כלכלת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

כלכלת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הייתה שונה מכלכלת ברית המועצות ומכלכלותיהן של שאר מדינות הגוש המזרחי, בגלל הקרע בין הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לשאר מדינות הגוש המזרחי בשנים 1948–1954, שהביאה את יוגוסלביה לניהול כלכלה עצמאית שכללה סחר משמעותי עם המערב. עד 1951 אמנם פעלה הממשלה הקומוניסטית להלאמה ופיתוח ריכוזי של הכלכלה, אולם משנת 1951 הוחל בביזור הכלכלה.

היסטוריה

לאחר מלחמת העולם השנייה

עד מלחמת העולם השנייה, יוגוסלביה הייתה בעיקרה מדינה כפרית שהיה בה אך מעט תעשייה. המלחמה פגעה קשות במדינה ותשתיותיה ומעט התעשייה היוגוסלבית נפגעו קשות במלחמה[1]. לאחר המלחמה הוחל בשיקום המדינה בהתאם לתוכנית חומש[2] ושימוש בהתנדבות רבת היקף[3]. הושם דגש על שיקום תשתיות[4] ופיתוח תעשייה כבדה שתנצל את משאבי הטבע של יוגוסלביה. התעשייה החדשה שהוקמה הייתה כולה בבעלות המדינה. כל התעשייה שפעלה תחת השלטון הגרמני הוחרמה על ידי ממשלת יוגוסלביה ופיצוי, נמוך, ניתן רק לאלו שהוכיחו שלא שיתפו פעולה עם הגרמנים. בתי המלאכה והתעשייה הפרטיים לא הולאמו, אולם הממשלה דרשה מהם לפעול על פי הוראותיה לגבי מה לייצר ואיך לשווק את התוצרת[5].

כבר בשנת 1945 הועבר חוק של רפורמה קרקעית על פיה הוחרמו קרקעות מבלעי אחוזות שלא עיבדו אותן. על פי החוק, כל אחוזה בגודל של 450 דונם ומעלה של אדמה מוברת או 35 דונם ומעלה של אדמה מעובדת שלא על ידי בעליה הופקעו תמורת פיצוי של שווי תוצרת של שנה אחת. בנוסף הוחרמו אדמות שהיו ברשות גרמנים ונתיני אויב אחרים. הקרקעות חולקו לפרטיזנים, לנכי מלחמה ולקרבנות הטרור הפשיסטי, בהתאם לסיסמה: "האדמה שייכת לאלה שחורשים וזורעים אותה". במקביל הוחל בעידוד מעבר לגידולים שהממשלה ראתה אותם כרווחיים יותר, בהקמת תחנות להחכרת כלים חקלאיים ובעידוד חקלאים ליצור קואפרטיבים לעיבוד משותף[1]. אולם תהליך הקואפרציה היה מוגבל וזה היה אחד התחומים שבהם ביקר הקומינפורם את טיטו ביולי 1948[6].

הכלכלה נוהלה מלמעלה בדומה לנהוג בברית המועצות. השלטון הגדיר בפירוט את המקצועות, תפקידיהם והנורמות שעליהם להשיג ופריון מעבר לנדרש תוגמל בבונוסים. שכר עובדי הכפיים היה שווה בערך לשכר הפקידים[7].

בעקבות הקרע בין טיטו לסטלין ב-1948 סולקה יוגוסלביה מהקומינפורם והוחרמה על ידי מדינות הגוש המזרחי. משלא נכנעה, נותקו באמצע 1949 כל יחסי המסחר בין הגוש המזרחי ויוגסלביה, שפעלה למצוא שותפות מסחר במערב ובכל מדינה שתסכים לסחור עמה[8]. במסגרת זאת חתמה יוגוסלביה גם הסכם סחר עם ישראל[9].

בינואר 1950 סיכם העיתונאי תיאודור וויט (אנ') את המצב בכלכלת יוגוסלביה ואת הדילמה בפניה עמד טיטו[10]:

"תוכנית החומש רצתה להגדיל פי שלשה את התעש־ה הכבדה, לפתח תעשיית־חשמל, לחדש את פני החקלאות, לבנות כבישים ומסילות־ברזל וכו' ... יש להודות, כי הם נחלו גם הצלחות ניכרות, כך למשל נוצרה תעשייה חשמלית ממש מאפס, הכפילו את תפוקתה של תעשיית הפלדה, הרחיבו את רשת התחבורה והחלו להפיק נפט. יש כבר גם אריגים מתוצרת מקומית והבניה נמשכת בממדים עצומים. אולם נשארת הטעות היסודית, והיא הדמיון שרצה להשיג הרבה דברים בבת אחת. במקום להתרכז על תעשיות המפתח ההכרחיות ביותר, יצרו הטכנאים מכוניות ואופניים, מכונות־כתיבה, מקלטי־רדיו וכו'. אך דברים אלה אי אפשר לייצר בכמויות ניכרות. ובינתיים גדל צמאון האוכלוסייה למוצרים וסחורות. טיטו ניצל עד הסוף את המצרכים שאונרר"א שלחה אחרי המלחמה. היה גם צורך להוסיף בסודיות ענף ענקי של זיון. בשנה הזאת יעמוד טיטו לפני הבעיה, לאן יוכל לכוון את היצוא, כדי לקבל את היבוא הדרוש לו? יוגוסלביה זקוקה לשני סוגי יבוא – סחורות לשימוש יום־יומי, כגון: בדים, עור, צמר וכו'; ומוצרים כדי להמשיך בתוכנית־החומש. יוגוסלביה תוכל למכור לחו"ל בשנה הזאת סחורות ומצרכים חקלאיים ב־250 מיליון דולר. אך אין סכום זה יכול להספיק לכל צרכיה של ארץ זו. אם טיטו לא יוכל להשיג אשראי, הוא יהיה נאלץ לוותר על חלקים רבים מתוכניתו, או יהיה נאלץ להוריד את רמת־חייה של האוכלוסייה."

ביזור 1951–1965

ביולי 1950 חוקק חוק שהניח את היסוד לביזור הכלכלה, ובשנת 1951 הוחל בארגון מחדש של השלטון הכלכלי של יוגוסלביה לקראת כניסת החוק לפועל בשנת 1952[11]. המפעלים הועברו להנהלה של פועליהם והרשויות המקומיות קיבלו אחריות על פיתוח הכלכלה המקומית שממנה היה עליהן לשאוב את תקציבן[12]. בקול העם תואר בשנת 1959 מידת העצמאות של הנהלות המפעלים[13]:

"המפעלים שבראשם עומדות מועצות־פועלים, קיבלו עצמאות יצרנית וכספית ניכרת. הם קובעים לפי ראות עיניהם, בהתאם לביקוש ולהיצע בשוק, את ההיקף ואת המבחר של התוצרים, את מחירי הסחורות, את חלוקת הרווחים, קובעים בעצמם את סדר החלוקה של שכר־העבודה בין עובדי המפעל, את שאלות שיתוף־הפעולה עם מפעלים אחרים ועוד. פקידי המדינה מצטמצמים רק בקביעת עקרונות כלליים מסוימים, בקבלת חלק מהכנסותיהם ובמימון ענפי ייצור מסוימים."

המגזר החקלאי עבר תהליך של הפרטה[14]. כפי שנמסר בעל המשמר באוקטובר 1956: "תחנות הטרקטורים והמכונות החקלאיות פורקו, שונתה השיטה של הספקת־חובה, אופשרה מכירה חופשית של קרקע והעסקת פועלים שכירים (בגבולות מסוימים), חוסלו הגבלות רבות בסחר בתוצרים חקלאיים. כל זה הביא להקטנה ניכרת של הסקטור הקואופרטיבי בחקלאות." מ-6,860 קואפרטיבים שהיו בשנת 1951 נותרו בשנת 1955 875 קואפרטיבים, בעקבות מדיניות ממשלתית מכוונת. באותן שנים יוגוסלוויה עברה להיות יבואנית מזון[15].

עם זאת, בשנות ה-50 נמשכה במלוא העוצמה מגמת התיעוש במימון ממשלתי, והממשלה התגאתה בגידול התוצרת התעשיית[15]. למשל, פורסם שבשנת 1957 גדל הייצור התעשייתי ב-16%. הפיתוח רוכז במיוחד ברפובליקות הפחות מתועשות[16]. בשנת 1965 התברר שההשקעות היו מוגזמות ובתי חרושת רבים הוקמו מסיבות פוליטיות ללא שהיה שוק מספק לתוצרת שלהן. ממשלת יוגוסלביה גם העניקה לעובדים במדינה אשראי זול לקניית מוצרי תעשייה מקומית. רבים ביוגוסלביה ניצלו את האשראי לצרכים אחרים והמירו בשוק השחור את התלושים לרכישת מוצרי תעשייה שקבלו מהממשלה כאשראי למזומן[17].

בתחילת 1961 הוגשו חוקים שנועדו להגדיל את סמכויות ועדי העובדים לחלק את רווחי המפעלים בצעד נוסף של התקרבות לכלכלת שוק[18]. בנוסף, הונהג אז שער אחיד של הדינר היוגוסלבי, במקום משטר שער חליפין לפי מדינה ומגזר, שכלל 36 שערים שונים, שהיה נהוג עד אז[19][20]. אולם באמצע שנת 1962 בוטלו הרפורמות, בלחץ השמרנים[21].

שנות הרפורמה 1965–1972

בשנת 1965 החליטה ממשלת יוגוסלביה שוב לבטל את השערים השונים של מטבע חוץ לייבוא ולייצוא, להוריד את המכסים וכן לבטל את הסובסידיות. בהתאם נקבע שמפעלים שלא יפעלו באופן כלכלי וירוויחו כסף ייסגרו. עם זאת, נקבע שהמדינה תסייע למפעלים בתקופת מעבר. מיאלקו טודורוביץ', אחד מבכירי הממשלה היוגוסלבית צוטט כאומר: "נצטרך להנהיג אצלנו את הקריטריונים של הארצות, שמשקיהן מפותחים, ולחדול מלהשלות את עצמנו בדבר האיכות של מוצרינו והחשיבות של תפוקתנו"[17]. במסגרת הרפורמה הוחל הניהול העצמי גם על המפעלים הגדולים, הבנקים ותוכניות הפיתוח, אך לא על הדואר, שירותי הבריאות והרכבות[22]. בעקבות זאת אלפי מפעלים נסגרו והאבטלה גאתה. כדי להתמודד עם האבטלה, התירה הממשלה הגירה חוקית לחוץ לארץ וענף העבודה במערב אירופה גאה[22]. אולם תקופת המעבר התארכה במשך שנים, שכן הממשלה חששה מתוצאות סגירת המפעלים[23]. מפעלים וגופים ממשלתיים אחרים קיבלו מהמדינה הלוואות גדולות שלא הוחזרו ובשנת 1972 הממשלה החליטה לעשות סדר ולדרוש שהלוואות יוחזרו. לצורך כך נקבע שמפעלים שלא החזירו הלוואות לא יוכלו לשלם לעובדיהם יותר משכר מינימום[24].

שנות ה-70 וה-80

בשנות ה-70, בין השאר בעקבות עליית מחיר הנפט בעולם, לקחה יוגוסלביה שיעור גדל והולך של הלוואות במטבע חוץ ובמקביל עלתה על מסלול של הדפסת כסף כדי לממן את הוצאותיה. על פי נתוני האו"ם, התוצר לנפש של יוגוסלביה הייתה גבוהה מזו של הונגריה ורומניה לכל אורך שנות ה-70, עקפה את של פולין החל משנת 1974 ועקפה את צ'כוסלובקיה בשנת 1979[25].

בתחילת שנות ה-80, בעקבות משבר כלכלי באירופה, מצאה עצמה יוגוסלביה במשבר כלכלי חמור. בדצמבר 1983 תואר המצב הכלכלי[26]:

"היבוא ליוגוסלביה מוגבל, ומפעם בפעם מורגש מחסור במוצרים מסוימים וזה שונה או מתחלק מאזור לאזור. מוטלות הגבלות לגבי נסיעות לחו"ל (לא על ידי איסור אלא בצורת חובת הפקדת סכומי כסף ניכרים למשך שנה, ללא ריבית, במעין חסכון חובה) ויש קיצוב דלק וניתוקי חשמל מתוכננים, וכיוצא בזה."

בשנת 1988, בתמורה לסיוע חוץ בדמות הלוואות מקרן המטבע, הופעלו ביוגוסלביה צעדי צנע שכללו הקפאת שכר, העלאת מחירים ופיחות הדינר היוגוסלבי[27]. בנוסף, הותר לאנשי עסקים זרים לרכוש יותר מ-49% ממניות של חברות יוגוסלביות[28]. באוקטובר 1988 הוקלו צעדים אלו והשכר עלה[29].

סיוע חוץ והלוואות

מעמדה של יוגוסלוויה כמדינה בלתי מזדהה אפשר לה לקבל סכומי סיוע גבוהים ממערב ומזרח כאחד. במהלך 15 השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה יוגוסלביה מהמערב סיוע חוץ של כ-2 מיליארד דולר[21]. מנגד, על פי פרסום של ברית המועצות, קיבלה יוגוסלביה בשנים 1955–1957 375 מיליון דולר סיוע מברית המועצות, סכום הסיוע הגבוה ביותר שהוענק למדינה כלשהי[30]. בשנת 1960 נגמר זרם סיוע החוץ ובמקומה נתקבלו בשנת 1961 הלוואות מהבנק העולמי וממדינות המערב[21]. החוב של יוגוסלביה גדל והלך ובדו"ח של הבנק העולמי בשנת 1972 סווגה יוגוסלביה בין המדינות שעלולות להתקל בקשיים בהחזר החוב[31]. בשנת 1983 התגייסו מדינות המערב להצלת הכלכלה היוגוסלבית והעניקו לה חבילת סיוע לפרישת חובותיה[32]. בשנת 1988 נתקבלו הלוואות חירום קרן המטבע הבין-לאומית[33] ומיפן[34].

מטבע

המטבע של יוגוסלביה נקרא דינר יוגוסלבי. בהיותה משק מתוכנן, עם משטר סבוך של שערי המרה שונים, הצליחה הרפובליקה הימיה הראשונים להציג את המטבע שלה כיציב וככזה שאינו דורש פיחות גם כאשר מדינות רבות מפחתות את המטבע שלהן[35]. בינואר 1952 עמד השער הרשמי של הדינר על 50 דינרים לדולר אמריקני, אולם תיירים קיבלו 167 דינרים לדולר ובשוק החופשי בטריאסט עמד השער על 750 דינר לדולר[36]. באוקטובר 1954 עמד השער לייבוא חומרי גלם על 600 דינר לדולר[37]. בשנים 1959–1960 עמד השער הרשמי על 400 דינר לדולר[38], אולם השער השחור היה 630 דינר לדולר ומעלה[39]. בתחילת 1961 פוחת הדינר לשער של 750 דינר לדולר, אולם לתיירים ניתן שער נוח יותר[19]. בקיץ 1965 פוחת הדינר ל-1,000 דינר לדולר[40] ולאחר כחודש ל-1,250 דינר לדולר[41].

ב-1 בינואר 1966 הוחלף המטבע של יוגוסלביה והדינר החדש היה שווה למאה דינרים ישנים. בהתאם, עמד שער הדינר על 12.5 דינר לדולר[42]. אולם האינפלציה נמשכה וחייבה פיחותים תכופים במטבע. בינואר 1971 פוחת השער ל-15 דינר לדולר[43]. בשנת 1981 הגיע האינפלציה לכ-40% ובשנת 1982 לכ-30%[44]. בשנת 1987 עמד שער המטבע על 609 דינר לדולר. אולם בעקבות אינפלציה מהירה הגיע שער המטבע במאי 1988 ל-1,900 דינר לדולר[27]. בשנת 1989 עם נפילת מסך הברזל, החלה התפרקות פנימית ביוגוסלביה, השלטון המרכזי עבר להדפסה מסיבית של כסף והאינפלציה הגיעה לרמות של 1,200% בשנה[45] ובתחילת 1990 ל-2,000% בשנה[46].

ענפי כלכלה מרכזיים

בשנים 1964–1965 היה משקלם של ענפי המשק: תעשייה וכרייה (34%–36.5% מהתוצר), חקלאות (20.3–20.6% מהתוצר), בנייה (8.3–8.9% מהתוצר), מסחר ואירוח (11.4–13% מהתוצר), תחבורה ותקשורת (6.4% מהתוצר), יערנות (1.3% מהתוצר), מלאכה ואמנות (2.0–2.1% מהתוצר), שירותים ציבוריים (0.4–0.5% מהתוצר) ומנהלה ונלוות (12.4–13.5% מהתוצר)[47].

חקלאות

בשנת 1945 עבדו בחקלאות כ-75% מכח העבודה של יוגוסלביה. בשנת 1961 ירד השיעור לכ-50%[48] ובשנת 1979 עמד השיעור על כ-36%[49]. אף על פי שלפני מלחמת העולם הייתה יוגוסלביה יצואנית מזון, ברוב שנותיה היא הייתה יבואנית מזון[47]. ענף יצוא חשוב של יוגוסלביה היה בשר בקר, במיוחד עגלים צעירים[43].

הגידולים המרכזיים של יוגוסלביה בשנות ה-60 היו תירס, חיטה, שעורה ושיפון. גידולי שמן עיקריים היו זיתים, חמניות, פשתן ולפתית. הגידולים התעשייתיים המרכזיים היו קנבוס, פשתן, כותנה, סלק סוכר, טבק, כשותנית, פרג. פירות עיקריים שגודלו ביוגוסלביה היו ענבים, שזיפים, תפוחים, דובדבנים, אגסים ואפרסקים[47].

הסקטור החקלאי כלל מצד אחד חוות ממשלתיות וקאפרטיבים שעבדו שטחים גדולים, ומצד שני המוני חקלאים זעירים שעבדו חלקות קטנות. בשנת 1971, 95% מהעובדים בחקלאות עבדו במשקים הפרטיים. כ-5% מכח העבודה בחקלאות עבדו במשקים הממשלתיים והקואפרטיביים והם עיבדו כ-20% מהאדמות והיו אחראים למעל שליש מהתוצרת. המשקים הקטנים הפרטיים הוגבלו לעד 100 דונם וכללו בממוצע שטח של 60 דונם[47]. הם עבדו ברובם באופן ידני וכמעט לא נעשה בהם שימוש בטרקטורים ובמיכון[50].

תיירות

התיירות הייתה אחד מענפי הכלכלה החשובים ביותר. בשנת 1964 הגיעו ההכנסות מתיירות לכ-100 מיליון דולר[48] ובשנת 1968 הכניסו התיירים כ-230 מיליון דולר[51].

בשנת 1959 התרכזה התיירות בעיקר בצפון המדינה ועונת התיירות נמשכה כחמישה חודשים. רבים מעובדי ענף התיירות עבדו רק במהלך העונה ובשאר הזמן היו מובטלים[39].

הגירת עבודה

כבר בשנות ה-50 עברו יוגוסלבים רבים את הגבול אל המערב, בניגוד לחוק, כדי ליהנות מהעבודה במדינות מערב אירופה. באמצע שנות ה-60 ביטלה יוגוסלביה את המגבלות על ההגירה וההגירה התעצמה. בתחילת שנות ה-70, כחמישית מכח העבודה היוגוסלבי עבדה מחוץ למדינה. בשנת 1973 הגיע מספר האזרחים היוגוסלבים מחוץ למדינה לשיא של כ-1.1 מיליון נפש של עובדים ובני משפחותיהם, שכ-900,000 מהם היו במערב אירופה. בעקבות המשבר הכלכלי של שנות ה-70 ירד מספר היוגוסלבים שמצאו עבודה מחוץ למדינתם ובשנת 1985 הוערך מספר העובדים מחוץ ליוגוסלביה בכ-600,000, שאליהם נלוו כ-400,000 בני משפחה[52].

רפובליקות

רמת הפיתוח הכלכלי הייתה שונה מאוד בין הרפובליקות של יוגוסלביה. סלובניה הייתה העשירה ביותר, אחריה קרואטיה וסרביה, ואחריהם בוסניה הרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו[53].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלכלת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 ריימונד ארתור דייויס, קימום החקלאות ותתעשיח ביוגוסלאביה, משמר, 20 בספטמבר 1945
  2. ^ יוגוסלויה יצאה מהמעגל הקאפיטליסטי, דבר, 6 בפברואר 1948
  3. ^ ראו למשל: טיטוגראד, קול העם, 25 באוגוסט 1947
  4. ^ כלכלת יוגוסלביה, לחייל, 27 בפברואר 1946
  5. ^ לוי גרינבלט, כשהפארטיזאנים ירדו מההרים, משמר, 16 במאי 1947; המשך
  6. ^ גילוי דעת הקומאינפורם על המשטר של טיטו, על המשמר, 16 ביולי 1948
  7. ^ Henryk Flakierski, The Economic System and Income Distribution in Yugoslavia, Routlidge, 2016, page 3
  8. ^ תערוכת המסחר הבינלאומית בבלגרד, חרות, 27 בספטמבר 1950
  9. ^ מה נמכור ליוגוסלביה?, הַבֹּקֶר, 10 במרץ 1950
  10. ^ תיאודור וויט, הפלוג הרוסי יוגוסלבי – תהליך חימי היסטורי, חרות, 13 בינואר 1950
  11. ^ Henryk Flakierski, The Economic System and Income Distribution in Yugoslavia, Routlidge, 2016, page 4
  12. ^ ירוחם משל, המדיניות הכלכלית ביוגוסלביה דואגת לפיתוח תעשיות היסוד, דבר, 15 ביולי 1954
  13. ^ ולאדימיר שקרלאנט, ה"סוציאליזם" הרוויזיוניסטי והמציאות היוגוסלבית, קול העם, 30 באפריל 1959; המשך
  14. ^ מהפכה שקטה ואיטית ביוגוסלביה, חרות, 20 ביוני 1951
  15. ^ 1 2 א. גד, ההתפתחות הכלכלית של יוגוסלביה, על המשמר, 10 באוקטובר 1956; המשך
  16. ^ עליה בייצור התעשייתי של יוגוסלביה, קול העם, 26 בפברואר 1958
  17. ^ 1 2 פ. יאנקוביץ, שינויים מהפכניים בכלכלה היוגוסלבית?, מעריב, 7 ביולי 1965
  18. ^ יורחבו הסמכויות של ועדי עובדים ביוגוסלביה, למרחב, 14 במרץ 1961
  19. ^ 1 2 ד"ר אלחנן הורביץ, לקח תיקון המטבע היוגוסלבי, הַבֹּקֶר, 14 במרץ 1961
  20. ^ שער חליפין אחיד – ביוגוסלביה, הצופה, 15 בפברואר 1961
  21. ^ 1 2 3 אנטול שוב מהוושינגטון פוסט, אווירת הפניקה נעלמה – המבחן האמיתי מתקרב, מעריב, 28 באוקטובר 1965
  22. ^ 1 2 יוסף לווינגר, הפתרון המרקסיסטי נוסח בלגרד, למרחב, 10 במרץ 1971
  23. ^ זיל מארטינא, הפלא היוגוסלבי בסכנה, דבר, 25 באפריל 1971; המשך
  24. ^ ד. גינתון, כלכלת־שוק ביוגוסלביה, דבר, 14 בנובמבר 1972
  25. ^ ראו (אנ'). יוער שמדינות אלו אינן מופיעות שם בנתוני הבנק העולמי עבור לשנות ה-70
  26. ^ צבי לוקר, המנהיגות הקולקטיבית ביוגוסלביה מחזיקה מעמד - על אף המשבר הכלכלי, דבר, 11 בדצמבר 1983
  27. ^ 1 2 תוכנית צנע ביוגוסלוויה, מעריב, 30 במאי 1988
  28. ^ כלכלת יוגוסלביה נפתחה בפני אנשי עסקים אמריקנים, מעריב, 10 ביוני 1988
  29. ^ נסיגה מהצנע, מעריב, 21 באוקטובר 1988
  30. ^ גבריאל צפרוני, היקף הסיוע הסובייטי, הַבֹּקֶר, 19 במרץ 1958
  31. ^ ד. גינתון, גדל החוב החיצוני של ה"מתפתחות", דבר, 26 בספטמבר 1972
  32. ^ ריצארד באלמפורת, אמצעי צנע ו"מבצע הצלה", מעריב, 3 במאי 1983
  33. ^ הגבלות שכר, מעריב, 27 במאי 1988
  34. ^ קרן יפנית לסיוע למדינות מתפתחות תלווה ליוגוסלוויה מאה מליון דולר, מעריב, 1 ביוני 1988
  35. ^ 15 מדינות הפחיתו ערך המטבע, חרות, 20 בספטמבר 1949
  36. ^ ריצ'ארד לוונטאל, בעיותיה הכלכליות של יוגוסלביה, הַבֹּקֶר, 4 בינואר 1952
  37. ^ משטר חדש בסחר החוץ של יוגוסלביה, דבר, 20 באוקטובר 1954
  38. ^ טיטו סוקר מערכות פנים ווץ של ארצו, על המשמר, 6 במאי 1960
  39. ^ 1 2 זאב שיף, היוגוסלבים עניים מן הרוסים אך חפשיים מהם, הארץ, 20 בנובמבר 1959
  40. ^ פיחות ביוגוסלביה, למרחב, 27 ביוני 1965
  41. ^ פיחות המטבע ביוגוסלביה, על המשמר, 1 באוגוסט 1965
  42. ^ ש. כהן, ביוגוסלביה מתבסס "סוציאליזם ורוד", מעריב, 2 באפריל 1967
  43. ^ 1 2 Amalia Velliantis, Effect of Yugoslavia's Devaluation On Farm Trade with United States, in "Foreign Agriculture: Weekly Magazine of the United States Department of Agriculture, Foreign Agricultural Service, U.S. Department of Agriculture", March 15, 1971, pages 8–9
  44. ^ האקונומיסט, הצרכנים ביוגוסלביה נזעמים, דבר, 27 במרץ 1983
  45. ^ אינפלציה של 1200 אחוזים בשנה, מעריב, 17 באוקטובר 1989
  46. ^ יוגוסלביה – 2,000% אינפלציה, מעריב, 2 בינואר 1990
  47. ^ 1 2 3 4 Arthur J. Laemmerzahl, Basic Data on the Economy of Yugoslavia, Oversees Business Reports, US Department of Commerce, December 1967, page 5
  48. ^ 1 2 עמי שמיר, ממקל חובלים לדרכי נועם, למרחב, 12 במרץ 1965
  49. ^ בראנקה מגש, יוגוסלביה מתלבטת בבעיות קשות, דבר, 3 בפברואר 1980
  50. ^ אריה ל. אבנרי, הכפר היוגוסלאוי מפגר הרחק אחרי הכרך, דבר, 5 בספטמבר 1971; המשך
  51. ^ גידול ניכר בתעשיה היוגוסלבית, הצופה, 13 באוגוסט 1969
  52. ^ Yugoslavia (former) Guest Workers, The Library of Congress Country Studies; CIA World Factbook, December 1990
  53. ^ ראו נתוני 1959 ב-The Market-Planned Economy of Yugoslavia, U of Minnesota Press, 1966, page 79

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!