המונח "כפירה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו כפירה (פירושונים).
גלילאו גליליי מורשע בכפירה בנצרות.
כפירה היא השמעת דעה או תיאוריה או התנהגות הנתפסת על ידי אנשים דתיים כעומדת בסתירה משמעותית עם עיקרי אמונה של הדת. ביהדות כפירה נקראת גם מינות או אפיקורוסות.
בנצרות, ביהדות ובאסלאם קיימת התנגדות עקרונית לדעות הנחשבות כפירה, המקבלת את ביטויה בתגובות שונות, החל מחרם ועד עונש מוות.
בתורה מוזהר עם ישראל: ”פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם”, ואף עונשו של הכופר מוזכר מיד: ”לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”[1].
על פי היהדות גם מי שאינו מאמין כי אפילו אות אחת מהתורה לא ניתנה מאלוהים, הוא כופר. בתלמוד מובא[2] כי אף הכופר בתחיית המתים אין לו חלק בחיי העולם הבא.
הרמב"ם צמצם את הדין לגבי הקראים (יהודים שמאמינים רק בתנ"ך ולא בתורה שבעל פה, בניגוד לרבניים שכן מאמינים בתורה שבעל פה) באומרו שהדינים החמורים שנאמרו לגבי כופרים מתייחסים רק ל"איש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו" אבל מי שגדל להורים קראים, אפילו אם ראה אחר כך את הרבניים ואת דרכיהם, נחשב כ"תינוק שנשבה" ואנוס ו"לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום".[3]
הרב קוק כתב שאין לדון את הכופרים היום במלוא החומרה מכיוון שאין כוונתם לעזוב לגמרי את עמ"י ואין כוונתם לפגוע בו. זאת, בניגוד לכופרים הקדומים שלדעת הרב, כן התכוונו לכך.[4]
חלקם היחסי של הלא-מאמינים בקרב האוכלוסייה היהודית נע בין 9% ל-20%.[5]
הרמב"ם מונה עשרים וארבעה קטגוריות של סטייה מיהדות, אשר לאנשיהם אין חלק בעולם הבא – וכלשונו:
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו.
— משנה תורה לרמב"ם · ספר המדע · הלכות תשובה · פרק שלישי, הלכה ו
יחד עם זאת, להלן הגדרת ה'כופר בעיקר' – על פי הרמב"ם:
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה יג היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה׳ אשנא"(תהלים קלט, כא)
— פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א:
מצומצמת עוד יותר היא ההגדרה הבאה לכופר בעיקר, הקולעת למשמעות המילה 'אתיאיסט':
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלוהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכול תלוי בו.
בנצרות ישנם עיקרי אמונה ובהם הכרה באלוהותו של ישו. אדם המסרב להכיר בהם נחשב כופר.
הנצרות דגלה בהצלת נשמותיהם של הכופרים על ידי צירופם לכת המאמינים בדרכים שונות ולשם כך הוקם המיסיון שהביא להפצת הנצרות ברחבי העולם ולהפיכתה לדת בעלת מספר המאמינים הגדול ביותר.
עם התפתחות התאולוגיה הנוצרית הקתולית, התפתחו ויכוחים תאולוגיים רבים. פעמים רבות הפתרון של הכנסייה הייתה הכרזה על אחד או כמה צדדים בוויכוח כמינות או כפירה.
לדוגמה תורת החטא הקדמון קודמה מפי פאולוס וממשיכי דרכו (טרטוליאנוס, קיפריאנוס ואמברוזיוס), ופותחה במיוחד על אוגוסטינוס במאה ה-4 – לדעתו, אדם וחוה שחטאו בחטא התאווה, גרמו לכך שגם צאצאיהם בני האדם נהיו שותפים לאשמתם, כך לאורך כל הדורות; עצם קיומו של האדם תלוי בפריה ורבייה, אך זוהי גם קללתו של האדם, שכן דבר זה תלוי בתאווה. לפיכך רק מעטים יינצלו ביום הדין ולא יהיו אלו שיעשו מעשים טובים בהכרח, אלא אותם אלה שישו יריחם עליהם. הנזיר פלגיוס (אנ') יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס. הוא ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים, וטען בדומה ליחזקאל כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו". ההשקפה הפלגיאנית טענה כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, וכפרה בכך שהחטא הקדמון טימא את הנפש האנושית לעולם ועד. בשנת 431 הכריזה ועידת אפסוס על השקפה זו כעל מינות וכפירה.
על פי ההגדרות המקובלות על ידי האינקוויזיציה הקתולית:
כופר – הוא אדם הטועה ומתעקש על טעותו
מאמין בכפירה – מי שמאמין בטעות של הכופרים ומאמץ אותה
חשוד בכפירה – מי שנוכח בטקס של הכופרים או השתתף באחד מטקסיהם
האסלאם מאמין באל אחד ומחלק את הכפירה לשתי רמות: הכפירה החמורה היא של אלו שאינם מונותאיסטים, שלא מאמינים באל אחד, הרמה השנייה של כפירה רואה בנוצרים ככופרים אשר הוסיפו להם אלוהות, מוחמד על פי האסלאם הוא שליחו של האלוהים ומי שאיננו מאמין בזאת הוא כופר.
בעקבות פרסום ספרו של סלמאן רושדיפסוקי השטן נעשו בו ניסיונות התנקשות, ונהרגו ונרצחו עשרות אנשים בעקבות התפרעויות ופיגועי טרור. הספר הוחרם במדינות שונות כולל הודו, דרום אפריקה, פקיסטן, ערב הסעודית ועוד. מוסלמים בבריטניה שרפו את הספר כחלק ממצעד מחאה. האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, המנהיג העליון באיראן, הוציא פתווה המורה לכל המוסלמים על הוצאתו להורג של רושדי ושל כל מי שהיה מעורב בהוצאת הספר. ח'ומייני קרא לספר "חילול קודש נגד האסלאם", והאשים את רושדי בכפירה. ברדיו טהראן הובטח פרס של ארבעה מיליון דולר למי שירצח את רושדי. רושדי הביע התנצלות עמוקה על פרסום הספר אך הדבר לא הועיל. ב-1991 נדקר למוות בטוקיו המתרגם ליפנית של רושדי, היטושי איגראשי. 37 אנשים נהרגו כאשר המלון שבו שהו בסיבס שבטורקיה, הוצת על ידי מפגינים שמחו נגד עזיז נסין, מתרגם רושדי לטורקית.
לאורך ההיסטוריה נענשו כופרים בחומרה. לשיא הגיעו רדיפתם בתקופת ימי הביניים ובימי האינקוויזיציה הספרדית שחקרה חשודים בכפירה תוך שימוש בעינויים. בדרך כלל נעשה ניסיון של שכנוע הכופר שיכיר ב'אמת', הכופר אשר מסרב להכיר באמת מחויב מיתה, ונטען שבעולם הבא הוא נשלח לגיהנום. השיטה המקובלת בעולם הנוצרי להוצאה להורג של כופרים בימי הביניים הייתה העלאה על המוקד.
אפיקורוס, הפילוסוף היווני שחי לפני כאלפיים וארבע מאות שנה. יש הטוענים כי משמו נגזרה המילה "אפיקורוס", אם כי הרמב"ם טוען שמילה זו מקורה בארמית.
הקיסר פלאויוס קלאודיוס יוליאנוס המכונה יוליאנוס הכופר, קיסר רומא האחרון שלא היה נוצרי (אף שקדמו לו קיסרים נוצרים), הנצר האחרון לשושלת הקונסטנטינית. הוא נקרא "הכופר" מאחר שלא הסכים לקבל את הנצרות שהתפשטה אז במהירות והמשיך לדבוק בפגאניות הרומית.
תומאס פיין שהיה מהאבות המייסדים של ארצות הברית הוקע ככופר בנצרות לאחר כתיבת ספרו "עידן התבונה" שהכיל ביקורת על הדת הממוסדת ועל התנ"ך.
ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי בן המאה ה-17 שכפר בדת היהודית. שפינוזה לרוב נחשב ליהודי החילוני הראשון בהיסטוריה היהודית.
