לפי מסורת חב"דית”הסבא משפאלע - השפאלער זיידע - היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בליאדי אצל רבינו הזקן – שנת תקס"ט או תק"ע – סיפר, אשר בהיותו בן שלוש שנים ראה את הבעל שם טוב, "והניח ידו הקדושה על לבי, ומאז 'חם' לי"”.[3]
בגיל 18 התחתן הסבא עם בת השוחט של מדוודיבקה ועבר להתגורר בסמוך לחותנו שדאג לכלכלתו. הוא למד אצל רבי פנחס מקוריץ, תלמיד הבעל שם טוב ודרכו התקרב לבעל שם טוב, כמו כן היה תלמידם של המגיד ממזריטש, התולדות יעקב יוסף מפולונאה והמגיד מזלוטשוב. בגיל 28 לקחו רבו מקוריץ למז'יבוז' אל הבעל שם טוב, פגישה יחידה זו בבגרותו השפיעה עליו, ובשנת ה'תקט"ו הוא יצא למסע גלות שארך כשבע שנים, לפי המסופר בהשפעתה. בגלותו נדד בקהילות היהודיות, תוך שהוא מתנהג כאדם פשוט וכקבצן ומרבה להתבודד, ומאידך מרבה לסייע ליהודים שהסתבכו. במשך תקופה אף היה גבאי ושמש בבית הכנסת בעיירה זלטופול שבמחוז קייב, ולבסוף קבע את מושבו שוב בשפולה הסמוכה, עיר הולדתו.
אחרי שהתיישב בעירו הוא החל להתפרסם כצדיק גדול וכבעל מופת שרבים ביקשו ברכה וסיוע ממנו, הוא הלהיב רבים בדרך החסידות, ומקום מושבו הפך מרכז לחסידים רבים.
ככל הנראה משום שסירב להיקרא 'רבי' או 'צדיק', הוא כונה "הסבא" בהיותו אדם מבוגר, והכינוי דבק בו. על כינוי זה רווחו דעות ומעשיות חסידיות שונות, ביניהן - שאביו שהיה חשוך בנים התברך מהבעל שם טוב שיזכה לבן, ובזמן הברית הגיע הבעל שם טוב שעדיין לא היה מוכר, לבוש כקבצן, ברך את התינוק, ונתן לו את כינויו "זיידע" (סבא), בהטעימו שכמו שאברהם אבינו היה "זיידע", ככתוב "ואברהם זקן"[4], כך יגדל תינוק זה להיות כמוהו ויאיר עיניהם של ישראל, הנוכחים תמהו על הברכה המוזרה, אך הכינוי נשאר[5].
הסבא נודע כבעל אופי עממי המעורב אף עם האדם הפשוט, וכגדול באהבת ישראל. הוא שימש כגבאי צדקה עוד לפני שהתפרסם, ועסק רבות בחסד ובפדיון שבויים, כשאת כספי הפדיונות חילק לצדקה והסתפק במועט. בדומה לבר הפלוגתא שלו, רבי נחמן מברסלב, נהג אף הוא לספר סיפורי מעשיות ומליצות מלאי דמיון והפלגה, כדי ללמד זכות על עם ישראל או לכסות על דברים נסתרים.
מסופר כי הסבא נהג לרקוד בכל שבת ריקוד על פי כוונות נסתרות, ושרבי אברהם המלאך אמר שריקודיו של הסבא הם יותר נעלים מתפלותיו של רבי אברהם עצמו. לסבא מיוחסים גם מספר ניגונים חסידיים.
בתקופת מגוריו של הסבא בשפולי, הוא חצה נהר שקפא בחורף[6], הקרח נבקע והסבא נפל לנהר הקפוא, אך ניצל מטביעה. את אותו יום - י"ט בשבט, חוגגים צאצאיו (בני משפחת 'זיידע') כיום שאירע בו נס עד ימינו[7].
הסבא נפטר בשפולה בעשרת ימי תשובה, ו' בתשרי ה'תקע"ב, והוא בן 87. לפי הוראתו לא נבנתה מצבה על קברו ובמקומה הועמד עליו ארון לתוכו נהגו החסידים להשליך את ה'קוויטלאך' שהביאו.
יחסיו עם בני דורו
לאחר שרבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, שהיה צעיר לימים, התיישב וכיהן כאדמו"ר בזלטופול הקרובה לשפולה, התגלעה מחלוקת בינו לבין הסבא בשנת 1801, שבעקבותיה נאלץ רבי נחמן לעזוב לברסלב שבחבל פודוליה בשנת 1802. בעקבות המחלוקת יצא נגד רבי נחמן חרם של מספר אדמו"רים בראשות הסבא.
הסברים שונים ניתנו לסיבות המחלוקת. יש הטוענים שהיא פרצה על רקע מנהגים חדשים שהנהיג רבי נחמן נגד דעת הסבא, תוך ביטול דעתו כ'לייבל שמש'[8].
לדברי ר' יקותיאל אריה קאמלהאר, הסבא ראה ברבי נחמן אדם שסטה מתורת הבעל שם טוב. טיעוניו העיקריים היו שרבי נחמן התריס נגד אדמו"רים אחרים וראה את עצמו כממשיכו הבלעדי של הבעל שם טוב באמירות כגון: "ליצר הרע יש הרבה שלוחים, היום הוא ממנה בעיר זו רבי כזה וכזה ועל ידו מחטיא אנשים", או: "הבעל שם טוב רצה לחדש את היהדות בכל תחומי החיים, ואדמו"רים היום קנו מקום של כבוד בקהילתם, מקבלים פדיונות ונהנים ממעמד זה בלי לפעול לשינוי אמיתי". הסבא החשיב את מה שרבי נחמן דרש מחסידיו לנסוע אליו ולעלות על קברו בבחינת עבודה זרה[9].
מנגד היו הרבה צדיקי הדור גם בימיו, שכיבדו את רבי נחמן עם שהיו מקושרים לסבא [10], ורבי נחמן היה ידוע בשיחותיו על האמונה בצדיקים שבכל דור[11], והיה מפליג בשבחם[12].
מסופר כי כשיצא קול על הגזרה לקחת בחורים יהודים לצבא, אמרו לסבא שרבי נחמן אמר שאין זו גזרה רעה כל כך, כי על ידי זה תהיה חשיבות ליהודים בעיני השלטון וייתנו להם שוויון זכויות, וגם שבשירותם הצבאי יגיעו החיילים היהודים למקומות שאין בהם יהודים ויתפללו שם, ובכך יעלו את ה"ניצוצין קדישין". הסבא הגיב: "לא אדע מי ביקש כי יתערב בעניינים כאלה, ואיך יהין אברך כמוהו להביע דעה בעניין כזה", ואז אחז בזקנו ונשבע שכל זמן שהוא חי לא יילקח יהודי לצבא[13]. מנגד מובא בספר חיי מוהר"ן שרבי נחמן התאמץ ביותר לבטל את הגזירה הזו [14][15].
הסבא נחלק גם על רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב ואחי אמו של רבי נחמן, שיזם כינוס אדמור"ים כדי להפסיק את הרדיפות נגד אחיינו. עם זאת הוא אסר על כמה מאנשיו שרצו להרע לרבי נחמן, לעשות זאת[9].
יש הסוברים שרבי נחמן רומז לדמותו של הסבא ולמחלוקת ביניהם במספר תורות וסיפורים שלו, כמו בסיפורו 'מעשה מזבוב ועכביש', בדמות הזקן שבא עם הסמ"ך מ"ם לחלוק על נשמת הצדיק הצריכה לרדת לעולם. בקרב חסידי ברסלב הסבא מכונה "הזקן הידוע"[16]. כמו כן כינה רבי נחמן את הסבא בשם "זקן דקליפה, אבי אבות הטומאה"[17]. מאידך, רבי נחמן תיאר את הסבא כצדיק, ואמר על עצמו[18] על פי הפסוק "בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אוֹיְבִי עָלָי"[19] "בזה שאויבים שלי אינם רעים, כי צדיקים חולקים עלי, בזאת ידעתי כי חפצת בי".
למרות זאת מקובל להסביר בין החסידים, ואף חסידי ברסלב, שהמחלוקת הייתה עניין רוחני גבוה. מסופר שפעם התבטא: "יודע אני שרבי נחמן הוא צדיק, אבל אני צריך לחלוק עליו"[20]. כמו כן מסופר שהסבא התאבל על פטירת רבי נחמן, ואמר: "אילו היו בני העולם יודעים את גודל האבידה, היו כולם נופלים על פניהם ממררים בבכי על הסתלקותו"[21].
הסבא היה מיודד עם רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהיה קרוב משפחתו[22]. סיפורים עליו מופיעים בספרות חב"ד, ובמסורת ניגוני חב"ד ידועים ניגונים בעלי אופי עממי המיוחסים לו, חלקם ניגונים שלפי המסורת הוא אימץ מהתרבות הלא יהודית. שנים מניגוניו מושרים עד היום בחסידות. בשמחת תורה ובשביעי של פסח נוהגים לנגן את ניגון 'האפ קאזאק' של הסבא, ניגון שקשור לקוזקים[23]. כמו כן נפוץ בחסידות הניגון 'קול ביער'[24].
^לפי מקור אחד הוא היה בדרכו לברית מילה, ולפי מקור אחר, חזר מכינוס אדמור"ים שכינס הרב ברוך ממזיבוז כדי להפסיק את הרדיפות נגד רבי נחמן מברסלב (ראה להלן).
