לָזָר חְרֶבֶּלְיאָנוֹבִיץ' (בסרבית: Lazar Hrebeljanović -Лазар Хребељановић, נולד בסביבות שנת 1329 – נפטר 28 יוני 1389). היה שליט סרבי בימי הביניים, שהקים את המדינה הסרבית הגדולה ביותר בקרב המדינות שקמו בעקבות פירוק האימפריה הסרבית. ממלכתו הידועה בהיסטוריוגרפיה בשם "סרביה המוראבית", בזמנו "הארץ של לזר" (Lazareva zemlja), כללה את אגני הנהרות מורבה הגדולה, מורבה המערבית ומורבה הדרומית. חרבליאנוביץ שלט החל משנת 1373 ועד מותו בשנת 1389. הוא היה נשוי לנסיכה מיליצה מבית נמאניץ'. שאיפתו המדינית הייתה לאחד מחדש את הממלכה הסרבית תחת שרביטו כיורש של שושלת נמאניץ' ששלטונה הסתיים בסרביה בשנת 1371 אחרי מאתיים שנה. תוכניתו של לזר נתמכה על ידי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, אולם הגדולים שבין אצילי סרביה לא מיהרו להכיר בו כשליטם העליון. לזר נמנע מלהכריז את עצמו מלך וקרא לעצמו נסיך ("קניאז") בלבד.
בקרב קוסובו ב-15 ביוני1389 הוביל הנסיך לזר צבא סרבי שהתעמת עם צבא פולש של הטורקים העות'מאנים בראשות הסולטן מוראט הראשון. גם הנסיך לזר וגם הסולטן קיפחו את חייהם במלחמה. הנסיך לזר נפל בידי הטורקים שהוציאו אותו להורג. אף על פי שהקרב נראה כי לא הוכרע, הצדדים איבדו אבדות קשות. אלמנתו של לזר, הנסיכה מיליצה הופקדה להיות כעוצרת הכתר בימי קטינות בנה סטפאן לזרביץ' שירש את לזר. היא נאלצה בקיץ 1390 לקבל את חסות האימפריה העות'מאנית.
הנסיך לזר הפך בעיני העם הסרבי וכנסייתו הלאומית דמות להוקרה ולהזדהות כקדוש מעונה והוכרז לקדוש של הכנסייה. השירה האפית הסרבית הקדישה לו פואמות רבות והוא כונה בהן "הצאר לזר".
תארים
Gospodar Srba i Podunavlja Stefan knez Lazar, samodržac svih Srba
שליט סרביה ופודונבליה, סטפאן קנז לזר, אוטוקרטור של כל הסרבים
ביוגרפיה
מוצאו
לזר נולד בסביבות שנת 1329 במצודת פרילפאץ, כ-13 ק"מ דרומית-מערבית מן העיר נובו ברודו, שהייתה מרכז מכרות חשוב בממלכה הסרבית בימי הביניים. משפחתו של לזר ירשה את מצודת פרילפאץ דור אחר דור. יישוב זה עם מצודתו שמר על המכרות והכפרים מסביב לנובו ברדו. אביו של לזר, פריבאץ, היה לוגותט - ראש הקנצלריה בחצרו של סטפאן דושאן מבית נמאניץ', ששלט כמלך סרביה בשנים 1346 – 1331 וכקיסר (צאר) סרביה בשנים 1355-1346. התפקיד לוגותט היה יחסית צנוע בהיררכיית החצר המלכותית הסרבית.
דושאן הפך לשליט סרביה על ידי הדחת אביו, המלך שטפאן אורוש השלישי. אחר כך הוא תיגמל את האצולה הזוטרה על התמיכה בו. הוא העניק לה מעמדות גבוהים בהיררכיה הפאודלית. בדרך זו פריבאץ התמנה ללוגותט. לפי מאוורו אורבין, היסטוריון מן הרפובליקה של רגוזה, במאה ה-16, שם המשפחה של פריבאץ ושל לזר היה חרבליאנוביץ. מקור המידע הזה של אורבין אינו ידוע, אך הוא התקבל על ידי ההיסטוריונים.
בחצר המלך
דושאן תיגמל את פריבאץ בעוד מחווה: הוא העניק לבנו, לזר, משרת "סטווילאץ" בחצר. סטווילאץ, בתרגום מילולי "סדרן", היה תפקיד טקסי בשולחן המלכותי והוא כלל גם מטלות מחוץ לטקסים. התואר סטווילאץ נחשב לאחרון שבהיררכיית אצילי החצר הסרבית, אולם הוא איפשר למחזיק בו קרבה רבה לשליט. לפי אילנות יוחסין שנקבעו בדיעבד במחצית הראשונה של המאה ה-15, לזר התחתן עם מיליצה ("מיליצה מסרביה"), בתו של הנסיך וראטקו נמאניץ', נינו של ווקאן נמאניץ'. ווקאן היה בנו של הקניאז הגדול סטפאן נמאניה, האב המייסד של הבית המלכותי נמאניץ' שניהל את סרביה בשנים 1166–1371. צאצאי ווקאן אינם מוזכרים באף מקור ידוע מלפני הרשימות גנאלוגיות של המאה ה-15.
הצאר דושאן מת בשנת 1355 באופן פתאומי בערך בגיל 47. לזר השתתף בלווייתו שהתקיימה במאוזולאום של הארכאנגלים הקדושים בפריזרן. במקומו של סטפאן דושאן עלה לכס המלכות בנו סטפאן אורוש החמישי. לזר המשיך להיות "סטווילאץ" גם בחצר הצאר החדש. בעקבות מותו של דושאן פרצו באימפריה שלו תנועות פלגניות רבות. בשנת 1359אפירוס ותסליה נפרדו מהממלכה. אותו דבר קרה באזורים ברניצ'בו וקוצ'בו שבצפון מזרח הממלכה, שבבעלות משפחת ראסטיסלאליץ'. בני ראסטיסלאליץ' הכירו בחסותו של לאיוש הראשון, מלך הונגריה. כל שאר המדינה הסרבית נשארו נאמנות לצאר.
עם זאת, אורוש החמישי היה חלש למדי, ולא היה מסוגל להתנגד למרידות הפלגניות וסמכותו בממלכה נפגעה. הוא סמך בעיקר על החזק שבאצילים הסרבים, הנסיך ווֹייסלב ווינוביץ' מזהומליה. וויסלב עצמו התחיל כ"סטווילאץ" בחצר הצאר דושאן, אך עד שנת 1363 הצליח להשתלט על אזור רחב בין ההר רודניק שבמרכז סרביה ועד קונאוולב שבחוף הים האדריאטי ומהאזורים של דרינה העילית ועד לצפון חבל קוסובו. מיד אחרי וויסלב, האצילים החזקים ביותר היו האחים באלשיץ' - סטרצימיר,ג'וראי ובאלשה השני. עד שנת 1363 הם השיגו שליטה על אזור זטה שהוא מרבית שטח מונטנגרו של ימינו.
בשנת 1361 הנסיך ווייסלב, פתח במלחמה נגד רפובליקת רגוזה במטרה לכבוש שטחים. בני רגוזה פנו לכמה אנשי מפתח בסרביה בבקשה לפעול כדי לעצור את הקרבות. ב-1362 פנו בני רגוזה אף ל"סטווילאץ" לזר והביאו לו כמתנה שלושה גלילי בדים. מתנה זו למרות צניעותה העידה על השפעה מסוימת שהייתה ללזר בחצר הצאר אורוש החמישי. באוגוסט 1362 נחתם הסכם שלום בין הנסיך ווייסלב ורגוזה. בתעודה מיולי 1363 אישר הצאר אורוש חילופי אדמות בין הנסיך ווייסלב וה"צ'לניק" מוסה, ולזר שימש עד. מוסה היה נשוי לאחותו של לזר, דראגאנה, לפחות החל מ-1355. תארו של מוסה, "צ'לניק" היה גבוה מזה של סטווילאץ.
אציל במעמד בינוני
מעשי לזר בין השנים 1363–1371 אינם מתועדים היטב במקורות. ככל הנראה, הוא עזב את חצר הצאר ב-1363 או ב-1365. הוא היה בן 35 והיה תקוע עדיין במעמד של "סטווילאץ". הוא חזר לאדמותיו על גדות האיבר, מורבה הדרומית ומורבה המערבית. מושבו הראשי היה קרושבאץ.
[1]
בספטמבר 1363 נפטר באופן פתאומי גדול האצילים האזוריים, הנסיך ווייסלב. האחים מרניאבצ'ביץ' - ווקאשין ויובאן אוגליישה, תפסו את מקומו כבעלי הכוח במדינה. הם שלטו במרחבים גדולים בדרום הקיסרות, בעיקר בחבל מקדוניה. ב-1365 הכתיר הצאר אורוש את ווקאשין כמלך שותף. יש הסבורים שזו הייתה הסיבה לעזיבתו של לזר את חצר הצאר, מכיוון שהתנגד למהלך זה של אורוש.[1] בערך באותו זמן קודם גם יובאן אוגליישה כדספוט.
אחיין של הנסיך וויסלב, ניקולה אלטומנוביץ', בן ה-20, הצליח להשתלט על רוב השטחים של דודו המנוח. באותן השנים לזר זכה גם הוא באוטונומיה והתחיל את הקריירה שלו כבעל אחוזות אזורי. לא ברור איך התפשטה שליטתו הטריטוריאלית אך ידוע כי גרעין ישותו הפאודלית לא הייתה האחוזה שירש במבצר פרילפאץ, שנפלה לידי ווקאשין. השטח בשליטת לזר התמקם בערך באזור שגבל עם הישות שבשליטת בני מרניאבצ'ביץ' בדרום, עם זו של ניקולה אלטומנוביץ' במערב ועם זו של רסטיסלאליץ' בצפון.
ספרו של מוורו אורבין, "ממלכת הסלבים" שפורסם בפזארו ב-1601 מתאר אירועים שלזר עמד במרכזם. תיאור זה אינו מאושש על ידי מקורות אחרים, והיסטוריונים אחדים מעמידים אותו בספק.
לפי אורבין, ניקולה אלטומנוביץ' ולזר שכנעו את הצאר אורוש להצטרף אליהם במתקפה נגד האחים מרניאבצ'ביץ'. ההתנגשות בין שני המחנות הסרביים התרחשה בקוסובו ב-1369.
לזר עזב את שדה הקרב זמן קצר אחרי תחילתו. בני בריתו המשיכו בלחימה אך הובסו על ידי בני מרניאבצ'ביץ'. אלטומנוביץ' נמלט על נפשו, בעוד הצאר אורוש נפל בשבי והוחזק זמן מה במעצר. קיימים רמזים כי שני השליטים השותפים, הצאר אורוש והמלך ווקאשין מרניאבצ'ביץ' הפרידו את דרכיהם כשנתיים לפני הקרב המתואר.
בשנת 1370 לקח לזר מאלטומנוביץ' את העיר רודניק, מרכז כורים עשיר. ייתכן כי זו הייתה תוצאה של תבוסת אלטומנוביץ' שנה קודם לכן.
מכל מקום שיקם אלומנוביץ' מהר את כוחו בעזרת מלך הונגריה שפרש עליו את חסותו.
נסיך
לא ידוע בדיוק ממתי החזיק לזר בתואר "נסיך"= קנז. המקור המוקדם ביותר שמעיד על כך הוא תעודה מרגוזה בלטינית מ-22 באפריל1371 שבו מדברים על Comes Lazarus.[2] בסרביה של ימי הביניים "קנז" לא היה מונח מוגדר היטב, הוא לא הצביע על מעמד מסוים קבוע בהייררכיה הפאודלית. זה היה מעמד גבוה במאה ה-12, ירד קצת בחשיבותו במאה ה-13 ובמחצית הראשונה של המאה ה-14. בימי הצאר אורוש, כשהכוח המרכזי של הצאר ירד, התואר חזר ליוקרתו של פעם. החזיק אותו גם וייבלסב ויינוביץ' עד יום מותו ב-1363.
עלייתו לשלטון
ב-1354 הטורקים העות'מאנים כבשו את גליפולי מידי הביזנטים. עיר זו בקצה הדרום-מזרחי של חצי האיבלקן הייתה הכיבוש הראשון של העות'מאנים באירופה. משם התפשטו העות'מאנים לבלקן ובשנת 1370 חדרו לשטחי סרביה, במיוחד בישות שבשליטת בני מרניאבצ'ביץ' במזרח מקדוניה. צבא האחים מרניאבצ'ביץ' פשט על השטח שנכבש על ידי הטורקים והתעמת איתם בקרב מריצה ב-26 בספטמבר1371.
העות'מאנים חיסלו את הצבא הסרבי. שני האחים, המלך ווקאשין והדספוט יובאן אוגליישה נהרגו בקרב. בנו ויורשו של ווקאשין, המלך מרקו, הפך למלך שותף של הצאר אורוש. בדצמבר 1371 נפטר אורוש ללא ילדים, וכך הסתיים שלטון בית נמאניץ', ששלט בסרביה למשך מאתיים שנה. השליט הרשמי של הממלכה הסרבית, שבפועל, חדלה להתקיים כמדינה מאוחדת, היה המלך מרקו מרניאבצ'ביץ'. עם זאת אצילים סרבים שצברו כוח סירבו להכיר בו כשליט עליון. הם תקפו אחוזות של משפחת מרניאבצ'ביץ' במקדוניה ובקוסובו. האחים באלשיץ', שליטי זטה, כבשו את פריזרן ואת פץ'.
הנסיך לזר רבש את פרישטינה ואת נובו ברדו, והחזיר לעצמו את מורשתו המקורית, מצודת פרילפאץ. האחים דראגאש - יובאן וקונסטנטין, יצרו את ישותם המדינית במזרח מקדוניה. המלך מרקו לעומת זאת נשאר עם שטח יחסית קטן במערב מקדוניה מסביב לעיר פרילפ.
אלמנתו של יובאן אוגליישה, ילנה, הפכה לנזירה בשם יפימיה והתארחה בביתו של הנסיך לזר ושל מיליצה.
אחרי מפלתם של האחים מרניאבצ'ביץ', עלה כוחו של ניקולה אלטומנוביץ' כשוע החזק ביותר במדינה הסרבית המתפוררת. בעוד שלזר כבש את פרישטינה ואת נובו ברדו, ניקולה כבש מחדש מידיו את רודניק. בסביבות 1372 הנסיך לזר, והבאן של בוסניה, טוורטקו קוטרומניץ' כרתו ברית נגד ניקולה.
לפי מקורות מרגוזה, ונציה תיווכה הסכם בין ניקולה אלטומנוביץ' לג'ור'אג' באלשיץ' על מנת ששניהם יתקפו את רגוזה. ניקולה היה אמור לספח את פליישאץ ואת סטון, החלקים של חבל זהומליה שהיו בשליטת רגוזה. אולם לאיוש הגדול, מלך הונגריה, הזהיר בחומרה את שני בני הברית החדשים להימנע מכך. בגלל הברית עם ונציה, שהייתה יריבה של הונגריה, איבד ניקולה אלטומנוביץ' את חסות מלכי הונגריה.
לזר, שהתכונן לעימות עם ניקולה, הבטיח למלך לאיוש להיות בן חסותו באם המלך יעמוד לצידו.
בסופו של דבר תקפו הנסיך לזר והבאן טרווטקו את ניקולה אלטומנוביץ' בשנת 1373 והביסו אותו. ניקולה עצמו נתפס במצודתו, באוז'יצה והופקד כשבוי בידי אחייניו של לזר, האחים מוסיץ'. הם ניקרו לו את העיניים (לפי אורבין, בהסכמתו בשתיקה של לזר). לזר הסכים לבסוף להיות בן חסות למלך הונגריה.
הבאן טוורטקו סיפח למדינתו את החלקים של זהומליה שהחזיק ניקולה, לרבות החלק העילי של הנהרות דרינה ולים ומחוזות אונוגושט וגאצקו. הנסיך לזר וקרובי המשפחה שלו, ווק ברנקוביץ' והצ'לניק מוסה, סיפחו את רוב אחוזותיו של ניקולה. ווק ברנקוביץ' שבסביבות 1371 נשא לאישה את בתו של לזר, מרה, השיג את סייניצה וחלק מקוסובו. הצ'לניק מוסה, שהיה תחת חסות לזר, שלט על אזור מסביב ההר קופאוניק, יחד עם בניו סטפאן ולזר, הידועים כ"אחים מוסיץ'". ג'וראג' באלשיץ' השתלט על המחוזות של ניקולה שבאזור החוף:דראצ'ביצה, קונאוולה, וטרביניה. הבאן טוורטקו יכבוש אותם ב-1377.
באוקטובר אותה שנה (1377) הוכתר טוורטקו כ"מלך הסרבים, של בוסניה, של אזור ים ושל המחוזות המערביים". על אף היותו קתולי, טקס הכתרתו נערך במנזר האורתודוקסי הסרבי מילשבה, או אולי במרכז אורתודוקסי סרבי אחר. המלך טוורטקו העלה תביעות לכס המלכות הסרבי ולירושת בית נמאניץ'. אכך הוא היה מיוחס מרחוק לבני נמאניץ'. הונגריה ורגוזה הכירו בו כמלך, ואין עדויות כי הנסיך לזר התנגד באופן כלשהו לתואר החדש של בן בריתו, טוורטקו קוטרומנוביץ'.
מצד שני אין זו הוכחה שהוא הכיר בטוורטקו כריבון מעליו. המלך טוורטקו לא נהנה מתמיכת הכנסייה הסרבית, שנותרה הכוח המאחד היחיד במדינה הסרבית המפוצלת.
שיא כוחו בסרביה
סמלו של קניאז לזר על קיר בחלק הדרומי של מנזר חילנדר, על הר אתוס, המאה ה-14
אחרי מות ניקולה אלטומאנוביץ' התבלט הקנז לזר כחזק בשועים בתחום האימפריה הסרבית לשעבר. כמה אצילים מקומיים התנגדו לסמכותו, אך בסופו של דבר נאלצו להיכנע. בין הידועים היו המקרים של ניקולה זוייץ' על הר רודניק ושל נובאק בלוצרקביץ' בעמק הנהר טופליצה. לזר העניק מקלט בנסיכותו לנזירים אורתודוקסים רבים שנמלטו מן השטחים שנמצאו תחת איום עות'מאני מיידי. כך עלה קרנו בהר אתוס, שהיה מרכז הנזירות האורתודוקסית. החל משנת 1350 נמצאה הפטריארכיה הסרבית בפץ' והכנסייה הסרבית במצב של סכיזמה ביחס לפאטריארכיה בקונסטנטינופול שהייתה הסמכות המרכזית של הנצרות האורתודוקסית. נזיר מאתוס בשם איסאיה שהצטיין כסופר וכמתרגם עודד את לזר לפעול לפיוס בין שתי הפטריארכיות. הודות למאמציהם של לזר ואיסאיה, נשלחה משלחת כמרים לפטריארכיה של קונסטנטינופול כדי לשאת ולתת בסוגיית הפיוס. משימתה הצליחה ובשנת 1375 התקבלה הכנסייה הסרבית בחזרה לשותפות עם הפטריארכיה של קונסטנטינופול.
הפטריארך הסרבי הסכיזמתי האחרון סאבה הרביעי, הלך לעולמו באפריל 1375. באוקטובר אותה שנה כינסו הנסיך לזר וג'וראג' באלשיץ' סינוד של הכנסייה הסרבית בפץ'. הפטריארך יפרם נבחר לראש הכנסייה החדש. הוא היה המועמד של קונסטנטינופול או אולי בחירת פשרה בין המועמדויות שהוצעו על ידי אדוני הארץ. בשנת 1379 התפטר הפטריארך יפרם לטובת ספירידון, אירוע שהיסטוריונים אחדים פרשו כפרי השפעתו של תת-זרם כנסייתי הקשור לנסיך לזר. הנסיך והפטריארך ספירידון שיתפו פעולה בצורה מופתית. הכנסייה הייתה אסירת תודה ללזר על תפקידו בסיום הניתוק מקונסטנטינופול. לזר העניק אדמות למנזרים ובנה כנסיות חדשות. מורשתו החשובה ביותר כבונה כנסיות היא מנזר ראוואניצה שבנייתו הושלמה ב-1381. קצת יותר מוקדם הוא בנה את כנסיית סטפאן הקדוש בעיר הבירה שלו, קרושבץ. כנסייה זו נודעה מאוחר יותר כ"לזריצה". אחרי 1379 בנה לזר את מנזר גורניאק בברניצ'בו. לזר נמנה גם עם מייסדי המנזרים הרומנים (ולאכים) בטיסמאנה וודיצה.
הוא מימן שיפוצים בם בשני מנזרים שעל הר אתוס, הילנדר הסרבי והמנזר פנטלימון הקדוש הרוסי.
בשנת 1379 הרחיב לזר את תחום שליטתו עד לדנובה באמצעות כיבוש קוצ'בו וברניצ'בו על חשבון ראדיץ' ברנקוביץ' רסטיסלאליץ', בן חסות של הונגריה. המלך לאיוש לבית אנז'ו הבטיח ללזר את אזור מצ'ווה או לפחות חלק ממנו, כנראה ברגע שקיבל הנסיך את חסות ההונגרים. לפי אחת ההשערות, כיבושיו האחרונים של לזר היו סימן כי הוא מרד הפעם במלך הונגריה. ואכן ב-1378 ארגן מלך הונגריה מסע צבאי נגד סרביה. עם זאת אין ודאות נגד איזה שליט סרבי הוא קם. ייתכן כי זה לא היה נגד לזר, אלא להפך, נגד ראדיץ' ברנקוביץ' רסטיסלאליץ' ואז מתקפתו של לזר הייתה באישור המלך לאיוש.
מדינתו של לזר, הידועה בספרות כ"סרביה המוראבית" הייתה גדולה יותר מהאדמות של השועים האחרים שבשטחי האימפריה הסרבית של פעם. התאפיינה בממשל וצבא מאורגנים היטב. המדינה כללה את אגני הנהרות מוראבה הגדולה, מוראבה המערבית ומוראבה הדרומית והתפשטה מן המקורות של מוראבה הדרומית צפונה אל הנהרות דנובה וסאווה.
גבולה הצפון-מערבי נמשך לאורך הנהר דרינה. פרט לעיר הבירה קרושבץ כללה הנסיכות את הערים החשובות ניש ואוז'יצה, וכן את נובו ברדו ורודניק, שתי ערי הכורים העשירות ביותר של סרביה בימי הביניים. מכל הישויות המדיניות הסרביות, המדינה של לזר שכנה במרחק הרב ביותר מן המרכזים העות'מאנים והייתה פחות חשופה לפשיטות הטורקיות.
נסיבות אלה משכו אליה פליטים מן האזורים שעמדו מול האיום המידי של הטורקים. אלו בנו כפרים ויישובים חדשים על אדמות שהיו פחות מיושבות ופחות מעובות של סרביה המוראבית.
בין מהגרים אלה נמצאו גם אנשי דת שזירזו את תחיית המרכזים הכנסייתיים הישנים ואת הקמתם של מרכזים רוחניים חדשים בממלכה. העמדות האסטרטגיות של אגני מוראבה תרמו ליוקרתו ולהשפעתו הפוליטית של לזר בבלקן מול מתקפות הטורקים הצפויות.
בצ'ארטרים שלו בשנים 1379–1388 השליט קרא לעצמו "סטפאן לזר". את השם "סטפאן" נשאו כל השליטים מבית נמאניץ' והוא קיבל משמעות של תואר מלכותי. גם טוורטקו הוסיף "סטפאן" לשמו כשהוכתר למלך הסרבים ושל בוסניה. מנקודת מבט לשונית, השתמשו הצ'ארטרים של לזר בניב קרוב לניב קוסובו-רסאווה של השפה הסרבית. במסמכים אלה התייחס לזר אל עצמו כאל "אוטוקראטור" - (בסרבית "סאמודרז'אץ") של כל ארץ סרביה או אוטוקרט של כל הסרבים. "אוטוקרטור", "שליט-עצמי" ביוונית, הייתה תואר ששימש את הקיסרים הביזנטים. המלכים מבית נמאניץ' אמצו אותו ויישמו אותו הלכה למעשה במובן המילולי של עצמאות כלפי קונסטנטינופול, בד בבד עם ההכרה הפורמלית בחסות העליונה של הביזנטים.
בזמן הנסיך לזר המדינה הסרבית איבדה חלק מאדמותיה, לטובת הפאודלים המקומיים, בית נמאניץ' הגיע לסופו, והמדינה הותקפה בידי הטורקים. בנסיבות אלו הועלה סימן שאלה לגבי המשכיות המדינה הסרבית. תשובת השליט בולטת בתארים שהוא בחר לעצמו בצ'ארטרים שהוציא. שאיפתו הייתה איחוד מחדש של המדינה הסרבית תחת הנהגתו כצאצא ישיר של בני נמאניץ'.
לזר ותוכניתו הפוליטית זכו למלוא התמיכה של הכנסייה הסרבית. אולם, שועים אזוריים בעלי עוצמה - כדוגמת בני באלשיץ' בזטה, ווק ברנקוביץ' בקוסובו, המלך מרקו, קונסטנטין דראגש ורדוסלב הלאפן במקדוניה - הנהיגו את ישויותיהן המדיניות באופן עצמאי ביחס ללזר. בנוסף לכך, אחרי קרב מריצה שלושת המנהיגים במקדוניה הפכו לבני חסות של הטורקים. זה מה שקרה גם לביזנטיון ולאימפריה הבולגרית השנייה. ב-1388 החסות העות'מאנית התקבלה גם על ידי ג'וראג' סטרצימירוביץ' באלשיץ', שליט זטה.
מסע פשיטות טורקי עבר בשנת 1381, ללא מעצור, דרך שטחי בני החסות העות'מאנים, והגיע אל סרביה המוראבית. הוא נתקל בהתנגדותם של צרפ (Crep) ווקוסלאביץ' וויטומיר, מקציניו של לזר בקרב דוברבניצה, על יד העיר פאראצ'ין. ב-1386 עמד הסולטן מוראט הראשון עצמו בראשם של כחות גדולים בהרבה וכבש את ניש מידיו של לזר.
לא ברור עם ההתנגשות של צבאות לזר ומוראט בפלוצ'ניק התרחשה זמן קצר לפני או אחרי נפילתה של ניש. לזר הדף בפלוצ'ניק את מוראט. אחרי מותו של מלך הונגריה, לאיוש הגדול, בשנת 1382 בממלכת הונגריה פרצה מלחמת אזרחים. יש רושם כי לזר השתתף בה כאחד ממתנגדיו של הנסיך זיגיסמונד לבית לוקסמבורג. כנראה לזר שלח כוחות שלחמו באזורי בלגרד וסרם. כשאיום העות'מאנים התעצם ועלתה בהונגריה התמיכה בזיגיסמונד, לזר התפייס איתו. זיגיסמונד הוכתר כמלך הונגריה במרץ 1387. חתימת הסכם השלום ביניהם התלוותה בנישואי בתו של לזר, תאודורה, עם מיקלוש השני גאראי, מהחזקים שבאצילי הונגריה, שבחר לתמוך בזיגיסמונד. בערך באותה שנה בת אחרת של לזר, ילנה, נישאה לג'וראג' סטרצימירוביץ' באלשיץ'. כשנה קודם לכן בת נוספת של לזר, דראגאנה התחתנה עם אלכסנדר, הבן של איוואן שישמן, צאר בולגריה.
מאז העימות בפלוצ'ניק ב-1386 היה ברור ללזר כי קרב מכריע עם העות'מאנים יהיה בלתי נמנע. אחרי שחתם על שלום עם זיגיסמונד כדי למנוע אי סדרים בגבולות הצפוניים, הבטיח לעצמו לזר תמיכה צבאית מווק ברנקוביץ' ומהמלך טוורטקו. האחרון, מלך הסרבים ושל בוסניה, ציפה גם הוא למתקפה עות'מאנית גדולה כתגמול אחרי שצבאו בפיקוד ולאטקו ווקוביץ' גרם ב-1388 לתבוסה קשה לכוח פשיטה טורקי בקרב בילצ'ה.
צבא עות'מאני גדול בהנהגת הסולטן מוראט, שמספרו הוערך ל בין 27,000-30,000 לוחמים, חצה את השטח שבשליטת קונסטנטין דראגאש וביוני 1389 הגיע לשדה קוסובו ("שדה הקכלי" בסרבית) על יד פרישטינה, בשטח שהיה שייך לווק ברנקוביץ'. הצבא העות'מאני נתקל בכוחות בפיקודו של הנסיך לזר, שמנו בין 30,000 - 12,000 חיילים, וכללו את צבאו של הנסיך, כוחות של ווק ברנקוביץ' ויחידה שנשלחה על ידי המלך טוויטקו, בפיקודו של ולאטקו ווקיץ'. קרב קוסובו, הקרב המפורסם ביותר בהיסטוריה של סרביה בימי הביניים התנהל ביום של ויטוס הקדוש ב-15 ביוני 1389. בלחימה האכזרית נחלו שני הצבאות אבדות כבדות ושני המנהיגים, הסולטן מוראט והנסיך לזר קיפחו את חייהם.
המידע על מהלכו ועל תוצאתו של הקרב איננו מושלם במקורות ההיסטוריים. המסקנה הייתה שמבחינה טקטית, נגמר הקרב בתיקו. עם זאת, היותן של האבדות כבדות לשני הצדדים הייתה הרסנית במיוחד לצד הסרבי, ששלח לקרב כמעט את כל כוחו הלוחם. אף על פי שסרביה והנסיך לזר שגשגו מבחינה כלכלית וארגון המדינה היה מסודר, אי אפשר להשוותם לאימפריה העות'מאנית מבחינת גודל השטח, האוכלוסייה והעוצמה הכלכלית. אחרי מותו של לזר, עלה על כס הממלכה בנו הבכור סטפאן לזרביץ'. מכיוון שהיה קטין, בראש המדינה עמדה אמו מיליצה, כעוצרת. כעבור 5 חדשים הותקפה סרביה המוראבית מן הצפון על ידי צבאו של מלך הונגריה החדש, זיסימונד, בהונגרית ז'יגמונד. כשכוחות טורקים שנעו בכיוון הונגריה, הגיעו לגבולות סרביה המוראבית בקיץ 1390, העדיפה מיליצה לקבל את החסות העות'מאנית.
היא שלחה את בתה הצעירה, אוליברה, אל הרמון הסולטן באיזיט הראשון. באותו זמן ווק ברנקוביץ' קיבל את חסות העות'מאנית ב-1392. מן הרגע הזה כל האדמות הסרביות להוציא זחומליה שבשליטת טוורטקו, נמצאו בחסות עות'מאנית.
אחרי קרב קוסובו נטמן הנסיך לזר בכנסיית העלייה לשמיים בפרישטינה, בירתו של ווק ברנקוביץ'. אחרי שנה או שנתיים, ב-1390 או 1391 הועברו שאריות גופתו למנזר ראוואניצה, שנבנה על ידי לזר ושנועד לאחסן את קברו. העברת הגופה אורגנה על ידי הכנסייה הסרבית ועל ידי משפחתו של לזר. בטקס הקבורה בראוואניצה השתתפו גדולי הכמרים של הכנסייה הסרבית בראשות הפטריארך דנילו השלישי. ההשערה הסבירה ביותר היא שלזר הוכרז כקדוש באותו מעמד, אם כי לא קיים שום דיווח על הקאנוניזציה שלו.
הוא הפך לאחד הקדושים המעונים של הנצרות האורתודוקסית וחג שמו נחגג ב-15 ביוני. לפי כתביהם של הפטריארך דנילו ושל מחברים אחרים בני זמנו, לזר נפל בשבי הטורקים וראשו נערף. נסיבות אלה יכלו להשתוות אם כך למותם של הקדושים המעונים הנוצרים שנרצחו על ידי פגאנים.
במדינה הסרבית המוראבית, כמו ברבות ממדינות ימי הביניים שבהן הקשר בין הכנסייה למדינה היה חזק במיוחד, הקאנוניזציה הייתה לא רק מעשה כנסייתי. הייתה לה גם משמעות חברתית.
אחרי מאתיים שלטון השושלת נמאניץ', שרבים מנציגיה עברו קאנוניזציה, לזר היה הדמות הלא דתית הראשונה שהוכרה כקדוש. בעת חייו הוא זכה ליוקרה רבה כשליט העיקרי במרחב הדובר סרבית, שהשתייך בעבר לאימפריה הסרבית. הכנסייה ראתה בו את השליט היחיד הראוי והמסוגל לרשת את המלכים מבית נמאניץ' ולשחזר את ממלכתם. מותו הפך לציון דרך בהיסטוריה הסרבית.
קרב קוסובו הורגש כשבר כמעט ידית, על אף שלטווח ארוך, יותר משמעותית הייתה תבוסתם של האחים מרניאבצ'יביץ' בקרב מריצה, 18 שנה קודם לכן, שפתחה בפני הטורקים את הדרך לבלקן.
דמותו של לזר כקדוש של הכנסייה וכקדוש מעונה עומד במרכזם של עשרת ספרי דת שנכתבו בסרביה בתקופה שבין 1420 ל-1389. תשעה מהם נכתבו ככל הנראה קרוב יותר ל-1420. כתבים אלה היו האמצעי העיקרי להפצת פולחנו של הנסיך הסרבי, ורובם משמשים לליטרוגיה ביום החג שלו. מבחינה ספרותית ל"אנקומיום של הנסיך לזר" מאת הנזירה יפימיה הערך הרב ביותר מכל עשרת הטקסטים.
הנזירה יפימיה (ששמה החילוני היה ילניה) הייתה קרובת משפחה של הנסיכה מיליצה והייתה אלמנתו של יובן אוגליישה מריאבצ'ביץ'.
אחרי מות בעלה היא חיה במחיצתם של לזר ומיליצה. יפימיה קישטה את ה"אנקומיום" שלה בחוט מוזהב מתכריך המשי שכיסה את ארון המתים של לזר. שטפאן לזרביץ' נחשב למחבר הטקסט שנחרט על עמוד השיש שהוצב באתר הקרב קוסובו. העמוד נהרס על ידי העות'מאנים אולם הטקסט נשמר בכתב יד מן המאה ה-16.
הפטריארך דנילו השלישי חיבר את "הסיפור על הנסיך לזר" בערך בזמן העברת גופתו של לזר. ספרו נחשב כמספק את המידע הרב ביותר מתוך עשרת הטקסטים שהוזכרו, אף על פי שהוא מעין סינתזה של הגיוגרפיה, הספד (אואלוגיה) ודרשה. הטקסט מוקדש ללזר לא רק כקדוש מעונה אלא גם כלוחם. הפטריארך דנילו כתב שהקרב קוסובו הסתיים כששני הצדדים היו מותשים; גם הסרבים וגם הטורקים סבלו אבדות כבדות. החלק המרכזי של הטקסט כולל נוסחת הפטריארך לנאום של לזר אל הלוחמים הסרבים לפני היציאה לקרב.
או, חברים ואחים, נכבדים ואצילים, חיילים וויבודים גדולים וקטנים! בעצמכם הנכם עדים וצופים את טובו הרב שנתן לנו אלוהים בחיים האלה. אבל אם יפלו עלינו החרב, פציעות או אפלת המוות, נקבל אותם בעד כריסטוס ובעד אלוהות מולדתנו. מוטב למות בקרב מאשר לחיות בחרפה. מוטב לקבל מותנו מחרב בקרב מאשר להגיש את כתפינו לעול האויב. חיינו זמן רב למען העולם הזה; בסוף נחפש אנחנו את דרך מאבקם של הקדושים המעונים ונחיה חיי נצח בגן עדן. אנו קוראים לעצמנו חיילים נוצרים, קדושי האלוהות, שיוזכרו בספר החיים. לא נחסוך את גופניו במאבק על מנת שנקבל את הזרים הקדושים מהדיין השופט את כל מעשינו. הסבל מוליד תהילה והיגיעה מוליכה לשלום
עם מותו של לזר איבדה סרביה את השליט האזורי החזק ביותר שלה, שהיה עשוי להיות התקווה האחרונה נגד התפשטות העות'אמנים בארצם. אבדנו עלול היה להביא ליאוש ולחוסר תקווה. מחברי הטקסטים הדתיים המוקדשים ללזר פרשו את מותם שלו ושל אלפי לוחמיו בשדה קוסובו כמוות על קידוש האמונה הנוצרית ובעד סרביה. הסולטן מוראט וצבאו תוארו כצמאי דם, "חסרי אלוהים", "חיות פגאניות". לעומת זאת, הנסיך לזר, על ידי קרבנו, יישאר לנצח הרועה הטוב של הסרבים. פולחנו הצטרף לפולחנן של דמויות חשובות אחרות בהיסטוריה של סרביה מימי הביניים, כמו סמיון הקדוש נמאניץ' (ששמו החילוני היה נמאניה) ובנו, סאבה הקדוש. פולחן הקדושים המקומיים תרם להתחזקות אחדותם הדתית והפוליטית של הסרבים. עם זאת לזר נשאר בצלם של הקדושים סאבה וסמיון.
בנו ויורשו של לזר, סטפאן לזרביץ', זכה לתואר דספוט מידי הקיסר הביזנטי, והסיר מעליו את חסות הטורקים בשנת 1402.
לפחות בימי שלטונו, כיבדו את פולחן הנסיך הקדוש לזר בכל רחבי סרביה המוראבית, וגם בשני מנזרים על הר אתוס, המנזר הסרבי הילנדר והמנזר הרוסי פנטלימון הקדוש, שהנסיך המנוח תרם להם תרומות משמעותיות. מימי הדספוט סטפאן, ידוע רק איקונין אחד שבו צוירה דמותו של לזר. מדובר בפרסקו במנזר ליובוסטיניה, שנבנה ב-1405 על ידי הנסיכה מיליצה. לזר מוצג בו עם כל אביזריו המלכותיים ועם פחות סממני קדושה. התמונה הידועה הבאה שלו צוירה בשנת 1594, בימי הכיבוש הטורקי, בין שלל דמויות אחרות על קיר המנזר אורחוביצה בסלבוניה. פולחנו התבסס בסך הכל יותר על הטקסטים ההגיוגרפיים מאשר על האיקונוגרפיה.
הדספוט סטפאן לזרביץ' מת באופן פתאומי ביולי 1427. במקומו הוכתר הדספוט ג'וראג', בנו של ווק ברנקוביץ' ונכדו של לזר. בהתחלת שלטונו הוציא ג'וראג' ברנקוביץ' צ'ארטר שבו התייחס אל לזר כאל קדוש. כשחזר על אותו הצ'ארטר בשנת 1445 הוא נמנע מלהשתמש לגביו בתואר свети (סווטי, כלומר "קדוש") והחליף אותו בביטוי "светопочивши" (הנח בקדושה). ההימנעות מההתייחסות ללזר כקדוש נצפתה גם במסמכים ובכתובות אחרים בתקופה, כולל בכתבי בתו, ילנה.
בימי השלטון הטורקי
הדספוטות הסרבית נפלה לידי העות'מאנים בשנת 1459.פולחן הנסיך לזר הצטמצם לפולחן מקומי, המוגבל למנזר ראוואניצה. נזירי המנזר המשיכו לחגוג את חגו ביום שמו. הנסיך העניק בזמנו למנזר 148 כפרים וזכויות יתר רבות. העותמ'אנים הגבילו את רכוש המנזר לכמה כפרים עם בסך הכל 127 משקי בית, אבל פטרו אותו ממסים מסוימים. הנוסע האיטלקי מארק אנטוניו פיגאפטה, שביקר בראוואניצה ב-1568 דיווח שהמנזר לא ניזוק כלל על ידי הטורקים, והנזירים יכלו לעבוד חופשית את דתם, פרט לזכות להשמיע צלילי פעמונים.
לזר הקודש הפך לדמות פולחן גם בחצר הצאר הרוסי הראשון, איוואן האיום, שסבתו מצד האם הייתה בת למשפחת האצילים הסרבים יאקשיץ'. לזר צויר בפרסקו בקתדרלת ארכנגלסקי, מקום קבורתם של כל שליטי רוסיה בקרמלין של מוסקבה.
על קירות הקתדרלה צוירו בשנת 1565 בציורי קיר כל השליטים הרוסים שקדמו לאיוואן האיום. צוירו גם דמויותיהם של ארבעה לא רוסים:הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס ושלושת הקדושים הסרבים:סימאון, סאבה ולזר. לזר מצויר גם ב"כרוניקה המאוירת של איוואן האיום", בתשע המיניאטורות המתארות את קרב קוסובו. בספר רוסי זה מופיע לראשונה אזכורו של לזר כ"צאר".
בסביבות 1700, ג'ורג'ה ברנקוביץ', רוזן של פודגוריצה כתב ב"כרוניקות הסלאביות-סרביות" שלו, שלזר הוכתר כצאר. טענה זו השפיעה גם על המסורת העממית הסרבית, שבה לזר מכונה עד לימינו "הצאר לזר". אחרי מותו של איוואן האיום, אזכורו של לזר במקורות הרוסיים נעשה נדיר.
עדיין בימי השלטון העות'מאני ידע פולחנו של לזר עדנה בימי הפטריארך פאיסיה. בשנת 1633 ובשנים הבאות, צוירה דמותו בכנסיית המנזר של הפטריארכיה בפץ' ובשלוש כנסיות סרביות נוספות. הפטריארך פאיסיה כתב שצאר דושאן אימץ את לזר ונתן לו את יד קרובת המשפחה שלו, מיליצה. בדרך זו היה לזר היורש החוקי של שושלת נמאניה. ב-1667 צויר הנסיך גם על קיר של מנזר הילנדר. אותו צייר יצר איקונין שבו תיאר את לזר יחד עם ג'ורג'ה קראטובאץ, הצורף שעונה ונרצח על ידי הטורקים והוכר כקדוש מעונה. ב-1675 הנסיך לזר וכמה מבני נמאניץ' הוצגו באיקונין
שהוזמן על ידי האחים גברו ווקויה חומקוביץ', בעלי מלאכה מסראי בוסנה (סרייבו). פרט לאיקונין של לזר עם קראטובאץ, בשאר התמונות מוצג הנסיך כשליט יותר מאשר כקדוש.
אחרי ההגירה הסרבית הגדולה
הסרקופג של לזר במנזר ראוואניצה
בימי המלחמה הטורקית הגדולה בעשורים האחרונים של המאה ה-17 הצליח בית הבסבורג לספח כמה אזורים סרבים על חשבון העות'מאנים. ב-1690 כשהצבא האוסטרי נסוג משטחים אלה אחוז משמעותי מן התושבים הסרבים שלהם היגרו לתחום האימפריה ההבסבורגית. הגירה זו, הידועה כ"הגירה הסרבית הגדולה" הונהגה על ידי הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית ארסניה השלישי צ'רנוייביץ'.נזירי מנזר ראוואניצה הצטרפו לפליטים ולקחו איתם את שאריותיו של לזר ואת חפצי הערך שנמצאו במנזרם. הם התיישבו בעיירה ההונגרית סנטאנדרה, בה בנו כנסייה מעץ שאיכסנה את גופתו של לזר. היישוב הסרבי בסנטאנדרה נקרא גם כן ראווניצה והפך למושב החדש של הפטריארך ארסנייה השלישי.
נזירי ראוואניצה יצרו מגעים עם המנזרים הסרבים ברחבי האימפריה ההבסבורגית ועם הכנסייה האורתודוקסית הרוסית שתמכה בהם. בעת שהותם בסנטאנדרה הם הרחיבו בצורה משמעותית את ספרייתם ואת אוצרותיהם. בתקופה זו התחילו גם להדפיס כתבים ותמונות לזכר הנסיך הקדוש לזר. הפיצו למשל תחריט בעץ שתיאר את לזר כ"קפלופור" כלומר מחזיק את ראשו הערוף בידו.
בשנת 1697 עזבו נזירי ראוואניצה את בתי העץ שלהם בסנטאנדרה וערקו לאזור סרם, למנזר ההרוס ורדניק על ההר פרושקה גורה. הם שיפצו את המנזר והניחו בו את השאריות של לזר. די מהר הפך מנזר ורדניק מוכר יותר בשם ראוואניצה. בסביבות אמצע המאה ה-18 נפוצה האמונה שהמנזר הוקם על ידי הנסיך לזר עצמו. אולם כנסייתו הייתה קטנה מדי כדי לארח בה את כל המתפללים שהגיעו אליה בחגים.
הסכם השלום בפוז'ארוואץ שקבע את ויתור האימפריה העות'מאנית על השטח הסרבי שמצפון למוראבה המערבית לטובת ההבסבורגים, נחתם ב-21 ביולי1718. באותם הימים רק נזיר אחד שרד מן הזמנים שבהם עזבו נזירי ראוואניצה את מנזרם 28 שנה קודם לכן. שמו היה סטפאן. זמן קצר אחרי חתימת ההסכם, שב סטפאן לראוואניצה ושיפץ את המנזר המקורי, שהיה הרוס ומוצף בעשבים רעים. ב-1733 בראוואניצה חיו רק 5 נזירים. האדמות הסרביות חזרו ב-1739 לאימפריה העות'מאנית, אך הפעם המנזר לא ננטש.
אחרי ההגירה הסרבית הגדולה השתדלה הכמורה הבכירה של הכנסייה הסרבית להפיץ את פולחנם של שליטים הסרבים מימי הביניים. המטרופוליט של קרלובצי, ארסנייה הרביעי שאקאבנטה, העסיק בשנת 1741 את האומנים החרטים כריסטופור ז'פארוביץ' ואת תומא מסמר כדי שייצרו תמונה תחת הכותרת "סאבה הקדוש יחד עם הקדושים הסרבים מבית נמאניה", ציור שבו צויר גם לזר. מטרתו לא הייתה דתית אלא פוליטית כדי שיזכיר לעם את המדינה הסרבית העצמאית שמלפני הכיבוש העות'מאני ואת מאבקו של הנסיך לזר בטורקים. הציור הוצג בחצר ההבסבורגים. אותם האומנים הדפיסו ספר "סטמאטוגרפיה" שפורסם בווינה ב-1741. חלק ממנו כלל לוחית נחושת (אינטאליו) עם דמויותיהם של 29 שליטים וקדושים, ביניהם שני קפלופורים - יובאן ולדימיר ולזר. ה"סטמאטוגרפיה" הפכה פופולרית מאוד בקרב הסרבים ועוררה בהם רגשות פטריוטיים.
הנסיך הקדוש הוצג תכופות כקפלופור ביצירות שונות, שנוצרו בשיטות אמנותיות רבות. מקרה חריג היו התמונות שעל תחריט נחושת מאת האמן זכריה היתום, שבו בלטה דמותו של לזר, ללא תכונות של קדוש להוציא הילה מסביב ראשו.
שאריותיו של לזר נותרו במנזר ורדניק עד 1941. זמן קצר לפני שגרמניה הנאצית תקפה את סרביה והשתלטה עליה, הן הוצאו ממנזר ורדניק והועברו למנזר בשנובו, גם כן על הר פרושקה גורה. חבל סרם הפך לחלק ממדינת האוסטשים הקרואטים בחסות גרמניה. השלטון האוסטאשי הנהיג מסעות רצח עם נגד הסרבים. הארכימנדריט של ורדניק, לונגין, שנמלט לבלגרד ב-1941 דיווח שחפצים קדושים סרבים מפורשקה גורה עומדים בסכנת הריסה. הוא הציע שיועברו בדחיפות לבלגרד. באישור הסינוד של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, ובהסכמת שלטונות הכיבוש הגרמנים, הועברו שאריות לזר מבשנובו אל הקתדרלה הסרבית בבלגרד והונחו תוך עריכת טקס דתי בחזית האיקונוסטסיס בתוך הכנסייה.
אחרי המלחמה בשנת 1954 החליט הסינוד להחזיר אותן למנזר ראוואניצה, דבר שבוצע בפועל רק ב-1989 לרגל מלאות 600 שנה לקרב קוסובו.
הנסיך לזר במדיה האמנותית
במסורת העממית הסרבית
דיוקן דמיוני של לזר חרבליאנוביץ' מאת הצייר ולדיסלב טיטלבך, בסביבות שנת 1900
בשירה האפית העממית הסרבית מספרים שבערוב הקרב ביקר את לזר נץ אפור או בז מירושלים שביקש ממנו לבחור בין ממלכה ארצית דרך ניצחון בקוסובו או ממלכת שמיים הכרוכה בהסכם כניעה או תבוסה בקרב.
זה היה למעשה הנביא אליהו שהביא ללזר מכתב ממרים, אמו של אלהים.
לפי הפואמה בחר לזר בממלכת הנצח שבשמיים וכתוצאה מכך איבד את חייו בשדה הקרב."נמות עם ישו, נחיה חיי נצח" אמר לחייליו. הצהרה וצוואת קוסובו זו נחשבה לברית שכרת העם הסרבי עם אלהים ושנחתמה בדם הקדושים. בקוסובו הצביעו הסרבים בנשמותיהם בעד ממלכת השמיים. מאז רואים עצמם הסרבים נאמנים לאותה צוואה כעם של האלהים, לאום של הברית החדשה, סרביה שמימית, חלק מישראל החדשה של האל. על-כן הסרבים מכנים לפעמים את עצמם "עם השמיים" [דרוש מקור].
יפימיה, אשתו לשעבר של אוגליישה מרניאבצ'ביץ', ושהפכה מאוחר יותר לנזירה במנזר ליובוסטיניה, חיברה את "השבח לנסיך לזר", אחת היצירות החשובות ביותר של הספרות הסרבית מימי הביניים.
הנצחה
הכנסייה הסרבית האורתודוקסית הכריזה את לזר לקדוש. יום לזר הקדוש. נחגג לפי לוח השנה היוליאני ב-15 ביוני - בחג "וידובדן" (28 ביוני לפי לוח השנה הגרגוריאני)
מספר ערים וכפרים כמו לזרבאץ, ומספר כנסיות וקהילות אורתודוקסיות סרביות ברחבי העולם נקראות לפי לזר.
Dušan Bataković (red.) Histoire du people serbe, L'Age d'homme, Lausanne, Paris 2005
John Van Antwerp Fine jr. The Late Medieval Balkans:A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest The University of Michigan Press, Ann Arbor 2006
.jpg)
