יהדות פירנצה (בכתיב מיושן: פירינצי) יונקת את שורשיה מיהודים בודדים שהתגוררו בעיר בתקופות שונות עד שבמאה ה-15 הוקמה קהילה בעלת מוסדות והכרה רשמית הקיימת מאז ועד היום, נכון ל-2008 הקהילה מונה כ-1,200 איש והיא הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא ויהדות מילאנו.
ראשית הקהילה
במסמכים המצויים בארכיב העירוני של העיר משנת 1077 נזכרים שמות משפחה יהודיים מובהקים. אך סבורים שאלו היו משומדים או נוצרים בעלי שם משפחה יהודי[1]. אזכורים מהמאה ה-12 מספרים על יהודים שעברו בעיר אך לא הקימו בה קהילה.
במאה ה-14 היו לתושבי פירנצה מוניטין ברחבי אירופה על אהבת הבצע שלהם כמלווי כספים בריבית. אך לאנשי כספים יהודים ואחרים לא היה חלק בכך. עליהם נאסרה הכניסה לעיר "מטעמי חסידות"[2]. עם זאת, בערים מסביב לפירנצה, בהן סן מיניאטו וסן ג'ימיניאנו הייתה קהילה יהודית, שכמנהג הימים הללו עסקה במתן הלוואות ומשפחות יהודיות הקימו בערים אלה "שולחנות".
ימי הביניים ותקופת הרנסאנס
רחוב היהודים הראשון – Via Ramagliantiהשלט המציין את קיומו של מבנה בית הכנסת שהיה ברובע היהודי הקדום של העיר
התיישבות של יהודים בודדים החלה בראשית המאה ה-14 אך לא בתור עוסקים במתן הלוואות בריבית, היות שגילדת המלווים בריבית המקומית התנגדה לתחרות.
בשנת 1430 ה"סיניוריה", הממשל של העיר פירנצה, הזמינה יהודים לעסוק במתן הלוואות לציבור, בהנחה שיהיה יותר קל להטיל פיקוח על היהודים ויהיה ניתן לקבל מהם מיסים גבוהים יותר מאשר מהתושבים שעסקו בכך.
ליהודים שהתיישבו בעיר ניתן רישיון להלוות כספים בתנאים מגבילים. רק ב-17 באוקטובר 1437, הצליחה ה"סיניוריה" להתגבר על ההתנגדויות של גילדת המלווים בריבית המקומית, והחליטה לתת ההרשאה הראשונה "לנהול מוסד יהודי להלוואות"[3]. היה זה בזכות המדיניות הידידותית כלפי היהודים שהייתה מקובלת על קוזימו הזקן (Cosimo il Vecchio) מבית מדיצ'י אשר משל בשנים (1434–1464) והיה מדינאי ובנקאי.
שנת 1437 נחשבת למועד בו הוקמה הקהילה היהודית בעיר. הזיכיון לבנקאות ניתן על ידי ה"סיניוריה" למתתיה בן שבתאי מרומא, ממשפחת "די-סינאגוגה" (מן בית הכנסת או מבית אל), עמו היה לממשל של העיר ניסיון חיובי. למתתיה, הבנקאי היהודי, היו כבר "שולחנות" (באיטלקית: Banco) ממערב לפירנצה, בעיר סן מיניאטו. מתתיה צרף אליו את בניו ושותפים אחרים וינטורא בן שבתאי בן מתתיה מהעיר פיזה, יעקב בן שלמה מפירושא – פרארה, יעקב בן שלמה מטוסקאנילה – פדובה ודאטילו בן קונסיליאו מטיבולי – בולוניה. בהמשך הצטרפו למתתיה בן שבתאי שותפים נוספים ומספר תושבי הקהילה הגיע ל-300.
בשנת 1437 הרשתה ה"סיניוריה" ליהודים להתלבש כרצונם, ללא כל אמצעי זיהוי. הרשאה זו עמדה בסתירה להחלטת ועידת לטראנו הרביעית שהתכנסה ב-1215. וועידה בה נקבע כי היהודים "בני שני המינים ובכל ארצות הנוצרים" יהיו נבדלים משאר האוכלוסין על ידי בגדיהם. לבוש שונה של יהודי בא למנוע קשרי מין בלתי רצויים עם יהודים. הציבור הפיורנטיני לחץ על הממשל העירוני להבדיל בין היהודים לבין הנוצרים ומשנת 1439 חויבו היהודים לשאת אות בולט וגלוי. רק בעלי ה"שולחנות", קרוביהם ועובדיהם המשיכו להיות פטורים מאות הקלון. בשנת 1446 בוטל אף פטור חלקי זה ונקבעה חובה לכל היהודים בפירנצה לשאת עיגול קטן של אריג צהוב על בגדיהם.
כמו כל הקהילות היהודיות באירופה של אותה תקופה, העיסוקים העיקריים של יהודי פירנצה במאה ה-15 היו בתחום ההלוואות, המשכונות וסחר בחפצים משומשים. מעטים עסקו ברפואה, רוקחות ומסחר באריגים. היו גם יהודים עשירים בודדים שסחרו באבנים טובות.
תקופת בית מדיצ'י
על היחס של יהדות פירנצה לבית מדיצי אפשר ללמוד מכתובת זו משנת 1626
שיתוף הפעולה נמשך גם בימיו של לורנצו דה מדיצ'י (1449–1492). הפילוסוף היהודי-הומניסטי יוחנן אלימנו שהיה תושב פירנצה, מעתיר שבחים על דה מדיצ'י במבוא לספרו "חשק שלמה", ורואה אותו כמנהיג האידיאלי. דה מדיצ'י אף מנע את גירושם של יהודי פירנצה בשנת 1477 בשל התעוררות רגשות אנטי-יהודיים בעקבות דרשותיו של המטיף בּרנארדינוֹ דה פֶילטרֶה (אנ') (Bernardino da Feltre), מגדולי הדרשנים והמטיפים בימיו. בּרנארדינוֹ היה זה אשר הוביל את עלילת הדם בטרנטו בצפון איטליה בשנת 1475. בשנת 1488 הוא דרש בפירנצה, לפני הפסחא ועורר התלהבות רבה. התוצאה הייתה שהמון של אלפיים עד שלושת אלפים פורעים התקיפו את הבנק היהודי של מנואל דה קאמרינו. התערבות לורנצו דה מדיצ'י[5] הביאה לכך שחייליו גירשו את ההמון והמטיף נאלץ לעזוב את העיר[6]ּ
ידיד קרוב נוסף של לורנצו, ואחד מהיהודים הבולטים של פירנצה, היה רבי משולם מוולטרה, ממנה יצא למסעו המפורסם לארץ ישראל בשנת 1481.
בשנת 1494 הודח בית מדיצ'י מהשלטון וג'ירולמו סבונרולה, שהוקיע את לורנצו דה מדיצ'י על מנהגיו המנוגדים לנצרות הפך לשליט העיר לתקופה קצרה. הוא החל בפעילות נמרצת נגד יהודי העיר. ממשל העיר נדרש לגרש את היהודים ולאפשר קיום עסקי בנקאות רק לבנק של הכנסייה "מונטי די פייטה". (Monti di Pieta (אנ')). סבונרולה הפך את העיר ל"דמוקרטיה תאוקרטית". ב-25 בדצמבר 1495 יצאה פקודה בדבר הקמת ה"מונטי די פייטה". ליהודים ניתנה אורכה של שנה לסידור ענייניהם עד העזיבה. המטרה הרשמית לגרוש היהודים הייתה לשים קץ ל"תהום המביאה דֶבר" ול"תולעת הממאירה" של הריבית. הטענה הייתה כי היהודים הרוויחו לא פחות מ-50 מיליון פלורינים במשך 60 השנים שחלפו[7] "דבר שאינו אפשרי" לפי ההיסטוריון בצלאל רות[8]. כך חוסלו זמנית מוסדות ההלוואה היהודיים בפירנצה.
הרנסאנס לא הביא למפנה ביחס ליהודים. אמנם גירושם מהעיר נדחה. אבל הם המשיכו להיות חייבים בנשיאת סימן היכר ולא הורשו לחדש את עסקי ההלוואות. הם הורשו להישאר בעיר, תמורת תשלום מס שנתי. כאשר חזר בית מדיצ'י לשלטון בשנת 1514 היהודים פתחו שוב את עסקיהם הפיננסיים. כאשר בית מדיצ'י גורש שנית בשנת 1527 הבנקאיים היהודיים גורשו עמו. אך בשנת 1530 הם שבו, יחד עם בית מדיצ'י ומאז קיים יישוב רצוף של יהודים בפירנצה.
יוצאי גלות ספרד
החל מסוף המאה ה-15, נפוצו יהדות ספרד ויהדות פורטוגל למדינות רבות, בעקבות גירוש ספרד משנת 1492. עוד קודם לכן הייתה הגירה של אנוסים אשר נרדפו בשל היותם חשודים בכך שנשארו דבוקים בדת אבותיהם. הפליטים הגיעו לאחדות מערי איטליה במספר ניכר: רומא, גנואה, ליבורנו ופררה. היו שהתקבלו בחיבה רבה והיו – בחיבה מוגבלת. אחדים מהם הגיעו לפירנצה. העם כינה אותם "מאראני" האנוסים. בכתובים נמצא כתוב על ברטולומיאו די-קאזיס (ראו לעיל) "נער מהמאראנים הללו". לורנצו דה מדיצ'י כבר החליט לעודד את הגירתם של יוצאי יהדות ספרד לעיר במטרה לעודד את המסחר.
בשנת 1551 החלה תנועה ניכרת של סוחרים יהודיים מהלבנט, מארצות מזרח אגן הים התיכון לפירנצה. היה זה בעקבות הענקת זכויות היתר ליוצאי ארצות הלבנט על ידי קוזימו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה אשר שלט בשנים 1537–1574[9]. דה מדיצ'י ביקש לראות בשגשוג הסחר בין ארצו לבין מדינות המזרח. הוא קיים קשרים עם דונה בינווינידה אברבנאל אלמנתו של דון שמואל, יועץ הכספים של המשנה למלך נאפולי, דון פדרו מטולדו. היא הייתה גם ידידה ומורה של בתו, איליאונורה. אחד מבניה של דונה אברבנאל היה דון יעקב אברבנאל. דון יעקב גר בפררה, אבל בשל עסקיו הגיע לפירנצה. הייתה לו השפעה רבה על קוזימו, שהחליט לגרום לו נחת על ידי הענקת זכויות יתר ליהודים. וכך קוסימו החליט להעניק לסוחרים היהודים "גמילת טובות והגנה".
הגטו היהודי
הגטו לפני הריסתו ב-1885
לקוזימו היה רגש כבוד כלפי הכנסייה הקתולית, והיו לו גם נימוקים מדיניים לשמירה על קשרים עם האפיפיור. כתוצאה מכך הוא הסכים להנהיג גם בפירנצה אמצעים חמורים כנגד היהודים. בשנת 1560 הכריז האפיפיור פיוס הרביעי על הקונטרה-רפורמציה. הרפורמציה הקתולית אשר הייתה תנועה של התחדשות הנצרות הקתולית, בין השאר בתגובה על הרפורמציה הפרוטסטנטית.
בשנת 1553 הוחרמו ונשרפו ספרי התלמוד. נאסר להביא ספרים חדשים מארצות הלבנט. נאסר על הנוצרים לסייע ליהודים בהחזקה, העתקה או הדפסה של ספרי התלמוד. המחסור בספרי הקודש היה חמור. הוא התבטא בתשובות הרבנים. בשנת 1566 כותב הרב יחיאל בן ניסים מפיזה בתשובה לשאלה "שאינו יכול להגיע אל הדברים המקוריים של התלמוד". רק כתב יד אחד, שהיה בסן מינואטו, נשמר, והוא נמצא היום בספריה הלאומית בפירנצה.
בשנת 1567 חודשה חובת נשיאת טלאי-הזיהוי המיוחד. בשנתיים שלאחר מכן גורשו היהודים ממדינות הכנסייה להוציא רומא ואנקונה, אך פירנצה לא יכלה לפתוח את שעריה בפניהם והם נאלצו לנדוד למרחקים. האיסור על מגורי יהודים הוחל גם על מחוז טוסקנה, אך כאן נמצא פתרון הולם יותר, יהודי האזור עברו לגור לפירנצה. בשנת 1570 נשללו מיהודי פירנצה כל הזכויות המיוחדות שהוענקו להם. שלב נוסף בהרעת תנאי החיים היה כאשר הוחלט לשלול מהיהודים את הידידות הקרובה עם האוכלוסייה, היות "שהיו עלולים להוות סכנה לאמונה".
בשנת 1571 הוצאה לפועל ההחלטה להגביל את תחום המגורים של היהודים לאזור מסוים – הגטו – כך הוא נקרא, כדוגמת הגטו היהודי בוונציה שהוקם כבר בשנת 1516 או גטו רומא משנת 1555.
נבחר האזור בין כיכר הדואומו לבין כיכר הרפובליקה של ימינו. מקום בו היה "השוק הישן" (Mercato Vecchio (איט')) והוא הגיע עד לרחוב טוסינגי של ימינו. אזור זה היה בעבר מרכז העיר הרומית, היה למקום מושבן של משפחות אצילות, אבל בתקופת הקמת הגטו היה למקום מקלט לפושעים וגרו בו הזונות שבעיר. התכנון הוטל על אדריכל והעבודות להכנת הגטו לקליטת היהודית החלו.
גבולות הגטו נקבעו בין הרחובות: via de' Pecori, via Brunelleschi ו־via Roma. לגטו היו שתי כניסות: מ"פיאצה דלה רפובליקה" ומ"פיאצה דל-אוליו". בגטו היו שני בתי כנסת: בנוסח איטליה ובנוסח ספרדי-לבנטיני. דגם של הגטו היהודי מפלסטיק מצוי במוזיאון היהודי בבית הכנסת הגדול של העיר וכן במוזיאון "Museo di Firenze com'era".
העת החדשה
הדוכס לאופולד הראשון (1765–1790) ביטל את הגזרות נגד היהודים ובין השאר הרשה להם להיבחר למועצה העירונית. חובת המגורים בגטו הוסרה. חלק מהיהודים הועברו למבנים מיוחדים שהוקמו עבורם על ידי קבוצת בעלי הון יהודיים. הקבוצה החלה לפתח את אזור הגטו, אשר נחשב למרכז העיר, עד היום. מאז הקהילה היהודית פזורה בכל רחבי העיר ואל בית הכנסת החדש מגיעים מכל מקום בעיר.
עם הקמת ממלכת איטליה היהודים הוכרו כבעלי זכויות שוות. לאחדים מהם היה מקום מכובד בצמרת הממשל האזרחי ואפילו הצבאי. מקומם באוניברסיטה היה מכובד. היציאה מהגטו והאמנציפציה ליהודים השפיעו רבות על הקהילה והחלה התבוללות. תופעה זו התרחבה מאוד בתקופה בין שתי מלחמות העולם.
קשר עם יהדות אתיופיה
בשנת 1908 הגיעו לפירנצה צעירים יהודים מאתיופיה.
היה זה הניסיון הראשון לקרב את יהדות אתיופיה ליהדות העולם[10] ביוזמת הרב שמואל צבי מרגליות. הוא הקים את הוועד למען הפלאשים בשיתוף ד"ר יעקב פייטלוביץ'. הוועד הביא כמניין צעירים יהודים מאתיופיה. הם התגוררו אצל משפחות של יהודי העיר ולמדו בבית הספר היהודי בפירנצה. הסתגלותם הייתה מהירה[11] הן מבחינה החברתית והן מבחינה אינטלקטואלית. המפעל נכשל מסיבות בריאות, הילדים חלו בשחפת ומתו כעבור שנים ספורות. רק תאמרת עמנואל, שלמד בבית המדרש לרבנים, נשאר בחיים. לימים היה איש ציבור יהודי-אתיופי, פרופסור, רב ואיש השכלה. אחד מהאישים הבולטים ביותר שצמחו מקרב קהילת ביתא ישראל בתנועת ההשכלה היהודית ובעת החדשה מכונה לעיתים "מבשר התחייה".
בשנים 1936–1937, זמן קצר אחרי הכיבוש האיטלקי של אתיופיה, יצא קרלו אלברטו ויטרבו, עורך דין, עיתונאי ופעיל ציוני מפירנצה לשליחות באתיופיה מטעם איחוד הקהילות היהודיות באיטליה במטרה ליצור קשר עם האוכלוסייה היהודית המקומית. במשך חודשים ארוכים הנציח ויטרבו במצלמתו את אורחות חייהם של יהודי אתיופיה. הוא שהה באדיס אבבה במשך כמה חודשים וערך סיור באתיופיה עם תאמרת עמנואל, מנהל בית הספר היהודי המקומי ולימים יועצו של הקיסר היילה סילאסי. הם יצאו יחד למסע ארוך בגונדר ובאגם טאנה. בכינוס בין-לאומי של העמותה למדעי יהדות אתיופיה (SOSTEJE) שהתקיים בשנת 2007 בפירנצה הוצג האוסף המהווה תיעוד ייחודי של הווי החיים והמנהגים של יהודים באתיופיה באותה התקופה. היום האוסף, המכונה "אוסף ויטרבו" נמצא בארכיון הציוני המרכזי. האוסף כולל כ-2,500 צילומים.
אפליה ושואה
משנת 1938 עד שנת 1944 עברו על יהדות פירנצה כמו על שאר יהודי איטליה שתי תקופות. חוקי הגזע באיטליה שפורסמו בשנת 1938, באו כהפתעה על כולם. שכניהם וידידיהם של היהודים, בכל תחומי החיים, החלו להפנות אליהם עורף. היו מקרים של ייאוש אשר הוביל למוות. בשנת 2006, הסופר פאולו צ'אמפי תיאר את התלאות, הרגשות וגורלם המר של יהודי איטליה בימי השואה. בנוסף הייתה רשת הצלה שפעלה למען הצלת היהודים וסיוע במלחמה, רשת ההצלה בפירנצה, הוא כתב זאת בספר ביוגרפי "שם אחד"[12]
רדיפות והשמדה – עם הקמת ממשלת סאלו בצפון איטליה בספטמבר 1943 היא הוציאה הנחיות לאסור את יהודי איטליה ולהפנותם למחנות ריכוז. הצעד הזה הקל על יחידות הס.ס. לשלוח אותם להשמדה. התהליך נמשך ללא הפסקה עד לשחרור העיר על ידי בעלות הברית ביום 11 באוגוסט 1944. הצבא הגרמני הגיע לפירנצה ושהה בה, ואף החרים את בית הכנסת הגדול לשימושו, אך היא לא נכללה בתחומי שלטון ממשלת סאלו. יהודי פירנצה חוו תקופה קשה של השפלות והורעו מאוד תנאי חייהם, אולם רובם לא נשלחו להשמדה כיהודי צפון איטליה. מתוך יהודי פירנצה נשלחו למחנות כ-250 איש. רוב המשולחים נספו, ביניהם רב הקהילה נתן קאסוטו.
בית הכנסת הראשון של פירנצה, שנבנה במאה ה-15, פוצץ על ידי הגרמנים ב-5 באוגוסט 1944. הוא ניזוק קשה כאשר הצבא הגרמני פיצץ בניינים ממערב ל"פונטה וקיו" במטרה להקשות על בעלות הברית לכבוש את פירנצה בשלהי מלחמת העולם השנייה. שער הכניסה לבית הכנסת שוקם והוצב במקום שלט הנצחה (ראו תמונה).
עם ניצחון בנות הברית על הצבא הגרמני ושחרור איטליה שימש בית הכנסת והבניינים בסביבתו כהכשרה לפליטים לקראת עלייתם לארץ ישראל. לאחר הסכם עם שלטונות הצבא הבריטי, הושאל אריה אבישר, ששירת כסמל בפלוגת מובילי המים 148 של הצבא, לשמש כאחראי ורכז הפרויקט, כשאליו הצטרפו עוד כמה מחברי הפלוגה, בארגון כיתות בית ספר והקמת הכשרה של תנועת החלוץ לצעירים. במקביל, טיפלו אבישר ואנשיו בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר. רבים מהיהודים ששהו בפירנצה הגיעו לארץ ישראל, חלקם בעליית פרינסס קאתלין, עוד לפני תום המלחמה ב-25 במרץ 1945.
הקהילה היום מספקת שירותי דת למשפחות היהודיות המתגוררות במחוז טוסקנה. מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה, שהוקם בשלהי המאה ה-19. בסמוך לבית הכנסת הוקמו בית אבות שהוקדש לזכרו של רבי נתן קאסוטו, משרדי הקהילה ומוסדות החינוך היהודיים. בעיר קיים בית חב"ד, שתי מסעדות כשרות וחנות למכירת מוצרים כשרים. ליהודי פירנצה ניב מיוחד של איטלקית. רב הקהילה הוא גדי פיפרנו.
ביטוי לדוגמה לשימוש בניב היהודי המיוחד מצוי בבלדה העממית לָה נְיוֹרָה לוּנָה (La Gnora Luna), הציגה את המחזה בשנת 2006. המיוחד במחזה הוא הניב שבו הוא נכתב: גרסה אחת טוענת כי המחזה נכתב בניב באז'יטו של יהדות ליבורנו, וגרסה אחרת בשם זה נכתבה על ידי "בני קד"ם" – בנותיו ובנו של פרופ' הרב משה דוד קאסוטו ובני משפחתם המורחבת, בניב הפיורנטיני, דהיינו מפירנצה. חוקר יהדות איטליה, בצלאל רות, סבור כי מדובר בשתי יצירות בעלות אותו שם.
הצגת המחזה באמצע המאה ה-18 עוררה שורת מהומות בכל רחבי איטליה[דרושה הבהרה]. המחזה מתאר בשפע פרטים מגוחכים, מקרה אסון שאירע כביכול, בחתונה יהודית באותם הימים. למחזה התלוותה נעימה מלבבת, המינואט של מלך סרדיניה, שהפכה לשיר מקובל, שצליליו הושמעו בפי האספסוף, בראותו יהודי, ליד שערי הגטו או מתחת לחלונות בתי יהודים.
חיי התרבות
חיי התרבות של יהודי פירנצה הושפעו מרוחות הרנסאנס שנשבו בעיר. לורנצו דה-מדיצ'י קרב אליו יהודים מלומדים כמו אליהו דלמדיגו (הרופא), יוחנן אלימנו ואברהם פריצול. היו ביניהם אשר לימדו עברית ואת הספרות העברית והפילוסופיה באוניברסיטה של העיר, במגמה הכוללת של הרנסאנס, להחיות מחדש את קריאת הספרים מהעת העתיקה בלשונות המקור.
בשנת 1899 הוקם בית המדרש לרבנים בפירנצה, בראשות שמואל צבי מרגליות, צבי פרץ חיות ויצחק משה (איתמר) אלבוגן. היה זה לאחר שמוסד עתיק זה, אשר הוקם בשנת 1829 בפדובה, עבר בשנת 1887 לרומא ולא הצליח להכות שורשים בערים אחרות. בית המדרש היה למרכז רוחני לא רק ליהדות איטליה. בבית המדרש נלמדו לא רק לימודי יהדות כמקובל בתפוצות אלא גם מקצועות אחרים, אשר לדעת מנהלי בית המדרש היו דרושים למען הכנת מורי הוראה לקהילות יהדות איטליה.
בשנים 1734–1736 פעל דפוס עברי בעיר. הוא פעל גם בשנים נוספות, עד 1783.
בפירנצה הופיע גם הביטאון של יהודי איטליה "Rivista Israelitica" בין השנים 1904–1915.
בתי כנסת
בית הכנסת הגדול
בית הכנסת הגדול של פירנצה – 2009 – מימין בית הספר העברי, היום נערכים בו לימודים רק בימים ראשון ורביעי
מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה (Tempio Maggiore Israelitico) אשר הוקם בשלהי המאה ה-19, ונחנך בטקסיות רבה ב-24 באוקטובר1882 בנוכחות אישים יהודים רמי מעלה ופרנסי העיר. בשנת 1887 ביקר בו מלך איטליה אומברטו הראשון ותעיד על כך כתובת מאבן בכניסה לבית הכנסת. משערים, כי בעקבות התגובות הנלהבות לחנוכת הבית המפוארת של בית הכנסת בפירנצה נבנו בתי הכנסת הגדולים בערים רומא וטורינו.
בית הכנסת החדש הוקם לאחר יציאת היהודים מהשכונה היהודית במרכז העיר פירנצה והתפזרותם ברחבי העיר. בשנת 1874 נמסר תכנון בית הכנסת לאדריכלים נודעים אשר תכננו את מבנה בית הכנסת בשילוב של שני סגנונות אדריכליים שקמה להם עדנה באותה תקופה: האדריכלות המורית והאדריכלות הביזנטית.
בית הכנסת הוקם במרכזו של גן נוי, המשווה לו מסגרת נאה ומבליט את מראהו בין שורת מבני המגורים שברחוב. בכניסה לגן מוצב שער מפואר בסגנון בניה מורי. בגן עצמו מוצבים לוחות זיכרון שונים, הגדול שבהם, לוח זיכרון הכולל את שמות יהודי פירנצה שנספו בשואה, מצבת זיכרון לחללים היהודים מבני פירנצה שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשירותם בצבא האיטלקי, לוח זיכרון לשלושה מבני פירנצה שנפלו בישראל כלוחמים במלחמת העצמאות ולוח זיכרון לאריה אבישר שסייע רבות לשיקום הקהילה לאחר מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת לשעבר ברחוב די רמג'ליאנטי
בית הכנסת עתיק בפירנצה היה ברחוב דה רמג'ליאנטי (Via dei Ramaglianti) ליד "בורגו סן יאקופו", בשכונת אולטרארנו (מעבר לנהר ארנו) (Oltrarno), בקרבת פאלאצו פיטי. בית הכנסת היה ברחוב שכונה בשם "via dei Giudei", בו שכנו היהודים מהעת העתיקה.
קיימת הסתברות כי בית הכנסת הוקם במאה ה-15. עקבות קשתות עתיקות של הגלריה של בית הכנסת נראו במקום עד למלחמת העולם השנייה. הבניין נהרס בשנת 1944 בעת פיצוץ מוקשים על ידי הגרמנים במטרה למנוע את כיבוש העיר על ידי בעלות הברית.
שער המבנה שוקם וחוזק על ידי קורת ברזל. עיריית פירנצה הציבה במקום שלט לציון קיומו של בית כנסת לשעבר.
בתי הכנסת ברחוב דלה אוקי
בית הכנסת "מתיר אסורים" שהיה בגטו – השלט הוצב על בנין הקהילה היהודית בשנת 1980[14]
בתי הכנסת ברחוב דלה אוקי הם שני בתי כנסת קטנים שהיו בשימוש בתחילת המאה ה-19 וה-20. כאשר הגטו של פירנצה נהרס בסוף המאה התשע עשרה, לאחר שהוא חדל להיות תחום התיישבות חובה ליהודים. העבירו את התכולה של בתי הכנסת הקיימים לבניין ב-Via delle Oche No.5, שהיה בבעלות Guglielmo Finzi
בבתי הכנסת הונהגו: באחד נוסח איטליאני ובשני נוסח אשכנז. הם נקראו "מתיר אסורים" (ראו תמונה). לפני מלחמת העולם השנייה נסגר בית הכנסת האיטלקי, ובשנת 1962, לאחר 80 שנות פעילות נסגר גם בית הכנסת האשכנזי.
בתי הקברות
בית הקברות הנוכחי של יהדות פירנצה נמצא ברחוב צ'צ'יולה (via di Caciolle) ברובע "ריפרדי" (Rifredi) בצפונה של העיר. הוא נפתח בשנת 1880. קדם לו בית הקברות המונומנטלי ברחוב אריאוסטו (via Ariosto) מחוץ ל"פורטה סן פרדיאנו" (Porta San Frediano). בית קברות שהיה בשימוש מאז שנת 1777. מצויות בו מצבות עתיקות יומין ומיוחדות במינן.
בולטות במיוחד המצבות של משפחת לוי, העשויות כמעין פירמידהמצרית. מצבה אחרת, בולטת בשטח, היא של משפחת סרודיו. מצבה שלישית מפורסמת, תוכננה על ידי אדריכל בית הכנסת של פירנצה, מרקו טרווס, עבור משפחת פרנקאטי (Franchetti).
בית הקברות המונומנטלי פתוח רק פעם בחודש לסיורים מאורגנים הנערכים בו בשעות הבוקר.
בית קברות ישן יותר היה ליד נהר הארנו, מושבה של הקהילה העתיקה של העיר.
לקריאה נוספת
Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.
מאיר עוזיאל, השמים נופלים - על הסרט האיטלקי il cielo cade המתאר בריחת משפחה יהודית מפירנצה "משפחת איינשטיין" בזמן השואה לטוסקנה עד לגורלה המר - ביום האחרון לכיבוש הגרמני
