Alison J. Harcourt, 8 Europeanization as Convergence: The Regulation of Media Markets in the European Union, Oxford: Oxford University Press, 2003, עמ' 9
