יחסי סוריה–צרפת

יחסי סוריה–צרפת
סוריה	צרפת
סוריה	צרפת
שטח (בקילומטר רבוע)
187,437	643,801
אוכלוסייה
25,065,658	66,591,382
תמ"ג (במיליוני דולרים)
8,980	3,030,904
תמ"ג לנפש (בדולרים)
358	45,515
משטר
רפובליקה	רפובליקה נשיאותית למחצה דמוקרטיה פרלמנטרית למחצה

לקשרים בין צרפת לסוריה רקע היסטורי ארוך ועשיר. סוריה הייתה מנדט חבר הלאומים של צרפת במשך שני עשורים לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, לפני שפונו החיילים הצרפתים האחרונים מסוריה והכרה רשמית עצמאות סוריה ויחסים דיפלומטיים בין צרפת למדינה הסורית שזה עתה נוצרו.

לצרפת הייתה שגרירות בדמשק (נסגרה במרץ 2012) וקונסוליה כללית בחלב ולטקיה. לסוריה יש שגרירות בפריז וקונסוליות במרסיי ובפואנט-א-פיטר.

למרות הקשרים ההיסטוריים בין סוריה לצרפת, היחסים מתוחים לעיתים קרובות כתוצאה מהמצב הבלתי יציב של הפוליטיקה של המזרח התיכון ומדיניות החוץ של צרפת. צרפת, מאז אוגוסט 2011, מתעקשת כי על נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, המגובה על ידי רוסיה ואיראן, להתפטר, ומאז צרפת מגבה את האופוזיציה הסורית.^[1] צרפת הייתה המדינה המערבית הראשונה שהעניקה הכרה ב-SOC ב-13 בנובמבר 2012.^[2]

היסטוריה

מלחמת צרפת-סוריה

אנרי גורו בודק כוחות צרפתים לפני קרב מייסלון

בעקבות המרד הערבי שהביא להבסתם של העות'מאנים בסוריה, נכנסו כוחות בריטים בראשות הגנרל אדמונד אלנבי לעיר דמשק בשנת 1918 בליווי כוחות המרד הערבי בראשות פייסל, בנו של שריף חוסיין ממכה, וממשלה ערבית הוקמה בדמשק באוקטובר 1918.^[3] אף על פי שהערבים קיוו, תוך אמון בהבטחות בריטיות קודמות, כי המדינה שהוקמה תכלול את כל האדמות הערביות המשתרעות מצפון סוריה לתימן, בהתאם להסכם סייקס-פיקו הסודי בין בריטניה לצרפת, ניתנו רק אזורי הפנים בסוריה לממלכה הערבית.^[4] ב-8 באוקטובר ירדו כוחות צרפתיים בביירות וכבשו את אזור החוף הלבנוני. הצרפתים פיזרו מיד את הממשלות הערביות המקומיות באזור, כשצרפת דרשה יישום מלא של הסכם סייקס-פיקו, כשסוריה בשליטתה.

ב-14 ביולי 1920 נתן הגנרל אנרי גורו למלך פייסל את הבחירה בין כניעה או התפטרות.^[5] פייסל התנער ונמלט. עם זאת, שר המלחמה, יוסף אל-עזמה, סירב להיענות. עם מעט כוחות שנותרו לצבא הערבי, חיילים בדואים ומתנדבים אזרחיים, הרכיב עזמה צבא ופגש את 12,000 החיילים של הכוחות הצרפתים החזקים תחת הגנרל מריאנו גויבת בקרב מייסלון. הצרפתים ניצחו בקרב ועזמה מת בשדה הקרב יחד עם רבים מהכוחות הסורים,^[6] כשהניצולים ערקו. דמשק נלכדה עם מעט התנגדות מקומית ב-24 ביולי 1920.

המנדט הצרפתי לסוריה ולבנון

ב-1923, לאחר מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת, הוקצתה לצרפת מנדט חבר הלאומים על סוריה ולבנון, החל מה-29 בספטמבר.^[7]

אזור המנדט חולק לשש מדינות. מדינות דמשק, חלב, העלווים, ג'בל א-דרוז, הסנג'אק האוטונומי של אלכסנדרטה ומדינת לבנון הגדולה. רישום המדינות התבסס על הדמוגרפיה העדתית בשטח בסוריה ונועד למנוע כל מהפכות לאומניות מאוחדות. עם זאת, כמעט כל הכתות הסוריות היו עוינות למנדט הצרפתי ולחלוקה שיצרה.

המרד הסורי הגדול

ב-23 באוגוסט 1925 הכריז מנהיג הדרוזים סולטאן פאשה אל-אטרש רשמית על מהפכה נגד השלטון הצרפתי בסוריה. בקריאה לאיחוד כל הכתות הסוריות, הקהילות האתניות והדתות נגד השלטון הצרפתי, הוא הצליח לגייס את הסיוע של חלקים גדולים מהאוכלוסייה למרד הארצי שהובל על ידי אישים בולטים רבים מכל רחבי סוריה כמו חסן אל-חראט, נאסיב אל-בכרי, פאוזי קאוקג'י ועבד אל-רחמן שחנדר.

אף על פי שהמרד הוכרז בתחילה ב-23 באוגוסט, החלו קרבות בקרב אל-כפר ב-22 ביולי 1925, חודש לפני כן. קרבות רבים באו בעקבותיהם, וכתוצאה מכך הניצחונות על המורדים. בכל מקרה, צרפת שלחה אלפי חיילים לסוריה ולבנון ממושבותיה האפריקאיות, מצוידים בכלי נשק מודרניים, לעומת אספקתם הדלה של המורדים. הצרפתים החזירו ערים רבות, אם כי התנגדות עזה נגד שלטונם נמשכה עד אביב 1927, אז דוכאה המהפכה עם הפגזת דמשק. הצרפתים גזרו את מותם של אל-אטרש ומנהיגים לאומיים אחרים, אך אל-אטרש נמלט עם המורדים לאמירות עבר הירדן ובסופו של דבר זכו לחנינה, כשחזרו לאחר חתימת חוזה העצמאות הצרפתי-סורי, התקבלו בקבלת פנים ציבורית ענקית.

עצמאות

אף על פי שסוריה וצרפת ניהלו בעבר משא ומתן על הסכם עצמאות בספטמבר 1936, האמנה מעולם לא נכנסה לתוקפה בגלל סירוב המחוקקים הצרפתים לאשרר אותה. בעקבות נפילת צרפת בשנת 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה, סוריה הייתה בשליטת צרפת של וישי עד שהבריטים וכוחות צרפת החופשית כבשו את המדינה במהלך המערכה על סוריה ולבנון. בלחץ של לאומנים סורים ומהכוחות הבריטיים, פינתה צרפת את כוחותיה ב-17 באפריל 1946, שסימנה את יצירת הרפובליקה הסורית החדשה והעצמאית.^[8]

לאחר העצמאות

היחסים בין צרפת לסוריה נותרו חזקים בעקבות העצמאות, מסומנים ברקע היסטורי ויחסי תרבות משותפים.

ביוני 2000, לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד, נכח נשיא צרפת ז'אק שיראק בהלווייתו, בהיותו ראש המדינה המערבי היחיד שעשה זאת.^[9] אולם, בעקבות מותו של רפיק אל-חרירי, שיראק האשים בכך את סוריה, וסוריה נותרה מבודדת דיפלומטית על ידי צרפת.

אולם למרות זאת, נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, עבד על משיכת סוריה מבידוד. הוא הציע לסוריה להצטרף לאיחוד מדינות הים התיכון, כאשר מרבית מדינות האיחוד תואמות וסוריה תצטרף לאיחוד,^[9] עם סרקוזי שביקר אחר כך בדמשק ונפגש עם נשיא סוריה בשאר אל-אסד,^[10] מה שהפך אותו לראש המערבי היחיד. מדינה שתבקר בסוריה בעקבות ההתנקשות ברפיק חרירי, שהאשימו את מדינות המערב בסוריה.

ב־13 ביולי 2008 ביקר נשיא סוריה בשאר אל-אסד בפריז, ונפגש עם הנשיא סרקוזי והשתתף במצעד ה-14 ביולי כאורח כבוד.^[9]

מלחמת האזרחים הסורית

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הסורית, צרפת קראה לנשיא בשאר אל-אסד לפרוש מהשלטון,^[1] וסיפקה לכוחות האופוזיציה סיוע צבאי לא קטלני, כולל ציוד תקשורת וציוד רפואי בעקבות הסלמתו של הסכסוך המזוין בשנת 2012.^[11]

באוגוסט 2013, כאשר הואשמה ממשלת סוריה בשימוש בכלי נשק כימיים באזור Ghouta הסמוך לדמשק, פריז קראה להתערבות צבאית^[12] אך הייתה מבודדת לאחר שנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, סירב לפעול.^[1] אף על פי שצרפת לא הייתה מעורבת צבאית בשלבים הראשונים של הסכסוך, באוגוסט 2014 אישר נשיא צרפת פרנסואה הולנד כי צרפת מסרה נשק למורדים סורים.^[13]

לאחר הופעתה של המדינה האסלאמית, צרפת החלה לבצע התקפות אוויריות נגד יעדי ISIL בסוריה, ובאמצע נובמבר 2015, בעקבות פיגועי נובמבר 2015 בפריז, צרפת, תוך שהיא מציינת הגנה עצמית על פי סעיף 51 של אמנת האו"ם,^[14] החריפה משמעותית את תקיפותיה האוויריות בסוריה, תוך תיאום הדוק עם צבא ארצות הברית.^[15][16]

באמצע נובמבר, ניסחה צרפת החלטה של מועצת הביטחון^[17] הקוראת לחברי האו"ם "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" במאבק נגד המדינה האסלאמית וחזית אל-נוסרה.^[18] למחרת הממלכה המאוחדת קיבלה חסות משותפת להחלטה שנוסחה על ידי צרפת. ב-20 בנובמבר 2015, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד את ההחלטה הצרפתית-בריטית שנערכה בחסות. בנוסף, ב-20 בנובמבר, ביטלה צרפת את הצעותיה של רוסיה לפיהן התקפות האוויר הצרפתיות נגד מתקני נפט בסוריה אינן חוקיות, ואמרו שהן "ריפוסט ראוי והכרחי" להתקפות המדינה האסלאמית.^[19]

ב-14 באפריל 2018 אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון בהצהרה כי "הקו האדום של צרפת נחצה", בהתייחס למתקפות הקודמות על דאמה.^[20] החל משעה 04:00 שעון סוריה (UTC + 3),^[21] צרפת, ארצות הברית ובריטניה ביצעו סדרה של תקיפות צבאיות בהן היו מעורבים מטוסים וטילים מבוססי ספינות נגד אתרי ממשל מרובים בסוריה.^[22] הם אמרו שזה בתגובה לתקיפה הכימית של דומא נגד אזרחים ב־7 באפריל, אותה ייחסו לממשלת סוריה.^[23][24] ממשלת סוריה הכחישה את המעורבות בפיגועי דומא וכינתה את התקפות האוויר הפרה של החוק הבינלאומי. ב-20 באפריל השיבה ממשלת סוריה את עיטור לגיון הכבוד שהוענק לנשיא בשאר אל-אסד על ידי צרפת בשנת 2001, וקבעה כי הוא לא ילבש את הפרס של "מדינת עבדים" לארצות הברית.^[25] בעקבות השתתפותם של הצרפתים בהתקפות האוויריות האמריקניות על דמשק וחומס ועקב פתיחת "הליך משמעתי" על ידי צרפת בגין משיכת העיטור.^[26]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי סוריה–צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. "France more active than rest of the west in tackling Syria". The Guardian. 18 בנובמבר 2015. נבדק ב-19 בנובמבר 2015.
2. Stefan Talmon Recognition of Opposition Groups as the Legitimate Representative of a People, Chinese Journal of International Law, Volume 12, Issue 2, 1 June 2013, Pages 219–253, https://doi.org/10.1093/chinesejil/jmt014 Published: 05 May 2013
3. Ali A. Allawi, Faisal I of Iraq, Yale University Press, 2014 p. 139
4. "The Avalon Project : The Sykes-Picot Agreement : 1916". yale.edu. נבדק ב-25 בינואר 2017.
5. Ali A. Allawi, Faisal I of Iraq, Yale University Press 2014 p.285
6. Sami M. Moubayed, Steel & Silk: Men and Women who Shaped Syria 1900-2000, Cune Press, 2006
7. "11. French Syria (1919-1946)". UCA.edu. נבדק ב-25 בינואר 2017.
8. "Background Note: Syria". United States Department of State, Bureau of Near Eastern Affairs, May 2007.
9. "The uneasy relationship between France and Syria. Analysis by Hichem Karoui". 18 ביוני 2011. נבדק ב-3 במרץ 2018.
10. "TSarkozy visit to Damascus signals thaw in relations". 4 בספטמבר 2008. נבדק ב-3 במרץ 2018.
11. "France gives non-lethal military aid to Syrian opposition: PM". Al Arabiya. 22 באוגוסט 2012. נבדק ב-5 באוקטובר 2012.
12. "France could act on Syria without Britain, says François Hollande". The Guardian. 30 באוגוסט 2013. נבדק ב-31 באוגוסט 2013.
13. "France delivered arms to Syrian rebels".
14. French airstrikes in Syria 'self defence'
15. "French jets bomb ISIS stronghold of Raqqa, Syria; few may have been killed". CNN. 16 בנובמבר 2015. נבדק ב-20 בנובמבר 2015.
16. "France Strikes ISIS Targets in Syria in Retaliation for Attacks". The New York Times. 15 בנובמבר 2015. נבדק ב-21 בנובמבר 2015.
17. "Cameron hails UN backing for action against Islamic State". BBC. 21 בנובמבר 2015.
18. Security Council ‘Unequivocally’ Condemns ISIL Terrorist Attacks, Unanimously Adopting Text that Determines Extremist Group Poses ‘Unprecedented’ Threat
19. "France hits back at Russia over Syria bombing campaign". Reuters. 20 באוקטובר 2015. נבדק ב-23 בנובמבר 2015.
20. "French President Macron says 'red line has been crossed' in Syria". PBS NewsHour. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018. נבדק ב-14 באפריל 2018.
21. Borger, Julian (14 באפריל 2018). "Syria: US, UK and France launch air strikes in response to chemical attack". The Guardian. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018. נבדק ב-14 באפריל 2018.
22. CNN, Kevin Liptak, Jeff Zeleny and Zachary Cohen. "Trump: US launches strikes on Syria". CNN. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018. נבדק ב-14 באפריל 2018.
23. Editorial, Reuters. "Trump says ordered precision strikes against Syria chemical weapons..." U.S. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018. נבדק ב-14 באפריל 2018.
24. Gearan, Anne; Ryan, Missy (13 באפריל 2018). "U.S. launches missile strikes in Syria". The Washington Post. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018.
25. Syria returns Legion d’honneur to France because Assad will not wear award of 'slave country' to US
26. Syria returns Légion d'honneur award to France