קוויטל (או "פתקא") הוא פתק שעליו רשומים שמות אנשים יחד עם שמות אמותיהם, ולרוב כולל אף בקשות ומשאלות. הפתק מוגש על פי מנהג החסידים, לאדמו"ר, המעיין בו ומברך את המגיש.
מקור
אין מקור ברור לדבר בספרי הראשונים, אך בספרי חסידות[1] יש שמביאים מקור לדבר, מדברי הרמב"ן על התורה[2]:
”ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים”.
נהוג לצרף לקוויטל סכום כסף, לצורכי צדקה של האדמו"ר. סכום זה מכונה "פדיון נפש" ובדרך כלל בקיצור "פדיון" (בחסידות חב"ד מכונה גם הפתקא עצמה בשם זה ובקיצור: פ"נ).
בחלק מן החצרות החסידיות מקובל שאחד מן הגבאים משמש בתפקיד "כותב הקוויטלעך" ונהוג לתת לו טיפ.
תועלת
חסידים מאמינים שביכולת האדמו"ר לקרוא בתוך הקוויטל את צורכיהם הגשמיים והרוחניים של המופיעים בו, ולהמשיך משמים את הברכה הנדרשת למבקש, בזכותו ובזכות אבותיו[דרוש מקור][מפני ש...]. סיפורים רבים מתהלכים בקרב חסידים אודות כוחו של הצדיק לפעול ישועות בדרך זו.
על האדמו"ר מבעלז, רבי אהרן רוקח, מסופר שבשנותיו האחרונות, כאשר הראייה הייתה קשה עליו, היה הגבאי קורא את הקוויטלעך של המבקשים את ברכתו. לעיתים כאשר הקריא הגבאי את השם רמז האדמו"ר שמשהו איננו כשורה, אף כאשר לא הכיר את האנשים שבהם מדובר, ואכן התברר שהשם שנכתב היה חלקי או בלתי מדויק[3].
הרבי מלובביץ היה נוהג לקרוא את הקוויטלך באוהל של חותנו רבי יוסף יצחק שניאורסון, לשם היה נוסע, מאז קבלת האדמו"רות, אחת לשבועיים.
