הופמן נולד בשנת 1937 בעיר ברשוב באזור טרנסילבניה שברומניה. בגיל שנה עלה לארץ ישראל עם משפחתו. זמן קצר אחרי העלייה, בגיל שלוש, התייתם מאמו, ואביו הפקידו בבית יתומים. הוא שהה שם עד שאביו התחתן בשנית ואז החזיר אותו לביתו. אביו עבד כמנהל מחלקת נזקים בחברת הביטוח "ציון" ואמו המאמצת פרנצה עבדה בבית החרושת לשוקולד "המרשלג". הופמן למד בתיכון חדש בתל אביב. שירת בצה"ל בחיל הים.
קריירה
בגיל צעיר נסע ליפן, בה שהה במשך שנתיים במנזרזן ולמד ספרות והגות יפנית וסינית. באמצע שנות ה-60 התיישב בצפת עם רעייתו ורדה, בת העיר, ולימד בבית הספר התיכון העיוני בעיר מקצועות פילוסופיה, ספרות ואנגלית. אחרי לימודים באוניברסיטת תל אביב, בהם סיים תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות בשנת 1969,[1] הוא שב ליפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת תל אביב, בפילוסופיה של הדת ובודהיזם. לשם כך השתלם באוניברסיטת קיוטו (החל מ-1974). עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' בן-עמי שרפשטיין[א], עסקה בניתוח ההבדלים שבתפישת ה"אני" במערב ובמזרח, ונושאת את השם The idea of the ’real’ – East and West: a comparison of central concepts in Theravada Buddhism and the philosophy of David Hume. לאחר מכן היה מרצה רב-תחומי באוניברסיטת חיפה.
כתיבתו וסגנונו
הופמן פרסם את סיפורו הראשון ב-1986 בכתב העת "אגרא 2" וזכה להתעניינות רבה.
ב-1989 הוציא ספר פרוזה ראשון, ספר יוסף, שניכרים בו כבר ניצני הסגנון שעמו מזוהה הופמן כיום. הספר כולל ארבע נובלות, שאחת מהן, קצכן (בגרמנית: "חתלתול"), עובדה לדרמה טלוויזיונית.
הפרוזה של יואל הופמן (כפי שהתייצבה מאז ספרו השני, "ברנהרט") מתאפיינת בעלילה חמקמקה, ובכמה מקרים אף קשה לדבר על "עלילה" במובנה המקובל. על אף יחסו המיוחד של הופמן לתרבות מזרח אסיה, אי אפשר לקשר בצורה ישירה בין כתיבתו הרוויה להייקו המינימליסטי: תוכני כתיבתו הושפעו מילדותו בעיר ישראלית. הופמן התייחס למילה, לעיתים קרובות, כמקור לשעשוע: מילים קיבלו אצלו הגדרות שונות מהצפוי וזהות נעה, כמעין חיות בחוברת צביעה. בכמה מספריו נטה הסגנון לאבסטרקטיות ונמצא בשטח האפור שבין הפרוזה לשירה.
ויזואלית (כנגזרת לסגנון כתיבתו), בחר הופמן להשתמש בכלים מיוחדים, שחלקם שאולים מנורמות של ספרי תפילה ועיון ישנים, בהם: שורות קצרות, רווחים גדולים, ניקוד, פרקים זעירים ממוספרים, תרגומי מילים זרות בשוליים ובמקרים אחדים – הטרמה בתחתית כל עמוד של תחילת הטקסט בעמוד הבא. בנוסף, מרבית ספריו הודפסו רק בצדו האחד של הדף וכללו לעיתים ציורים או תצלומים מלווים.
אחד המאפיינים הייחודיים של הופמן היה שימוש נרחב בסוגריים. ניתן לומר שהשימוש הרווח של הופמן בסוגריים וכן גישתו הארס-פואטית (כלומר גישה שבה הכותב מפסיק את רצף העלילה כדי לומר דבר מה על עצמו, על הקורא, על הגיבורים או אף על תהליך הכתיבה), מאתגרים מאוד את ההבחנה הרווחת במערב בין עיקר לטפל. קריאה קשובה בטקסטים של הופמן מאתגרת את ההבחנה הזאת ואת עצם נחיצותה.
סגנון הכתיבה יוצא הדופן של הופמן והעלילות שאינן ניתנות לאחיזה הבדילו את יצירתו מן הפרוזה המיועדת לקהל הקוראים הכללי. עם זאת, כתיבתו נהנתה מהערכת הביקורת הישראלית והעולמית, והוא נחשב לאחד הקולות הייחודיים והעצמאיים בשפה העברית.
תרגום
יחד עם פרופ' יעקב רז וד"ר איתן בולוקן, נמנה הופמן עם המתרגמים של שירת הייקו לעברית. שני קבצים של שירי הייקו בתרגומו עוררו עניין רב.
חיים אישיים
הופמן היה נשוי במשך 37 שנים לוורדה הופמן, להם שלושה ילדים, הזוג התגרש ב-1997. ורדה חזרה לגור בצפת, והיא מנהלת שם חדרי אירוח.[2] נישא בשנית לנורית[3].
הופמן התגורר במעלות[3]. החל משנת 2010 התקרב לחסידות. הוא התפלל בבית כנסת אורתודוקסי באורח יומיומי ואף עלה לרגל לקברו של רבי נחמן מברסלב בעיר אומן.
הופמן נפטר ב-25 באוגוסט 2023 והוא בן 86 [4] , והובא למנוחות בבית העלמין בעיר מגוריו צפת .
קולות האדמה, קטעים נבחרים מכתביו של החכם צ’ואנג-טסה, תרגם מסינית עם הערות ופירושים יואל הופמן, מסדה, 1977.
לאן נעלמו הקולות?, סיפורי זן ושירי הייקו, תרגום מסינית ויפנית, מבוא ופרושים מאת יואל הופמן, מסדה, 1980.
אומרי שיר על סף המוות, מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, ליקט יואל הופמן, מסדה, 1985.
ספר הזן של ג'ושו (Radical Zen), תרגום מסינית לאנגלית, עריכה ומבוא מאת יואל הופמן, בבל, 2007 (הספר תורגם מסינית לאנגלית על ידי הופמן, ומאנגלית לעברית על ידי דרור בורשטיין).
קול היד האחת (The Sound of One Hand), תרגם והערות: יואל הופמן, הוצאת כתר, ירושלים, 2011. (הספר תורגם מיפנית לאנגלית על ידי הופמן, ומאנגלית לעברית על ידי דרור בורשטיין).
ספרי ילדים
בפברואר כדאי לקנות פילים, אייר כרמי גל, גבעתיים: מסדה, 1988. מהדורה מחודשת, אייר איתי בקין, הוצאת מודן, 2018.
לקריאה נוספת
נילי רחל גולד שרף ויגאל שוורץ, ללכת ברחובות הפנימיים - היקום של יואל הופמן, ידיעות ספרים, 2024.
נטע שטהל, הפואטיקה של יואל הופמן – קווי בריאה וציורי לב, רסלינג, 2017.
טל פרנקל אלרואי, הספר על יואל הופמן, הוצאת רסלינג, 2020
יגאל שוורץ, מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס הוצאה לאור, 2020, הפרק "נונסנס, היגיון וטראומה ביצירתו של יואל הופמן", עמ' 39–80.
יגאל שוורץ, מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס הוצאה לאור, 2020, הפרק "הביצה שהתחפשה, בפברואר כדאי לקנות פילים: דן פגיס, יואל הופמן – מודרניזם ופוסט־מודרניזם", עמ' 81–117.
רות נצר. יואל הופמן מטפל במטפלים. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021
^מתברר שהופמן היה לא רק תלמידו של שרפשטיין אלא גם ידידו, כפי שעולה ממכתב שכתב הופמן לשרפשטיין, ואשר נחשף בבלוג של מכון גנזים (שם גם מופקד ארכיונו האישי של שרפשטיין). לעיון בכתב היד ובתמונה משותפת ראו כאן.
