עם סיום מלחמות נפוליאון, חיפשו שווייצרים רבים חיים שלווים יותר ומשגשגים באמריקה. מספר ניכר של אזרחים היגר לארצות הברית, בעיקר מן הקנטונים וו ולוצרן[1] כבר ב-1815 הציעו נציגי שני הקנטונים המתאימים לדיאט הפדרלי של שווייץ להקים קונסוליה בפילדלפיה או בניו-יורק כדי להבטיח את זכויותיהם של סוחריהם וגוליהם. בשנה שלאחר מכן החליט הדיאט לפתוח קונסוליה בניו יורק. הוחלט תחילה כי הקונסול שלהם ייבחר מהאוכלוסייה השווייצרית באמריקה, אך מעולם לא באמת היה מינוי. ביולי 1822, בהתייעצויות עם הדיפלומט השווייצרי-אמריקאי אלברט גאלאטין, מינה הדיאט את שני הקונסולים הראשונים שלה לארצות-הברית: הנרי קזימיר דה רהאם מיוורדון-לה-באן, במקור מקנטון וו, בנקאי וסוחר ותושב ניו יורק; ואנטואן צ'ארלס קאזנוב מז'נבה, סוחר יין וטבק, תושב אלכסנדריה, וירג'יניה.[2] ניקולאוס רודולף פון וואטנוויל, יו"ר ה"דיאט", שלח מכתב לנשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו, וביקש ממנו להעניק לממונים היתר, ולהדגיש את המאפיינים הליברליים והפדרליים המשותפים לשני החוקים של ארצותיהם. המכתב סימל את התכתובת הרשמית הראשונה בין ממשלות שווייץ לארצות הברית והקים תקדים לאופי היחסים ביניהם לאורך כל שנות ה-10 של המאה ה-17.[3]
ארצות הברית העניקה את ההיתר. גלאטין ייעץ לדיאט כיצד לחלק את השטח אשר יוחזק על ידי שני הקונסולים החדשים. דה רהאם נטל אחריות על מחוז המקיף את מדינות ניו אינגלנד, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, דלאוור והמדינות שמצפון לנהר אוהיו. קאזנוב היה אחרי לשאר ארצות-הברית. התפקיד העיקרי שלהם היה להגן על האינטרסים ועל רכושם של מהגרים שווייצרים ונוסעים, בעיקר סוחרים. דה ראם מילא את תפקידו עד לשנת 1842 וקאזנוב עד שנת 1852. חובותיו של האחרון בשירותו המאוחר הפכו לדיפלומטיות יותר ויותר.
ייצוא הכותנה והמשי משווייץ לארצות הברית גדל באופן משמעותי במהלך 1820. ב-1830 מונה ג'ון בוקר, איש עסקים מניו יורק וידיד של פקיד מחלקת המדינה, דניאל ברנט, להיות הקונסול האמריקני הראשון לשווייץ. הוא הגיע לברן, בירת שווייץ והתקבל בחום על ידי יושב ראש הדיאט. בעודו ממתין לאישור הוועדה על ידי 22 הקנטונים, עבר בוקר לבזל, מאחר שעברו שם רוב הייצואים השווייצריים לאמריקה. בקוצר רוח לאופיה המייגע של הממשלה המבוזרת, פתח בוקר את הקונסוליה שלו באוקטובר ללא הכרה רשמית בשווייץ.[4]
הקונסולים של ארצות הברית בשווייץ היו עסוקים בשנותיהם הראשונות. בשל העובדה כי ההכנסה שלהם הייתה תלויה בחובות שנעשו על סחורות שנבדקו ואושרו, קונסולים אמריקאים רבים נאלצו להפעיל את העסק שלהם תמורת כסף נוסף, להסיט את תשומת הלב שלהם מן האחריות הרשמית שלהם. בזמן שהם היו בנסיעות עסקים, הקונסוליה הושארה בידי סגן קונסול או סוכן, ובדרך כלל סוחר שכיר. בהיעדר הקונסול, העביר אחד הסוכנים את הקונסוליה לציריך ב-1843, אם כי הוחזרה לבזל בשנה הבאה עם בואו של הממונה החדש, סת' אוטיס.[5]
היחסים הדיפלומטיים כוננו בשנת 1853 על ידי ארצות הברית ובשנת 1868 על ידי שווייץ.
יחסים דיפלומטיים
ארצות הברית מחזיקה בשגרירות הממוקמת בברן. המשלחת האמריקנית למשרד האירופי של האומות המאוחדות וארגונים בינלאומיים אחרים, משלחת ארצות הברית לארגון הסחר העולמי והמשלחת האמריקאית לוועידה על פירוק נשק נמצאים כולם בז'נבה. מרכזים וסוכנויות קונסולריות של אמריקה מתוחזקים גם הם בציריך ובז'נבה. שגריר ארצות הברית בשווייץ מוכר גם בליכטנשטיין.
נכון לחודש יוני 2014, שגרירת ארצות הברית בשווייץ הוא סוזן ג. לוויין, ושגריר שווייץ בארצות הברית הוא מרטין דהינדן.
יתר על כן, שווייץ משמשת כמעין כוח מגן על היחסים והאינטרסים בין ארצות הברית לאיראן, כאשר ארצות הברית ניתקה את היחסים עם איראן ב-1980, במהפכה האיראנית ומשבר בני הערובה. בין השנים 1963 ל-1995 שימשה שווייץ כמעצמה המגנה בין קובה לארצות הברית, עד שהשגרירויות הוקמו מחדש בהוואנה ובוושינגטון.
הסכמים דו-צדדיים
ארבע השנים הראשונות של שיתוף הפעולה במסגרת הוועדה הכלכלית המשותפת של ארצות הברית-שווייץ (JEC) חיזקו את הקשר הבילטרלי על ידי רישום ההישגים במספר תחומים, כולל התייעצויות בנושא מאמצי הלבנת הון, מאבק בטרור ושיתוף פעולה בתחום התרופות; כנס ממשלתי; והקמתה מחדש של תוכנית פולברייט / חילופי התרבות.
ארצות הברית ושווייץ חתמו על שלושה הסכמים חדשים בשנת 2006. הראשון מההסכמים הוא במסגרת פוליטית משופרת ונחתם על ידי תת-מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים, ניקולס ברנס ומזכיר המדינה השווייצרי מיכאל אמבל. ההסכם השני הוא הפורום לשיתוף פעולה בתחום המסחר והשקעות ונחתם על ידי ארצות הברית. נציג הסחר רוב פורטמן ושר הכלכלה, ז'וזף דייס. ההסכם האחרון הוא הסדר העבודה האופרטיבי המתוקן על שיתוף פעולה בתחום אכיפת החוק בנושא סיכול ומנע, ונחתם על ידי היועץ המשפטי לממשלה האמריקאי אלברטו גונזאלס ושר המשפטים השווייצרי כריסטוף בלושר.
בפברואר 2013, המועצה הפדרלית השווייצרית אפשרה חתימה על חוק לאכיפת מיסים לחשבונות זרים (FATCA) עם ארצות הברית. תקנה חדשה זו תחל עד שנת 2014, וכתוצאה מכך מבטיחה לבנקים השווייצרים המשך פעילות בארצות הברית.[6]
ביולי 2015, חתמו שווייץ וארצות הברית על הסכם בנושא מזון אורגני; כל מוצר שאושר כאורגני במדינה אחת רשאי להימכר כאורגני לאחרת.[7]
