פייטן בלתי ידוע, בן תקופתו, קונן על הריגתו: "דחה דחיתני לנפול בשנת נ"ח, לאלף הששי געלתנו לזנוח... חם לבי ונמס על הכהן המאיר... הדורש ומקיים, ההוגה והמבאיר"[1].
בחיבורו הוא צירף את דעותיהם של חכמי יהדות אשכנז ובעלי התוספות בצרפת על הנושאים הנדונים במשנה תורה לרמב"ם. בספר מוזכר המהר"ם מרוטנבורג לעיתים בצירוף הברכה "שיחיה" ולעיתים כ"זצ"ל", ומכאן שחיבור הספר החל עוד בחייו (לפני שנת ה'נ"ג, בה נפטר המהר"ם) ונמשך אחרי פטירתו.
הספר נדפס לראשונה במהדורת קושטא ב-1509, וכעבור חמש עשרה שנה נדפס בוונציה בנוסח שונה באופן ניכר, המקובל בדפוסים עד היום. הנוסח של מהדורת קושטא נדפס בסוף דפוס הרמב"ם של הוצאת שבתי פרנקל[2]. רבי מאיר הוסיף לספר ה"הגהות" קובץ בשם "תשובות מיימוניות", הכולל תשובות של גדולי אשכנז בנושאים בהם עוסקות ההגהות. נראה ששני הספרים נשלמו לאחר מותו של רבי מאיר על ידי חבריו, תלמידי המהר"ם.
