כרתים

כרתים (מחוז)
Περιφέρεια Κρήτης

מנופי המחוז: נמל רת'ימנו
מדינה	יוון יוון
יחידות אזוריות במחוז	חאניה הרקליון רתימנו לסיטי
בירת המחוז	הרקליון
שטח	8,335.88 קמ"ר
גובה	2,456 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	Mount Ida
אוכלוסייה	‏
‑ במחוז	623,065 (2011)
‑ צפיפות	75 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	35°12′36″N 24°54′36″E
אזור זמן	UTC+2
www.crete.gov.gr
מפת מיקום מפה מפורטת לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה (למפת כרתים מוגדלת)   הרקליון חאניה רת'ימנו כרתים (למפת כרתים רגילה)   הרקליון חאניה רת'ימנו כרתים tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

כרתים (ביוונית: Κρήτη, "קְרִיטִי"; בטורקית: Girit) הוא האי החמישי בגודלו מבין איי הים התיכון.

האי כרתים הוא אחד ממחוזות יוון והוא הגדול באיי יוון. אורכו 252 ק"מ ורוחבו 12–60 ק"מ. שטחו 8,300 קמ"ר. ב-2011 מנתה אוכלוסיית האי 623,065 תושבים. כרתים מחולק לארבע יחידות אזוריות – חאניה (האניה), הרקליון (אירקליון), לסיטי ורת'ימנו. יש משערים כי כרתים היא האי כפתור, מקום מוצאם של הפלשתים על פי המקרא. גם השם כרתים מופיע במפורש במקרא כמקור הפלשתים: ”הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים” (ספר צפניה, פרק ב', פסוק ה').

היסטוריה

דגל הרפובליקה של כרתים (1898–1908)

הפרה-היסטוריה של כרתים מבוססת בעיקרה על ממצאים ארכאולוגיים כגון כדים. לפי מציאתם של כדים דומים גם בכרתים וגם במקומות אחרים, כמו מצרים, ניתן להסיק שתושבי כרתים העתיקה נהגו לסחור בכדים עם שכניהם מעבר לים.

האי היה למרכז התרבות המינואית, שהגיעה אל סופה כאשר הר הגעש סנטוריני שהתפרץ גרם לצונאמי גדול. בתקופה זו נהנו תושבי האי ממותרות יוצאי-דופן לתקופה ובתיהם הכילו שירותי מים זורמים ואמבטיות. בשנת 1400 לפנה"ס לערך, ניצלו המיקנים את המצב וכבשו את האי.

האי כפתור המוזכר במקורות אכדיים, אוגריתיים, מצריים ובמקרא, מזוהה עם האי כרתים.^[1]

בשמו של האי נקשרו האגדות על חטיפת הנסיכה אירופה מפיניקיה, שעל שמה נקראת יבשת אירופה, על־ידי זאוס. אירופה התחתנה עם מלך האי אסטריוס, ומזרעו של זאוס ששכב עמה הולידה צאצאים ששלטו באי (ביניהם מינוס).

בתקופה ההלניסטית נקלע האי למלחמות פנימיות בין ארבע ערים ראשיות, דבר שהזמין גורמים חיצוניים. ואכן, למלחמות הצטרפו המוקדונים, צבא רודוס, הצבא המצרי (שנשלט על ידי תלמי הראשון) ואפילו הרומאים. לבסוף נכבש האי על ידי הרומאים.

ימי הביניים

כרתים המשיך להיות חלק מן האימפריה הרומית המזרחית גם אחרי נפילת העיר רומא, עד שלבסוף נפל לידי הערבים ב-824. בשנת 960 נכבש האי בחזרה על ידי הביזנטים. ב-1204, במהלך מסע הצלב הרביעי, נכבש האי על ידי הרפובליקה של ונציה ותושביו נחשפו לתרבות הרנסאנס המערבית.

תחת האימפריה העות'מאנית

במהלך השנים 1645–1669 התקיימה מלחמה ארוכה בין האימפריה העות'מאנית לתושבי האי, שהסתיימה בכיבוש האי בידי העות'מאנים.^[2] אחרי הכיבוש העות'מאני, נחשפו רוב תושבי האי לתרבות האסלאם, ורבים הומרו או המירו את דתם לאסלאם.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של יוון ב-1821, הצטרפו תושבי האי למרד נגד השלטון העות'מאני, שהגיב מצידו בדיכוי אלים של המרידה, והאי נחלק לשניים, כאשר בצידו האחד שולטים המורדים היוונים, ובצידו האחר הצבא העות'מאני החלש ותומכיו. צבא מצרי נשלח לכרתים כדי לחזק את העמדה העות׳מאנית, שבה תמכו גם הבריטים, שהתנגדו אז לסיפוח כרתים ליוון מחשש שהאי יהפוך למוצב שודדי ים, או לשלוחה של רוסיה בים התיכון. ב-1832 זכתה יוון בעצמאות, אולם האי כרתים נותר תחת שלטון עות׳מאני. שליט מצרים מוחמד עלי, שהרגיש שלא קיבל מהעות'מאנים פיצוי נאות על סיועו בניסיון דיכוי המרד ביוון, דרש וקיבל את השלטון בכרתים. אולם שלטונו באי הסתיים בשנת 1841 בעקבות הסכם לונדון וכרתים שבה לשליטה עות'מאנית ישירה.

בשנת 1856 פגעה באי רעידת אדמה חזקה שהורגשה גם במצרים.

לאורך המאה ה-19 המירו תושבים רבים את דתם בחזרה לנצרות, ונרשם גידול מהיר של האוכלוסייה הנוצרית באי. בנוסף, התושבים המוסלמים החלו להתרכז בערים, בעוד המרחב הכפרי נעשה יותר ויותר נוצרי. בשנת 1881 היו 82.4% מהכפריים נוצריים ו-70% מהעירוניים מוסלמים.^[3]

במהלך השנים התושבים מרדו בשלטונות העות׳מאניים פעמים רבות ללא הצלחה. באוקטובר 1896 הושג הסכם, אחד מני רבים, בין הסולטאן העות׳מאני לבין מעצמות אירופה על מתן אוטונומיה לאי. על פי ההסכם, ימונה נציב נוצרי לאי לתקופה של חמש שנים, בהתייעצות משותפת של העות'מאנים והמעצמות האירופיות. בתפקידים באי ימונו שני שלישים נוצרים ושליש מוסלמים. פרלמנט של תושבי האי ייבחר אחת לשנתיים וינהל את תקציב האי.^[4]

אוטונומיה ואיחוד עם יוון

ההסכם של 1896 לא החזיק לזמן רב ובמרץ 1897 פרץ מרד בכרתים בסיוע של כוחות מתנדבים מיוון. בעקבות זאת פרצו קרבות בין הצבא העותמאני לכוחות יוון^[5] והוטל מצור על כרתים. בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה הודיעו על נייטרליות, גינו את היוונים על שסייעו למורדים וסייעו בקיום המצור על כרתים.^[6] יוון הפסידה במלחמה ונאלצה להסיג את צבאה מכרתים. אולם לאחר טבח שנעשה על ידי המון טורקי ב-25 באוגוסט 1898, בו נהרגו כ-700 יוונים בני כרתים בהרקליון, אילצו המעצמות את העות'מאנים להסיג את צבאם מהאי בנובמבר 1898 והקימו בה אוטונומיה עצמאית בחסות ארבע המעצמות בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה,^[7] שהבטיחו מצד אחד את האוטונומיה של האי ומצד שני הבטיחו לעותמאנים שהאי לא יופרד מעל האימפריה, לאור חשיבותו לנתיבי השיט לאיים האחרים של האימפריה בים התיכון.^[8]

בלחץ מעצמות אירופה נתמנה הנסיך גאורגיוס מיוון לנציב העליון של האי, כשאלפתריוס וניזלוס משמש כשר המשפטים שלו מ-1899 עד 1901. מעצמות אירופה אף סייעו לנסיך גאורגיוס להקים את הז'נדרמריה של כרתים, כדי לאכוף את החוק. בשנת 1908 החלו בכרתים בצעדים המכריזים על איחוד עם יוון. בין השאר, קיצונים תלו את דגל יוון על בניין הפרלמנט. במאי 1910 נשבעו הצירים היוונים בכרתים אמונים למלך יוון והם קבעו שמי שלא נשבע אמונים לא יוכל להמשיך לכהן בפרלמנט של האי.^[9] האספה הכללית בחרה את אלפתריוס וניזלוס לראש ממשלת האי.^[10] בהמשך 1910 השתתפו אזרחי כרתים בבחירות לפרלמנט היווני. העות'מאנים דרשו מהמעצמות למנוע את הדברים אבל אלו לא רצו להשתמש בכח צבאי.^[8]

האיחוד עם יוון הוכר לבסוף על ידי מדינות העולם אחרי מלחמות הבלקן ב-1913.

במלחמת העולם השנייה, ב-1941, כבשה גרמניה הנאצית את האי, על מנת לאבטח את קווי האספקה לקרב באפריקה. כיבוש האי ארך 10 ימים של קרבות עיקשים, שהוכרעו בעיקר בשל טעויות טקטיות של הצבא הבריטי. האוכלוסייה המקומית המשיכה בהתנגדות לכיבוש הגרמני. האי שוחרר בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-1945.

גאוגרפיה

צילום לוויין של כרתים

טופוגרפיה של כרתים

האי כרתים הוא אחד מ-13 המחוזות של יוון, והוא ממוקם כ-160 ק"מ מדרום לחופי יוון. הוא האי הגדול מבין איי יוון, והשני בגודלו במזרח הים התיכון (אחרי קפריסין). לאי צורה מוארכת (260 ק"מ ממזרח למערב, ו-60 ק"מ מצפון לדרום). שטחו הוא 8,336 קמ"ר, ורצועת החוף שלו נמתחת על פני 1,046 ק"מ. מצפון גובל האי בים כרתים (ביוונית: Κρητικό Πέλαγος); מדרום הוא גובל בים לוב; במערב – בים מירטון ובמזרח – בים הקארפאתי. ב-2005 חיו באי 650,000 איש.

האי הררי ביותר, ומאופיין ברכסי הרים גבוהים שחוצים אותו ממערב למזרח. שלושת הרכסים הגבוהים הם: ההרים הלבנים (לֵפְקה אוֹרי) שגובהם מגיע ל-2,452 מ'; רכס אידי, או אידה (הגבוה מבין ההרים ברכס הוא גם ההר הגבוה בכרתים – פסילוריטיס, 2,456 מ'), והרי דיקטי שמגיעים לגובה של 2,148 מ'. הרים אלו יצרו בכרתים מישורים פוריים, מערות מיוחדות וערוצי נחל רבים. הערוץ הארוך ביותר, שאורכו 16 ק"מ, הוא קניון סאמריה, שנמצא על רכס ההרים הלבנים במערב כרתים.

העיר הגדולה בכרתים היא הרקליון (Iraklion או Candia), בירת המחוז, שבה 137,700 תושבים. העיר השנייה בגודלה היא חאניה (Chania או Haniá) ובה 53,300 תושבים. אחריהן נמצאים היישובים רת'ימנו (31,600 איש), ייֵרַפֶטְרָה (23,700 איש), אַגִיוֹס נִיקוֹלַאוֹס (19,400 איש) וסִיטִיַה (14,300 איש).

אקלים

בכרתים האקלים הים-תיכוני הוא הבולט ביותר. האקלים באי מתון ברובו, הלחות גבוהה מאוד, בעיקר באזורים הקרובים לחוף. החורף באי מתון, ושלג יורד רק בפסגות ההרים הגבוהים. במהלך הקיץ מגיעות הטמפרטורות לממוצע של 20–30 מעלות צלזיוס.

כלכלה

כלכלת כרתים, שהתבססה בעבר בעיקר על חקלאות, החלה להשתנות במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20. אף על פי שחוות ומשקים עדיין בולטים ברחבי האי, ישנה עלייה חדה בתעשיית השירותים (בעיקר תיירות). ממוצע ההכנסה לאדם קרוב ל-100% מהממוצע ביוון, ושיעור האבטלה נמוך בחצי מאשר ביוון – 4%. אחת התעשיות הפורחות בכרתים היא תעשיית שמן הזית, כמו באזורים אחרים ביוון.

בכרתים ארבעה נמלי תעופה: שלושה אזרחיים בערים הרקליון, סיטיה וחאניה, ואחד צבאי. באי ארבעה נמלי ים: בהרקליון, בהאניה, ברתימנו ובאגיוס ניקולאוס.

תיירות

כרתים הוא אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביוון. 15% מכל המגיעים ליוון נכנסים דרך שדה התעופה או הנמל של הרקליון. ב-2005 ביקרו בכרתים כשני מיליון תיירים. הגידול בתיירות באי משתקף בעלייה של 53% במספר המלונות וגודלם, בין 1986 ל-1991.

האטרקציות התיירותיות העיקריות בכרתים הן:

• הרקליון – המצודה הוונציאנית, מזרקת מורוזיני, עתיקות קנוסוס.
• חאניה – קניון סאמריה, רכס הרי לפקה אורי, חוף אלאפוניסי.
• רתימנו – המבצר והנמל הוונציאני.
• לאסיתי – איוס ניקולאוס, האי ספינאלונגה ("אי המצורעים"), חוף ואי.^[11]

הקהילה היהודית

ערך מורחב – קהילת יהודי כרתים

בית הכנסת בעיר חאניה

קהילת יהודי כרתים (שנקרא בפיהם קריטה) הייתה רומניוטית ברובה ובאי נתגלו שרידי התיישבות שקדמו לעידן הוונציאני. סביר להניח שראשוני היהודים הגיעו לכרתים בשלהי המאה ה-3 לפנה"ס ממצרים. בתקופה הרומית גדלה מאוד אוכלוסיית יהודי האי ושטח נרחב המצוי 43 ק"מ דרומית-מזרחית להרקליון, כונה Evraioi שמשמעו העברים.^[12] קיימת מסורת לפיה ראשוני היהודים שהתיישבו באי היו בני שבט זבולון שהגיעו בתקופת בית ראשון.^[13]

ההיסטוריון הרומי טקיטוס מציין את אזור ההר אידה (פסילוריטיס) כשטח בו התגוררו יהודים.^[14] מסופר על משיח שקר בשם משה מכרתים, שב-448 הבטיח לבני הקהילה היהודית שבכוחו לפצל את הים ולהוביל את בני הקהילה בחרבה לארץ ישראל. חלק מבני הקהילה שנהו אחריו, טבעו עמו בים.

בראשית המאה ה-14 מנתה הקהילה באי 1,600 יהודים, שהתרכזו בעיקר בערים חאניה, רת'ימנו והרקליון, שנקראה בתקופה זו קאנדיה. היהודים היו סוחרים זעירים בעיקר בתחום המזון. בשנת 1364 פרץ מרד כללי באי כנגד השלטון הוונציאני ובמהלכו הותקפו בני הקהילה היהודית בידי האוכלוסייה המקומית ונספרו נפגעים רבים.^[12]

לאחר הכיבוש העות'מאני החלו היהודים להתיישב מחוץ למרכזי הערים וזכו לחופש פולחן ועיסוק כפי שלא ידעו מאות שנים. תהליך דעיכתה של האימפריה העות'מאנית, שלווה במשבר כלכלי ותרבותי קשה גם בכרתים, בליווי המרידות נגד השלטון במהלך המאה ה-19, הביא להגירה המונית של בני הקהילה לסלוניקי. בשנת 1876 הגיע לכרתים הרב אברהם אבלגון שהיה תלמיד חכם מופלג וגם בעל השכלה כללית רחבה. הוא שימש כרב הקהילה במשך 58 שנים, עד לפטירתו בשנת 1934. בראשית המאה ה-20 נותרה קהילה מאורגנת שבה רק 647 נפשות בעיר חאניה.^[12]

ב-אפריל 1941, לאחר נפילת יוון לידי גרמניה הנאצית, חולק שטח המדינה לשלושה אזורי שליטה: גרמני, איטלקי ובולגרי. האי כרתים נכלל בשטח השליטה הגרמני. בראשית שנת 1944 מנתה הקהילה היהודית 284 נפשות. בסוף חודש מאי נעצרו 276 מיהודי כרתים והועלו יחד עם לוחמי מחתרת יוונים על הספינה "טאנאיס" שעשתה דרכה לנמל פיראוס. התכנון המקורי היה להעביר את בני הקהילה למחנה הריכוז חיידרי ומשם לגרשם לאושוויץ. בדרך לנמל פיראוס טובעה הספינה באמצעות שני טילי טורפדו ששוגרו ממשחתת בריטית, שמפקדיה סברו בטעות שהיא ספינת צי גרמנית. הספינה טבעה תוך כרבע שעה ועמה כל בני הקהילה.^[15][12] שמונת היהודים שלא גורשו ניצלו מהשמדה וחלקם המשיכו להתגורר באי עד סוף שנות ה־60. בימינו^{[דרושה הבהרה]} מתגוררת משפחה יהודית אחת בעיר חאניה, שפועלת לשיקום ותחזוק בית הכנסת בעיר.

בתחילת שנת 2017 נפתח במקום בית חב"ד.

ראו גם

• מחוזות יוון
• גאוגרפיה של יוון

לקריאה נוספת

• ברכה ריבלין, "כרתים", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 160–165.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: כרתים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כרתים

• אתר האינטרנט הרשמי של כרתים
• כרתים - מידע שימושי וכתבות, באתר "מסע אחר"
• עומר גנדלר, שעת משבר: פרשת הדרכים של האיחוד האירופי, באתר nrg‏, 12 בנובמבר 2012 - על תנועת העצמאות המתחדשת של כרתים
• רחל קדרס, החיים בכרתים: חצי שנה עובדים, חצי שנה נחים, באתר ynet, 19 ביוני 2013
• דני שדה, בקיץ הזה הולכים על כרתים, באתר ynet, 8 ביוני 2015
• איתן לשם, להם ועבורכם: מה עושים בכרתים עם הילדים?, באתר הארץ, 17 ביולי 2018
• רוני רבינוביץ', כרתים: לא רק חופשת בטן-גב. ארבעה טיולים יפים במיוחד, באתר Xnet‏, 23 באוגוסט 2018
• תמירה צדקיהו-חסון, ‏טיול בעקבות אנשי כרתים, באתר GoTravel
• כרתים (יוון), דף שער בספרייה הלאומית
• כרתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית כרך ד', מוסד ביאליק, 1962, ערך "כפתור, כפתר", עמ' 237
2. Leonidas Kallivretakis, A Century of Revolutions: The Cretan Question between European and Near Eastern Politics, in Eleftherios Venizelos: The Trials of Statesmanship, Edinburgh University Press, 2008, page 11
3. Leonidas Kallivretakis, A Century of Revolutions: The Cretan Question between European and Near Eastern Politics, in Eleftherios Venizelos: The Trials of Statesmanship, Edinburgh University Press, 2008, page 14
4. עניני המדינות, הצבי, 16 באוקטובר 1896
5. תלגרמים, הצבי, 5 במרץ 1897
6. המלחמה, הצבי, 30 באפריל 1897
7. מעוצה כרתית, הצבי, 1 במרץ 1910
8. אליעזר בן-יהודה, כרית יון עותומניה וממשלות המחסה, הצבי, 16 בספטמבר 1910
9. כריתה, החרות, 20 במאי 1910
10. המצב בכרית, הצבי, 23 במאי 1910
11. מערכת אתר למטייל, למטייל, באתר אטרקציות בכרתים - מדריך לאתרים המרכזיים., ‏23-1-2017
12. קהילת יהודי כרתים, סקירה היסטורית, באתר "עץ החיים - חאניה" (באנגלית).
13. נחום סלושץ, האי פליא, תל אביב: דביר, 1957, עמ' 234–235.
14. נחום סלושץ, האי פליא, עמ' 142.
15. אריה דרזי, יהדות יוון, באתר "מסעות יוון" - בעקבות הקהילות היהודיות.