עקרון המדיניות הוא כי ארצות הברית לא תתערב ולא תשתתף בבעיות פנים של המדינות השכנות, דבר שיבטיח את אמון הממשל במדינות השונות. למעשה, מדיניות זו נחלה הצלחה מעטה יחסית.
נשיא ארצות הברית, ג'יימס מונרו, הציג ב-1823 את מדיניותה הבדלנית של ארצות הברית, על פיה לא תתערב במלחמות אירופאיות על טריטוריות דרום אמריקאיות. מדיניות זו, הייתה אבן הפינה למדיניות השכנות הטובה, כשהעיקרון המנחה בשניהם דומה: על ארצות הברית להימנע מלהוות גורם בעל הכרעה בעתידן של מדינות דרום אמריקה. אם כי בין שתי העמדות הבדלים רבים, בין השאר דוקטרינת מונרו הצהירה כי ניסיון כיבוש והקמת טריטוריה אירופית נוספת בשטחי דרום אמריקה תהווה צעד מלחמתי כנגד ארצות הברית. על פי עקרון השכנות הטובה, ארצות הברית לא אמורה להתערב כל עיקר במתרחש בתוככי שכנותיה.
רוזוולט עצמו דגל במדיניות פרגמטית, תוך הימנעות בשימוש בכוח אלא בעת הצורך. רוזוולט הכריז ב-4 במאי 1933 כי כוונתו לכבד את מדיניות הארצות השכנות ולא להתערב בענייניהן הפנימיים. מדיניות זו אושרה בשנית בהכרזתו של מזכיר המדינה דאז, קורדל הול בספטמבר באותה שנה: "מדיניותה המוחלטת של ארצות הברית מעתה והלאה היא להימנע מהתערבות צבאית כלשהי".
השלכות מעשיות
בעקבות החלטה זו, סיימה ארצות הברית את הכיבוש בניקרגואה, הסיגה את כוחותיה מהאיטי ופעלה לשינוי תיקון פלאט במסגרת הסכם ההדדיות בין קובה לארצות הברית. תיקון פלאט בוטל סופית עם אישור חוקת קובה החדשה ב-1940.
בנוסף, להחלטה הייתה משמעות תרבותית רבה על תפיסת החברה האמריקנית את העמים והתרבויות המרכז ודרום אמריקניות. עד לראשית המאה ה-20, למדינות אלו הייתה תדמית שלילית לרוב בקרב הציבור האמריקני, ובאופן סטריאוטיפי תושבי אמריקה הלטינית נתפסו כעצלנים, משונים ומוזרים. במהלך התקופה השתנתה הגישה במעט, והציבור האמריקני נחשף לפנים נוספות של העמים השונים. בין השאר אחראית לכך כרמן מירנדה, שהציגה והפכה את התרבות הדרום אמריקאית לפופולרית ומוכרת.
התערוכה העולמית של ניו יורק
עלון שהופץ בזמן התערוכה המציג את צ'ילה כ"גן עדן תיירותי"
