הכביש ההיסטורי היווה אחד משלושת הכבישים שחצו את ישראל לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם כביש 1 וכביש 25).
היסטוריה
החלק המערבי
תוואי הכביש בחלק זה הוא למעשה "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטרים ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טולכרם, שם עבר קו הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים (כיום עובר בסמוך מאוד לקו הירוק כביש 6). קטע כביש זה מחבר בין נתניה, כביש החוף, צומת השרון וכביש 4 לכפר יונה וחלקו המזרחי של השרון. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם ולגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה.
חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה[1]. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה[2]. נכון ל-2013 טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית[3].
חלקו השני של הכביש, בין טולכרם, דרך שכם עד לצומת בקעות הוא כביש רציף חד מסלולי. כביש זה מתבסס על תוואי נחל שכם ונסלל עוד בתקופת הטורקים[4]. מיעוט הדרכים הסלולות בארץ בתקופה זו הוביל לכך שעל הדרך הסלולה עברה התנועה מיפו וקלקיליה אל שכם, וזאת עד לסלילתו של כביש 55 הדרומי והקצר בהרבה ב־1935. בחלקו הראשון בין טול כרם לצומת ענב משמש הכביש לתנועה פלסטינית בלבד, ומקשר בין טול כרם, וכפרים בסביבתה לנור א-שמס וענבתא, ומהם לשכם. בעבר עבר הכביש במרכז העיר טול כרם, אך כיום הוא עובר בחלקה הצפוני. בסמוך לכביש נסללה בזמן מלחמת העולם הראשונהמסילת השומרון שקישרה בין עפולה ומסילת העמק, אל המסילה המזרחית, ונועדה לסיוע לוגיסטי לצבא העות'מאני.
קטע כביש זה שימש עד לסלילת כביש חיפה-תל אביב הישן (בשלהי שנות ה־30 של המאה ה־20) כחלק מהדרך הראשית מצפון הארץ למרכזה, מהגליל וחיפה דרך נצרת (קודם לסלילת כביש 66 באמצע שנות ה-30, שקישר את חיפה וג'נין ללא צורך במעבר בנצרת), ג'נין, טולכרם וקלקיליה עד תל אביב. קטע הדרך העובר בתוואי נחל ובסביבה ערבית צפופה יצר סכנה ביטחונית, שבאה לידי ביטוי בהתקפות רבות על תחבורה יהודית וכוחות צבא ומשטרה בריטיים במהלך החלק הראשון של המרד הערבי הגדול. התקפות אלו הביאו להאצת התוכניות לסלילת כביש 4, שעבר במישור החוף וקישר בין תל אביב לחיפה וממנה לגליל, בנתיב קצר יותר.
לקטע כביש זה קיים כביש 557, כביש עוקף המיועד לתנועת ישראלים שהוקם לאחר הסכמי אוסלו העוקף את האזור מדרום, ועובר בסמוך ליישובים קלנסווה, טייבה, אבני חפץ, שופה, ענב, ספארין ובית ליד, ומתחבר בחזרה לכביש בצומת עינב, בסמוך למחסום צה"ל, הממוקם על קטע הכביש הפלסטיני. מצומת עינב ועד לצומת שבי שומרון התנועה בכביש זה משותפת לישראלים ולפלסטינים. מצומת שבי שומרון ועד לשכם התנועה בכביש היא שוב פלסטינית בלבד. הכביש עובר דרך דיר שרף, מחסום בית איבא ומרכז העיר שכם, על בסיס תוואי נחל שכם.
משכם מזרחה הכביש חד מסלולי, ומתבסס על תוואי דרך מבוא השמש המקראית בסמוך לערוץ נחל תרצה (ואדי אל פארעה), היורד משכם מזרחה אל בקעת הירדן. בקטע זה עד למחסום צה"ל בסמוך למושב בקעות התנועה היא פלסטינית בלבד. במלחמת העולם הראשונה שימש קטע זה כציר נסיגה של כוחות טורקיים משכם לבקעת הירדן ועבר הירדן. הנסיגה שעברה בציר צר בין הרים תלולים זוהתה על ידי תצפיות אוויריות של הכוח הבריטי, וזה הפעיל את חיל האוויר לחסימת הדרך והשמדת הכח הטורקי בקרב נחל תרצה. הכביש שופץ בשנת ה-30 על מנת לחזק את הקשרים בין שכם לעבר הירדן[5] והוא נפתח לתנועת מכוניות בשנת 1934[6]. הכביש היה נסגר לעיתים בגלל גשמים[7].
מפת חלקו המערבי של הכביש
החלק המזרחי
חלקו המזרחי של הכביש
חלקו המזרחי של הכביש נסלל על ידיד ממשלת המנדט הבריטי במטרה לקשר בין שכם לגשר דמיה ומשם לעבר הירדן, הוא נחנך בשנת 1934[8]. מאז העברת השליטה בשכם לרשות הפלסטינית קטע הכביש המקשר לשכם אינו מסומן עוד ככביש 57. כביש 57 מתחיל ממחסום בקעות, שניצב בנקודת המפגש עם ציר אלון הצפוני (כביש 578), משם הכביש ממשיך בתוואי נחל תרצה לכיוון דרום-מזרח. האזור בו עובר כביש זה נמצא בשליטת ישראל והתנועה בו משותפת לישראלים ולפלסטינים. לאורך קטע של 2 ק"מ הוא חופף לכביש אלון, ואז נפרד ממנו בצומת חמרה, מקום בו שציר אלון המרכזי (כביש 508) יוצא ממנו לכיוון דרום. כביש 57 ממשיך עד גשר אדם (ג'סר דמיא) על נהר הירדן המשמש כמעבר גבול לסחורה בין ישראל לירדן.
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)
