יס (באנגלית: Yes) היא להקתרוק מתקדם פופולרית שנוסדה בלונדון ב-1968. הלהקה עברה שינויים רבים בהרכבה, והתפרקה באופן זמני מספר פעמים. הלהקה פועלת לסירוגין במשך יותר מ-50 שנה ולה מעריצים רבים. להקת יס נחשבת לאחת מחלוצות ז'אנר הרוק מתקדם והשפיעה על להקות רבות שהלכו בעקבותיה.
היסטוריה
השנים הראשונות (1969–1970)
יס נוסדה ב-1968 על ידי הסולןג'ון אנדרסון והבסיסט כריס סקווייר. ההרכב המייסד כלל גם את הגיטריסטפטר בנקס, הקלידןטוני קיי והמתופף ביל ברופורד. המופע הראשון שלהם היה במחנה קיץ באנגליה ב-2 באוגוסט1968. בתקופה זו יצא ללהקה מוניטין על 'גנבת' שירים של אמנים מפורסמים אחרים (כמו דיפ פרפל, הביטלס ועוד) וביצועם מחדש, תוך כדי הרחבות ושינויים מודרניים. עם פרסום אלבום הבכורה שיצא ב-1969 (שנקרא גם הוא "Yes") הפך פטר בנקס לכוכב עולה בקרב מעריצים וכותבי ביקורות, והקולות ההרמוניים של אנדרסון וסקווייר הפכו עד מהרה לסמל של הלהקה.
ב-1970 יצא אלבומם השני – Time and a Word שכלל 30 קטעי תזמורת סימפונית. האלבום זכה אמנם להצלחה, אך נשמעו טענות, בעיקר של הגיטריסט – פטר בנקס, על השימוש המוגזם בתזמורת שלא אפשר ביטוי הולם לכישרון של שאר חברי הלהקה. בנקס פוטר עוד לפני פרסום האלבום.
התקופה הקלאסית (1971–1980)
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 אופיינו אלבומי "יס" ביצירות בעלות סידור קלאסי מורכב, משקלים ומקצבים מורכבים, וירטואוזיה מוזיקלית, שינויים דרמטיים ומילים שנכתבו בהשפעת זרם התודעה, ללא סדר כרונולוגי או תחבירי. היצירות נמשכו מעבר למבנה הסטנדרטי של שירי פופ והגיעו לעיתים לקטעים בני 20 דקות ויותר. קטעי השירה התחלפו לסירוגין בנעימות אינסטרומנטליות ואלתורי גיטרה, בס וקלידים. המאפיינים הווקאליים המזוהים ביותר עם 'התקופה הקלאסית' של "יס" הם הקול הגבוה והמיוחד של אנדרסון, צלילי ההרמוניה החזקים, סולו הגיטרה והקלידים השקטים יחסית של ריק וייקמן וסטיב האו, התיפוף הפוליריתמי (שימוש בשני משקלים, או יותר, בו זמנית) של ביל ברופורד והסאונד המיוחד של הבאס (Rickenbacker מודל 4001) שהפיק כריס סקווייר.
סקווייר היה אחד מאמני הבס הראשונים שעיבד את האפקטים של הגיטרה החשמלית, כמו טרמולו, פסינג (שלב אחר שלב) ועוד, לכדי ביצוע אינסטרומנטלי. החיתוך הריתמי של חטיבת הקצב של הלהקה (סקווייר וברופורד על הבאס והתופים) נחשב, לדעת רבים, לטוב ביותר במוזיקת הרוק באותה תקופה.
שני התקליטים הראשונים שהוציאה "יס" היו מעורבים בחומרים מקוריים של הלהקה יחד עם חומרים של אמנים משפיעים מפורסמים באותה תקופה, כמו: הביטלס, הבירדס וסימון וגרפונקל. עזיבתו של פטר בנקס ב-1970 והחלפתו בגיטריסט להקת תומורוו (Tomorrow) לשעבר – סטיב האו הביאו את "יס" לעידן חדש. האלבום השלישי של "יס", The Yes Album, זכה לביקורות נלהבות. חלק מן ההצלחה של אלבום זה ניתן לזקוף לעובדה שלאלבום זה הוכנסו רק יצירות מקוריות של הלהקה וכן לזכותו של אדי אופורד, טכנאי אולפן שמומחיותו המקצועית הייתה גורם מפתח בהצלחת הלהקה. מעריצים של אותה תקופה נוהגים לכנות את עצמם כ"Troopers" על שם הקטע השלישי באלבום: "Starship Trooper".
ב-1971 עזב הקלידן טוני קיי את "יס" על מנת ליצור להקה חדשה משלו, "באדגר" (Badger). את מקומו החליף ריק וייקמן הכריזמטי שבדיוק עזב את להקת The Strawds והיה כבר מוזיקאי מפורסם בעבודתו עם דייוויד בואי, לו ריד ושורה של אמנים מפורסמים אחרים.
סגנונו של וייקמן בקטעי הסולו, היווה ניגוד מובהק לסטיב האו. הוא הביא שני חידושים ללהקה – את המלוטרון (מקלדת מתוכנתת להפקת צלילים של כלי תזמורת) ואת הסינתיסייזר האנלוגי (מינימוג). מוקף בשורות של קלידים, שיער בלונדיני גולש וחליפת נצנצים היה וייקמן מוקד להתעניינות רבה על הבמה.
עם וייקמן בהרכב הלהקה, "יס" נכנסה לתקופה שנחשבת לפורייה ולמוצלחת ביותר שלה וקצרה שבחים רבים על שני אלבומיה החדשים: Fragile מ-1971, שנכנס לרשימת עשרת הנבחרים של אמריקה, ו-Close to the Edge מ-1972, שהפך גם הוא לרב מכר. "יס" נהנתה מהצלחה מסחרית גדולה ברחבי העולם והפכה לאחת מהאטרקציות המוזיקליות בזמנה. הלהקה עשתה שימוש מרשים בפירוטכניקה שאפיינה את התקופה, והתפרסמה בשל האיכות הגבוהה של הסאונד והתאורה בהופעותיה. התקליט Fragile סימן גם את שיתוף הפעולה ארוך הטווח בינה לבין האמן רוגר דין, שעיצב את הלוגו של הלהקה, את עטיפות האלבומים ואת התאורה בהופעות.
יש הטוענים ש-Close to the Edge הוא נקודת השיא של כל ז'אנר הרוק מתקדם. עם זאת, מעט לאחר פרסום האלבום, בשיא הצלחת הלהקה, הודיע ביל ברופורד המתופף על עזיבתו לטובת להקת קינג קרימזון. ברופורד הוחלף על ידי אלן וייט, מתופף לשעבר בלהקת Plastic Ono Band. וייט ביצע את הופעת הבכורה שלו באלבום Yessongs, אלבום הופעה שהוקלט במהלך מסע הופעות שערכה הלהקה בסוף 1972 ותחילת 1973.
Yessongs נחשב לפרויקט שאפתני במיוחד והימור רציני לחברת ההפקה, Atlantic Records. מדובר באלבום משולש שמכיל יצירות אולפן של הלהקה משלושת האלבומים הקודמים בביצוע חי. עטיפת האלבום הייתה אחת מיצירות האומנות המפורסמות של דין והיא המשיכה את תפיסת העיצוב הקוסמי – אורגני של שני האלבומים הקודמים. גם אלבום זה הפך לרב מכר וזכה להערכות רבות לאחר שהגיע למקום השביעי בבריטניה ולמקום השנים-עשר בארצות הברית.
אלבום האולפן הבא של "יס", Tales from Topographic Oceans גרר אחריו דעות חלוקות. האלבום היה שאפתני אף יותר מקודמיו, והורכב מארבע רצועות בלבד, שכל אחת מהן כיסתה צד שלם של תקליט, הקצרה בהן באורך של למעלה מ-18 דקות. הדבר גרם למבקרים ומעריצים לחוש שהלהקה הגזימה, ושהאלבום ארוך, פומפוזי ומתיש מדי. ניתן לתלות חלק מהאשמה באורכו של האלבום באילוצים הטכניים של אותה תקופה: קיצור של האלבום לשישים דקות היה מותיר צד ריק באחד משני התקליטים של האלבום. למרות הביקורת הרבה, האלבום זכה גם להצלחה בקרב חלק מהמעריצים, ויש הרואים בו האלבום הטוב ביותר של הלהקה.
במהלך יצירת האלבום הסתכסך וייקמן עם חברי הלהקה ובפרט עם אנדרסון, ופרש. לאחר ניסיון כושל לגייס את הקלידן היווניואנגליס, צורף אליה הקלידן פטריק מוראז, ואיתו יצרה הלהקה את אלבום האולפן הבא שלה, Relayer. האלבום היה בעל אופי שונה מקודמו, והיצירות בו היו פראיות, רועשות וכאוטיות. בדומה ל-Close to the Edge, גם אלבום זה נפתח ביצירה אפית ארוכה, שאחריה שני שירים שאורכם כ-10 דקות. גם היצירה הפותחת, Gates of Delirium, שאורכה כמעט 23 דקות, תוארה לעיתים כיצירה הטובה ביותר של הלהקה, אף שסגנונה התוקפני והרועש (עד כדי מהומה וקולות פיצוצים בחלקה האמצעי, המתאר קרב) שונה מעט מסגנונה הרגיל של הלהקה. Relayer נחשב לנקודת השיא האחרונה של הלהקה, שאחריה חלה התדרדרות.
ב-1976 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אמריקני מצליח ובאותה שנה הוקלט האלבום Going for the One בשווייץ. באלבום זה חזר וייקמן ללהקה. האלבום כלל להיטים כמו Wondrous Stories אשר הגיע לראשונה בתולדות הלהקה, למקום ה-7 במצעד הסינגלים הבריטי. גם שיר הנושא הגיע למקום ה-24 במצעד. באלבום נכללה יצירה בשם Awaken שנמשכת 15 דקות ונחשבת לאחת המוצלחות של הלהקה. עטיפת האלבום עוצבה על ידי חברת היפנוסיס, בניגוד לקודמות שעוצבו על ידי דין. בתקופה זו גברה הצלחתה של הלהקה והיא התחילה במכירת חולצות רבת שנים. ב-1978, יצא אלבומה התשיעי, Tormato, עם עיצוב עטיפה של היפנוסיס. זהו האלבום האחרון שבו השתתף הסולן, אנדרסון לפני החלפתו על ידי טרוור הורן. באלבום שולב קטע מצליח, Don't Kill the Whale במחאה על התקופה שבה היה נהוג הרג ליוויתנים לצורך שימוש בשומן שלהם. לאחר צאת האלבום הודיעו סקוויר, האו ווייט למנהלם, בריאן ליין שפיטרו את אנדרסון בעקבות סכסוך כספי. גם וייקמן נאלץ לעזוב בשל בעיה בתשלום מס. במקומם, צורפו שני חברי להקת The Buggles, הסולן הורן והקלידן ג'ף דאונס.
ב-1980 הוציאה הלהקה את האלבום Drama אשר נחשב לאחרון בז'אנר הרוק המתקדם. באלבום זה חזר דין לעצב את עטיפות הלהקה. האלבום כלל את הלהיט Machine Messiah אשר התאפיין במוזיקת הבי מטאל. בהופעות עם הורן, כעסו המעריצים וצעקו "בוז" ללהקה בכך שהחליפה את אנדרסון. הורן, שסבל מפחד במה, סבל מהקללות והצעקות של המעריצים. מאז, החליט הורן שלא לשיר שוב ולהתמקד בהפקת אלבומי הלהקה.
בשנת 1980, ביקש הבסיסט כריס סקוויר מהסולן ג'ון אנדרסון לחזור ללהקה. אנדרסון הסכים והלהקה יצאה לסיבוב ההופעות אשר תועד באלבום Yesshows. בתקופה זו חזר ללהקה גם הקלידן המקורי, טוני קיי וצורף גם גיטריסט חדש בשם טרבור רבין ממוצא יהודי-דרום אפריקאי, שהחליף את סטיב האו.
בשנת 1981 הלהקה הוציאה את אלבומה האחד-עשר, 90125 (שנקרא על שם המספר הקטלוגי שלו ברשימה הפנימית של אטלנטיק). האלבום זכה להצלחה מסחרית רבה ונמכר ב-8 מיליון עותקים. האלבום כלל להיטים ממוסחרים ביניהם המצליח ביותר באלבום ובתולדות הלהקה, Owner of a Lonely Heart. בתקופה הזאת, "יס" שינו את סגנונם מרוק מתקדם לכיוון "פופי" יותר (מה שהזכיר גם את להקת ג'נסיס ולהקות ואמני רוק מתקדם רבים ששינו את סגנונם המוזיקלי בשנות השמונים). באלבום זה רוג'ר דין לא עיצב את עטיפת האלבום. אלבום זה הופק על ידי טרוור הורן, הסולן לשעבר של הלהקה. תוך 15 חודשים, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח והקליפ שלה לשיר Owner of a Lonely Heart שודר ב-MTV.
בשנת 1987, הלהקה הקליטה חומרים לאלבום חדש באיטליה כדי לברוח מתשלום מס בממלכה המאוחדת. הלהקה הוציאה את האלבום החדש, Big Generator אשר נמכר בשני מיליון עותקים אך לא זכה להצלחה גדולה אף על פי שכלל את הלהיט Rhytm of Love. באותה שנה, אנדרסון וסקוויר התגרשו מנשותיהם. סקוויר עבר לגור בהוליווד. ב-1988, התגבשו והתאחדו ההרכב כלל את סולן ג'ון אנדרסון, המתופף המקורי ביל ברופורד, סטיב האו וריק וייקמן. ההרכב הוציא אלבום תחת שם הלהקה וזכה להצלחה גדולה בכך שאפיין את הלהקה בסגנונה המקורי, רוק מתקדם.
הלהקה חוזרת לרוק מתקדם (1989–1991)
בשנת 1989, התאחדה הלהקה עם הרכבה הקלאסי והרכבה הנוכחי אשר כלל את ג'ון אנדרסון, כריס סקוויר, טרוור רבין, טוני קיי, אלן וייט, ביל ברופורד, ריק וייקמן וסטיב האו. הלהקה הוציאה את אלבומה החדש, Union באפריל, 1991. ריק וייקמן כינה אותו Onion (בצל) כיוון שהגיב: "כל פעם ששמעתי אותו התחלתי לבכות". האלבום מכר רק 750,000 עותקים ולא זכה להצלחה גדולה כלל הוא לא כלל שום להיט מצליח והלהקה התחילה לסבול ממשבר כלכלי.
בשנת 1994, הלהקה הוציאה את האלבום, Talk אשר בו עזבו ברופורד, וייקמן והאו את ההרכב. באלבום, הלהקה הורכבה מאנדרסון, רבין, קיי, סקוויר ווייט. זהו היה האלבום האחרון שבו רבין וקיי השתתפו. גם אלבום זה לא זכה להצלחה גדולה, ולא כלל אף להיט. לאחר מכן טרוור רבין וטוני קיי עזבו את הלהקה. אך לבסוף, חזרו האו ווייקמן ללהקה. בשנת 1996 הוציאה הלהקה אלבום בשם Keys to Ascension. זהו אלבום כפול שמורכב מהקלטות של הופעות חיות של הלהקה, ושתי הקלטות חדשות שהוקלטו באולפן, האלבום הכליל יצירות של הלהקה מהתקופה הקלאסית והביא את האלבום להצלחה.
בשנת 1997, הוציאה הלהקה את החלק השני (Keys to Ascension 2) של האלבום הקודם וגם הרכב האלבום אותו הדבר. באותה שנה, הלהקה הוציאה אלבום אולפן חדש בשם, Open Your Eyes. אלבום זה לא זכה להצלחה גדולה ובו הקלידן, וייקמן עזב שוב את הלהקה. הקלידן החדש היה בילי שרווד.
בשנת 1999, הוציאה הלהקה אלבום חדש בשם The Ladder (הסולם), אשר כלל את הקלידן הרוסי כחבר להקה, איגור קורושב אשר ניגן באלבום הקודם אך לא כחבר להקה. האלבום כלל שירים אשר התייחסו לשירים מתקופות שונות של הלהקה. לאחר מכן, עזבו שרווד וקורושב והלהקה לקחה הפסקה של שנה מהוצאת אלבומים.
בשנת 2001, מצאה הלהקה שותף חדש להופעות הקלידן טום בריזלין. באותה שנה, הלהקה הוציאה אלבום חדש בשם Magnification זהו האלבום האחרון שהשתתף בו ג'ון אנדרסון מאז Drama. באלבום הלהקה חזרה לצליל סימפוני מאז האלבום Time amd a Word ב-1970.
בשנת 2003, הלהקה הוזמנה לפסטיבל הג'אז במונטרו שבשווייץ. אחת ההופעות תועדו ב-DVD (Songs from Tsongas).
בשנת 2008, מציינת הלהקה סיבוב הופעות בו הקלידן יהיה בנו של וייקמן, אוליבר וייקמן (אנ'). סיבוב ההופעות נקרא, "Close to the Edge and Back". באותה שנה, חודש אחד בלבד לפני תחילת סיבוב ההופעות, אושפז אנדרסון בבית חולים בעקבות התקף אסתמה וגילו שיש אצלו קשיי נשימה חמורים. בתקופה הזו אף אחד לא התקשר לאנדרסון (למעט אלן וייט שהתקשר רק פעם אחת). ב-2009, אנדרסון החלים. סטיב האו אמר שסיבוב ההופעות יתקיים ללא אנדרסון אלא יחליפו זמר קנדי בשם בנואה דייוויד (אנ'). לאחר מכן, בנואה הפך לסולן החדש של "יס" ואנדרסון לא חזר.
בשנת 2011, הוציאה הלהקה אלבום חדש בשם, Fly from Here אשר הסולן היה בנואה דייוויד. האלבום לא זכה להצלחה גדולה, ולבסוף דייוויד עזב.
בשנת 2012, צורף ללהקה סולן חדש בשם ג'ון דוויזיון אשר היה סולן בלהקת מחווה ליס, נכון להיום הלהקה ממשיכה בפעילותה וסטיב האו הודיע שאפילו הלהקה תוציא אלבום חדש ב-2013.
בשנת 2013, הגיטריסט המקורי של הלהקה, פיטר בנקס (אנ'), הלך לעולמו בגיל 65 כתוצאה מבעיה בלבו. בנקס הוא החבר הראשון בלהקה שהלך לעולמו.
בשנת 2015, סקווייר הודיע כי הוא ייאלץ לפרוש מסיבוב ההופעות בשל מחלת הלוקמיה שהתגלתה בו. ב-27 ביוני של אותה שנה, נפטר סקווייר, שהיה החבר היחיד שנשאר ביס לאורך כל תקופתה והותיר את להקתו כשמחליף אותו בילי שרווד.
ברבות השנים חברי "יס" שיתפו פעולה במגוון הרכבים שכללו אחדים מחברי הלהקה, כמו אנדרסון, ברופורד, וייקמן והאוף שפעלו בשנים 1988–1990.
ב-2010 הקימו הסולן ג'ון אנדרסון והקלידן ריק וייקמן מההרכב הקלאסי של הלהקה בשנות השבעים את Anderson, Rabin and Wakeman יחד עם גיטריסט הלהקה בשנות השמונים טרבור רבין. ARW מרבים להופיע עם חומריה של להקת יס.
חברי הלהקה המייסדים ג'ון אנדרסון וכריס סקווייר נחשבים לגרעין הלהקה. סקווייר היה שותף בהפקת כל אלבומי "יס" הרשמיים וגם אנדרסון תרם את תרומתו לכל האלבומים פרט לשלושה. ריק וייקמן, לעומת זאת, היה חבר בלהקה בחמש תקופות שונות לסירוגין. כיום לא נותר חבר מן ההרכב המקורי של הלהקה, עם עזיבתו של אנדרסון, ומותו של סקווייר.
ג'ון אנדרסון בהופעה של להקת יס בשנת 1977
חברי הלהקה כיום
סטיב האו – גיטרה, שירה (1970–1981, 1990–1992, 1995–2004, 2008–הווה)
.svg){kind=logo}
