בשנת 1847 נבחר רוטשילד לבית הנבחרים הבריטי כאחד מצירי הפרלמנט מטעם אזור הבחירה של לב העירלונדון, בתקופה זאת לא יכלו יהודים להיות חברי פרלמנט וזאת משום שדרישות התפקיד כללו שבועת אמונים ב"אמונתו האמיתית של נוצרי" ("On the true faith of a Christian"). רוטשילד לא הסכים לשאת את השבועה, וב-1848 העלה ג'ון ראסל, ראש ממשלת בריטניה, הצעת חוק שנועדה לפתור את בעיית השבועה. ההצעה אושרה על ידי בית הנבחרים פעמיים, ב-1848 וב-1849, אולם בכל פעם נדחתה על ידי בית הלורדים. לאחר הדחייה השנייה, ויתר רוטשילד על כיסאו, התמודד בשנית בבחירות ביניים וזכה שוב.
ב-1850 נכנס לבית הנבחרים וביקש להישבע על התנ"ך ולא על הביבליה הנוצרית הכוללת את הברית החדשה. בקשתו זו אושרה אולם כאשר הגיע רוטשילד לשורה "באמונתו האמיתית של הנוצרי" דילג עליה, והתבקש לעזוב. שנה אחר כך דחה שוב בית הלורדים את הצעת החוק. רוטשילד נבחר שוב בבחירות הכלליות של 1852, אך כעבור שנה שוב דחה בית הלורדים את הצעת החוק.
לבסוף, בשנת 1858, אישר בית הלורדים חוק שקבע שכל בית בפרלמנט יקבע את שבועתו בעצמו. ב-26 ביולי נשבע רוטשילד כחבר פרלמנט, את שבועתו נשא עם כיסוי ראש והחליף את השורה הבעייתית בביטוי "כה יעזור לי אלוהים", השבועה נישאה באנגלית אולם רוטשילד השתמש במילה אלוהים בעברית. בכך היה רוטשילד לחבר הפרלמנט היהודי הראשון. הוא נבחר שוב בבחירות של 1859 ושל 1865, אולם הפסיד ב-1868. בבחירות הביניים של 1869 היה המתמודד היחידי וזכה, אך הייתה זאת כהונתו האחרונה והוא הפסיד בבחירות של 1874.
בנו, נתן רוטשילד, המשיך בקריירה הפוליטית, ובשנת 1885 היה הלורד היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. בשנת 1902 היה ליועץ המלך. במקביל היה ראש הקהילה היהודית בלונדון והוא זה אשר איחד אותה תחת קורת גג אחת. הוא תמך בהגירה של גולים לבריטניה, אולם יחד עם זאת דרש להגביל אותה.