יהודים בסלוניקי במאה ה-19בית הקברות היהודי במאה ה-19צעדת אחד במאי של איגוד הסנדלרים היהודיים של סלוניקי, 1909
יהדות סלוניקי (נקראה גם: 'ירושלים דבלקן') הייתה קהילה יהודית בסלוניקי, שנחשבה כקהילה היהודית-הספרדית הגדולה ביותר באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. טרם קום מדינת ישראל רבים מהקהילה עלו ארצה, אך מרביתה נספתה בשואה.
היסטוריה
היישוב היהודי מהתקופה ההלניסטית ועד הכיבוש העות'מאני
את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. יהודים אלו הקימו במרוצת הזמן שני בתי כנסת, "עץ החיים" ו"עץ הדעת". במאה הראשונה לספירה הייתה קהילה יהודית מאורגנת ובעלת השפעה, כך לפי תיעוד בברית החדשה המציין כי בעיר היה בית-כנסת בו הטיף השליח הנוצריפאולוס במשך שלוש שבתות רצופות, אך היהודים דחו אותו.
קבלת הנצרות על-ידי הקיסר קונסטנטינוס בשנת 313 לספירה לא השפיעה באופן מהותי על הקהילה היהודית בסלוניקי, אך מצב זה השתנה עת פעל תאודוסיוס הראשון להמיר את דתם של תושביה היהודים של האימפריה הרומית המזרחית לדת הנוצרית ואסר עליהם התכנסויות. לאחר זמן הוציא הקיסר צווים שונים שהצרו עוד את צעדי הקהילה היהודית.[1]
עם הקמת האימפריה הביזנטית בשנת 395 לספירה, נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי. תיעוד מהמאה ה-11 מספר על קיומה של קהילה יהודית קראית בעיר שהתקיימה עד המאה ה-16.[2][3]
בשנת 1096 פשטה בקהילה היהודית בסלוניקי תנועה משיחית, ככל הנראה בהשפעת מעשי הטבח שבוצעו ביהודי לותריניגיה וקהילות הריינס, כהקדמה לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני למסע צלב ולשחרור אדמת הקודש מהכיבוש המוסלמי. התנועה חדלה להתקיים עם כיבוש ירושלים על-ידי הצלבנים בשנת 1099.
בשנת 1169 ביקר בעיר מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה, והעיד על קיום קהילה יהודית גדולה במקום:
...והיא עיר גדולה מאוד ובה כמו חמש מאות יהודים ושם הרב רבי שמואל ובניו תלמידי חכמים והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך ורבי שבתאי חתנו ורבי מיכאל ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות
בשנת 1185 כבש הצבא הנורמני של סיציליה את סלוניקי וטבח בתושביה(אנ'). היהודים הגנו יחד עם היוונים על העיר, וההגמונים של אותה תקופה דיברו בשבח היהודים בשל נאמנותם.
יהודים מהונגריה נמלטו לעיר בשנת 1376 עקב צו גירוש ליהודים שהוציא לאיוש הראשון, מלך הונגריה. בשנת 1430 כבש מוראט השני, סולטאןטורקיה את העיר והגן על כלל התושבים והיהודים בפרט. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו יהודים לעיר בעקבות גירוש באוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הקהילה הרומניוטית הוותיקה. הקהילה ('קהל קדוש וארנבוק') שמרה על ייחודה, חבריה דיברו יידיש בדיאלקט מיוחד והתפללו לפי נוסח אשכנז עד שהתפזרה בתחילת המאה ה-20.[4]
במהלך 50 השנים שלאחר גירוש ספרד והגעת היהודים מחצי האי האיברי לסלוניקי, שינתה העיר את פניה לבלי הכר. לראשונה בהיסטוריה של העיר נוצר בה רוב יהודי, והעיר, שהייתה עיר מהגרים מעורבת, נהייתה לעיר בעלת מאפיינים יהודיים. הנמל כמעט ושבת בשבתות ובמועדי ישראל כמו גם מרבית החנויות וברחבי העיר נשמעו תפילות ומזמורי שבת וחג.
”
מי שלא ראה את שאלוניקי העיר בשלוותה - בשבת או ביום חג ומועד, לא ראה יד ישראל בגולה בתוקפתה
תקופה זו נחשבת לתור הזהב של יהדות סלוניקי, המהגרים היהודים מספרד שהיו ברובם בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, רוקחים ומדפיסים והביאו עימם מומחיות בתחומים רבים דוגמת אמנות האריגה, הובילו לפריחה כלכלית ורוחנית.[5]
במפקד שנערך בשנת 1519, נמצא רוב יהודי באוכלוסיית העיר, לעומת פחות מרבע יוונים ופחות מרבע מוסלמים.[6]
בשנת 1536 הגיעו לסלוניקי יהודים אנוסים מפורטוגל, פליטי האינקויזיציה הספרדית. חלקם הסירו את מסווה הנצרות בסלוניקי עצמה וחזרו לחיק היהדות.[7] יהודים אלה הקימו בתי כנסת משלהם ("קהל קדוש לישבון", "קהל קדוש איבורה") על שמות מקום מוצאם. בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.
כתובה מסלוניקי, יוון, תרכ"ו (1866). אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית.
כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000 נפש. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי באותה התקופה יתרון רב במסחר הבינלאומי. יהודים הצטיינו באריגת בגדי משי, בצביעת צמר ואמנות הטקסטיל, ייצור תכשיטים וכריית מתכות יקרות במכרות הכסף והזהב שליד סלוניקי.
בסלוניקי היו אז כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית מדרש לפיוטים ולזמרה ובית אולפנה למדעים.[4]
בשנת 1545 פרצה שריפה גדולה שלובתה במהירות עצומה על-ידי רוחות צפוניות ('וארדאר') וכילתה כ-5,000 בתים מרביתם בתי יהודים, עשרה בתי כנסת של הקהלים השונים, מספר בתי מדרש וכמה מן הספריות הגדולות של הקהילה היהודית. לאחר השריפה פעלו היהודים לשיקום העיר ובנו בתים בסגנון קסטיליאני, וכך הפכה סלוניקי מעיר בעלת אדריכלות ביזנטית לעיר בעלת מראה ספרדי מודרני.
במאה ה-16 התפרסמה סלוניקי בזכות הרופאים בני הקהילה היהודית: נודעו במיוחד הרופא אמטוס לוזיטנוס אנוס שחזר ליהדות יליד פורטוגל, שלמה דון שמואל, דון שם טוב בן חביב, יוסף פארו, דון יצחק אברבנאל.[8][9]
במפקד שנערך בשנת 1613 נמצא רוב יהודי של 64% באוכלוסיית העיר, לעומת כ-24% מוסלמים ורק 12% נוצרים.
בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגפות ושריפות, אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים, ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היוו 30,000 היהודים מחצית מאוכלוסיית סלוניקי. עם תחילת השפל בקיסרות העות'מאנית בסוף אותה מאה, חלה ירידה גם בתנועת המסחר, אך הקהילה הוסיפה להיות אבן שואבת לתלמידי חכמים.[6] לאחר גזרות ת"ח ות"ט היגרו יהודים מפולין לסלוניקי.
האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי מייסד תנועת השבתאות; בשנת 1658 הגיע שבתאי צבי לסלוניקי והתקבל בתחילה בכבוד על ידי יהודי העיר וקנה לעצמו מעריצים, עד שעשה מעשים אסורים על פי ההלכה והתבקש על ידי רבני סלוניקי לעזוב את העיר.
בשנת 1666 התאסלם שבתאי צבי בקושטא שבאימפריה העות'מאנית, מעשה שגרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית בסלוניקי ובעולם היהודי כולו. מספר שנים לאחר מותו של שבתאי צבי התאסלמו מספר משפחות מבני סלוניקי וכך נולדה הכת "דונמה" שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי, התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר.[11]
בתחילת המאה ה-18 הגיעו לסלוניקי יהודים איטלקים בעיקר מליבורנו, רובם סוחרים עשירים ובנקאים. יהודים אלו היו סנוניות ראשונות של תהליכי מודרניזציה וחילון בקרב יהודי סלוניקי. הפראנקוס תרמו לפיתוח התעשייה בעיר בהקמת תשתית תאורה, ביצור, בהפצת גז טבעי, בפיתוח אמצעי תחבורה, טחנות מים שסייעו לייצור הטקסטיל, ייסדו בתי חרושת, בתי חולים ובתי ספר, תקעו יתד בתעשיית הטבק ובקידום התיעוש והמודרניזציה של העיר.[12][13] הפראנקוס היו בעלי בתי החרושת, בתי המסחר ובנקים, דרכם הפעילו רשת פיננסית בינלאומית. בין היתר היו בבעלות הפראנקוס בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה ובצביעת בדים. ההגמוניה על המסחר הייתה בידי שתי משפחות יהודיות אצילות: אלאטיני ומודיאנו.[4][14][15]
הפראנקוס היוו מעמד אריסטוקרטי סגור רם-מעלה, נישואים בינם לבין יהודי המקום כמעט שלא התקיימו, פעילותם למען השכלה מודרנית לבניהם, אורח חייהם והפטור שקיבלו ממיסים עוררו עליהם לא אחת תרעומת מצד רבני הקהילה. במרוצת הזמן השתלבו בני הפראנקוס בקרב הקהילה היהודית המקומית, חלק ניכר מפרנסי ונשיאי הקהילה באו מקרבם.[16]
בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם ואחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן, ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ובמועדי ישראל, בין רבני העיר באותה תקופה היו שמואל יצחק מודילינו, אברהם הכהן מסלוניקי, חיים יצחק הכהן חסיד ויוסף בן דוד מסאלוניקי.[17]
בשנת 1881 גירשה רוסיה מתחומה יהודים שהיו נתיני האימפריה העות'מאנית ואלו נקלטו בחלקם הגדול בסלוניקי.[18]
בשנת תרמ"ז (1887) תיאר סופר צרפתי לא יהודי שביקר בעיר את התושבים היהודים:
מתוך 130 אלף תושבים יש פה בערך 70 אלף יהודים. אינני חושב שנמצא כמספר הזה אפילו בירושלים. בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן. הם מבכרים את שלטון הטורקים על ממשלת הנוצרים.. רובם מדברים ספרדית עתיקה שהייתה שפת אבותיהם. מצבם הכלכלי הפורח באופן יחסי מושך לכאן גם מהגרים מאיטליה. ראיתי את היהודים בחנויות שלהם, ברחובות, בנמל, במשרדי הסוכנויות... יש להם מן הליכה חופשית שכזאת... היהודים מתעסקים בכל העבודות, ממלאכת כפיים ועד התפקידים המנהליים הגבוהים ביותר, סבלים, מתורגמנים ופקידים מתווכים ובנקאים. השמות אלאטיני ומודיאנו ידועים גם במארסיליה, פריס ובלונדון לא פחות מאשר בים האגאי. על יד השוק הישן נמצא הארמון הנהדר של מודיאנו..הסוחרים הגדולים הם בעלי צדקה..
התפתחות התנועה הלאומית-ציונית אל מול התנועה הסוציאליסטית
החל מסוף המאה ה-19 התפתחו בקרב יהודי סלוניקי שתי מגמות חברתיות-פוליטיות מנוגדות, האחת לאומית-ציונית והאחרת סוציאליסטית. בשנת 1899 נוסדה בסלוניקי אגודה בשם "קדימה", שעסקה בלימוד השפה העברית, היסטוריה יהודית והפיצה רעיונות ציוניים. אגודה נוספת, סוציאליסטית "מועדון בוגרי אליאנס" קמה שנה לאחר מכן והסתמכה על מערכת החינוך של אליאנס בסלוניקי שנוסדה באמצע המאה ה-19.
התומכים בזרם הלאומי-ציוני פעלו בשני מישורים שהיו לעיתים מנוגדים, מישור פעולה אחד הוביל להתנתקות מסלוניקי ועלייה לארץ ישראל, מגמה שבאה לידי ביטוי ראשון בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 לאחר פרעות קמפבל. מישור הפעולה השני היה להקים אוטונומיה יהודית בסלוניקי וסביבתה, מעין עיר-מדינה שבה ליהודים יהא שלטון עצמי ואוטונומיה מוחלטת.
בני הזרם הסוציאליסטי שאפו להטמע בחברה היוונית, הם ראו עצמם אזרחים יוונים בני דת משה ורובם ככולם השתייכו לבני המעמד הגבוה, סוחרים ובנקאים אמידים בוגרי אליאנס שהיו לרוב בעלי זיקה נמוכה לדת וראו בציונות ובלאומיות סכנה לעתידם החברתי והכלכלי.[19]
הכיבוש היווני והשריפה הגדולה של 1917
השרפה הגדולה בסלוניקי בעת מלחמת העולם הראשונהיהודים חסרי בית לאחר פרעות קמפבל ב-1931השינויים באוכלוסיית סלוניקי בין 1500 ל-1950התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, יולי 1942
עם ניצחון יוון על האימפריה העות'מאנית במלחמת הבלקן הראשונה וכיבוש סלוניקי, נכנס הצבא היווני לעיר ב-1912, והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון.[4]
בתחילת המאה ה-20, עת הכיבוש היווני של סלוניקי מנתה האוכלוסייה היהודית 80,000 נפש, למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר.[20]
בשבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שרפת ענק (אנ') למעלה משלושת רבעי העיר, כ-4,100 בתים, מרביתם של יהודים, בשטח כולל של 217 הקטאר. בשרפה אבדו מרבית בתי הספר הציבוריים והפרטיים, 32 בתי כנסת של הקהלים השונים, בתי מדרש וישיבות, השוק היהודי הישן וחנויות רבות באזור המסחרי. כמו כן נשרפו כליל בית הדפוס של חברת 'עץ החיים' ובית היתומים על שם קארלו אלאטיני.
רבים השתדלו לסייע ליהודי סלוניקי, ובהם סר משה מונטיפיורי ובני משפחת רוטשילד.
השרפה הותירה למעלה מ-50,000 יהודים ללא קורת גג, ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה עזבו רבים מהיהודים את העיר, הן בשל תוצאות השרפה של 1917, שהותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמיתפשיסטית, ובנוסף הוטלו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודים בבתי הספר היהודיים ועוד.
בשנת 1922 החלה בנייתו של שוק מודיאנו במסגרת שיקום העיר לאחר השרפה הגדולה[21] שהתחוללה בעיר ב-1917, אשר תוכנן על ידי האדריכל אלי מודיאנו, בן למשפחת מודיאנו היהודית-איטלקית הידועה בעיר.[22]
דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מיום 3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הותקפו הרומנים על ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק.[23]
בתחילת שנות ה-30 החלה מגמה של אנטישמיות גואה שהגיעה לשיאה בפרעות קמפבל בשנת 1931,[24] ובעקבותיהן היגרו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בהקמת נמל תל אביב ותפעולו בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.[25][26]
בשנת 1933 התמנה הרב ד"ר צבי קורץ, אשכנזי יליד גליציה, ששימש גם בתפקיד ראש היודנראט בתחילת המלחמה, עובדה שבגינה דמותו שנויה במחלוקת בקרב ניצולי שואת יהודי יוון.[27]
ב-1935 ישבו בסלוניקי כ-53,300 יהודים, מתוכם 5000 יהודים בעלי נתינות זרה: יוגוסלבית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית, מספר דומה של יהודים היה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.[28]
במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את יוון ונכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים בבעלות יהודית, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 הצטוו כל היהודים בגילים 19–45, להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול.[29]
בקיץ 1941 החרימו הגרמנים אלפי ספרים, כתבי יד וחפצי יודאיקה עתיקים שהיו בסלוניקי. חוקי הגזע הונהגו רשמית ביוון בשלבים הראשונים של הכיבוש הגרמני ומצבם של יהודי סלוניקי הלך והחמיר.
בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במלריה; תוך עשרה שבועות מתו 12% מהם. בתום משא ומתן שוחררו היהודים מעבודות כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר 1942 הוחרב בית העלמין הישן וכחצי מיליון המצבות היהודיות ממנו נלקחו לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון מחקר בפרנקפורט.[30]
לאחר כיבוש יוון על ידי גרמניה הנאצית ב-1941, הקונסול הכללי של סלוניקי פריץ שנברג היה מעורב באופן פעיל בגטואיזציה ובגירוש יהודי סלוניקי למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא דיווח למשרד החוץ ב-15 במרץ 1943 על הגירוש הראשון של היהודים מסלוניקי ותמך בהצעה לגירוש יהודים מקומיים בעלי אזרחויות זרות.
בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את משימת חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם, נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.
בתחילת פברואר 1943 באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת הטלאי הצהוב וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרץ הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, והייתה לה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.[4][31]
הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעיה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קיבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.[32][33]
ב-15 במרץ1943[34] יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ שולחו מסלוניקי 46,061 יהודים, ורק מעטים מהם שרדו. אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית הפליטה, רובם מערי השדה.[4][35]
הקהילה הגדולה הושמדה כמעט כליל, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948. הקהילה כיום היא קהילה קטנה ומזדקנת.
ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".
בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביוון כולה נמנו באותה שנה 5,000 יהודים.[4]
דרכי ההצלה של היהודים
עם כניסתם של יהודי סלוניקי לגטאות, בתחילת 1943, ניסו רבים להמלט בעיקר על ידי רכישת תעודות זהות מזויפות מהרשויות השונות או על ידי בריחה לאזורים כפריים של לאריסה ואתונה שהיו תחת אזור שליטה איטלקי ובהם האכיפה ורדיפת היהודים הייתה מצומצמת באופן משמעותי.
יהודים בעלי אזרחות זרה
האנדרטה לזכר קורבנות השואה המוצבת בבית העלמין היהודי שבעירבית הכנסת המרכזי בעיר סלוניקי ב-2007
בסלוניקי חיו יהודים בעלי נתינות זרה בעיקר איטלקית, ספרדית ועות'מאנית. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.
מכיוון שהיטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה הוא לא נגע לרעה ביהודים בעלי אזרחות ספרדית, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מ-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944.
144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.
יהודים איטלקים נהנו לרוב מהגנת השלטונות האיטלקים, הקונסולים האיטלקים דאגו ברוב המקרים להנפיק תעודות אזרחות ליהודים בעלי זיקה לאיטליה. [36][37]
ההצטרפות לשורות הפרטיזנים
היהודים היוונים לחמו בגרמנים במסגרת שתי מחתרות: "חזית השחרור הלאומי" (EAM) ו"הארגון הדמוקרטי היווני" (EDES) הפרו-מלוכני, מספרם של היהודים הלוחמים במחתרות עלה על אלף איש ואישה. יהודי סלוניקי לחמו בעיקר במסגרת "הארגון הדמוקרטי היווני" (EDES) שעיקר פעילותו הייתה באזור מקדוניה.
252 צעירים יהודים מסלוניקי הצטרפו ליחידות הפרטיזנים בתחילת 1943 באזור פיאריאס כאשר הגרמנים נקטו בצעדים קשים נגד בני הקהילה היהודית, שכללו ענידת טלאי צהוב, איסור שימוש בתחבורה ציבורית, ועוצר בשעות הלילה. הצטרפות יהודי סלוניקי לשורות הפרטיזנים גברה לאחר שהגרמנים הקימו גטו בעיר והתנאים הפיזיים בהן רעב כבד ותחילת המשלוחים הפכו לקשים והיו לזרז עבור הצעירים היהודים להצטרף לתנועות הפרטיזניות.
הברחת יהודים לטורקיה
1500 יהודים הוברחו לטורקיה לרוב בנתיבים ימיים. עיקר מעשי ההצלה בוצעו על ידי ארגון המחתרת EAM שהסתייע ביהודים אמידים בהברחתם של יהודים מיעוטי יכולת. יוזמה נוספת הייתה של דייגים יוונים ששיתפו פעולה עם ארגון ההגנה בהצלת יהודים. לעיתים הוברחו יהודים בהפלגות של חיילים מנמלים שונים ביוון לנמלי טורקיה שהתירה את כניסת היהודים אליה.
מאמצי ההצלה של הכנסייה היוונית
הכנסייה היוונית האורתודוקסית פעלה רבות להצלת יהודים ובמיוחד פעל הארכיבישוף ואיאסקינוס אשר הורה לכנסיות ביוון להסתיר יהודים. בין פעולותיו של הארכיבישוף: זיוף תעודות ושליחת מכתב לראש ממשלת יוון לוגותטופולוס ובו מחה נמרצות על שילוחם של יהודי סלוניקי למחנות. גם הכנסייה היוונית הקתולית סייעה לקהילה יהודית ובעיקר בלט הקרדינל קאלאבאסי בסיוע ליהודים.
תרבות, ספרות ועיתונות
תרבות הלאדינו
שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק[38] (1488 - 1545). רבי יעקב בן חביב ורבי שמואל בן משה די מדינה (1506 - 1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה התשע עשרה היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת היסטוריים, בהם בית כנסת בית אל. כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים.
ספרות כללית ותורנית
בסלוניקי רבו המשוררים והסופרים במיוחד החל מסוף המאה ה-15 עם הגעתם של גולי ספרד לעיר. בעיר קמו מספר בתי דפוס אשר סייעו בהפצת ההשכלה הכללית, שפות זרות, לימוד מקצועות ולימודי קודש. במהלך המאה ה-18 הופצו עשרות רבות של ספרים חלקם בכתב יד, בעיקר ספרי הלכה ודת. [39]
עיתונות
בתחילת המאה ה-20 בהשפעת התחזקותן של התנועות הציוניות מחד והסוציאליסטיות מאידך הופצו עיתונים רבים בעלי אופי חברתי, כלכלי ולטובת מטרות שונות כגון: מלחמה באנטישמיות, עידוד הרעיון הציוני, הפצת השכלה אצל נשים אותו הובילה אגודת התחייה שפעלה להגברת החינוך לספורט בקרב הנשים בעיר, וכן לימוד והפצת השפה העברית. עיתונים בעלי תפוצה רחבה בלאדינו היו 'לה איפוקה' ו'איל טיימפו'. [40][41][42]
השכלה ומוסדות חינוך
יהודי סלוניקי הקפידו לחנך את בניהם לפי תורת משה, חינוך שכלל לימוד השפה העברית, שיעורי תורה וגמרא ודרכי מוסר. תלמידי חכמים הפכו במרוצת הזמן לרבנים וראשי ישיבות חלקם התמנו לרבנים ראשיים וראשי הקהילה.
בתי ספר 'תלמוד תורה'
מוסדות חינוך שלימדו על פי מסורת ישראל היו קיימים בסלוניקי מזה מאות שנים. בסוף המאה ה-19 למדו במוסד החינוך המרכזי של תלמוד תורה כ-1200 תלמידים.
ב-1880 ניהל את המוסד יעקב אוטולנגי שהוזמן לצורך התפקיד מליבורנו שבאיטליה.
בשנת 1896 הקים ר' יעקב קובו בית מדרש לרבנים בשם 'בית יוסף' על שם הפילנתרופ יוסף שושן. מבית מדרש זה יצאו רבנים ומורים אשר לימדו את מסורת ישראל בקהילות שונות ברחבי הבלקן.
השכלה מודרנית
לפי תיעוד מכתבי דר' מואיז (משה) אלאטיני היה ב-1856 בית ספר מודרני בסלוניקי, בבית הספר נלמדו השפה העברית ושפות אירופאיות שונות, בעיקר איטלקית וצרפתית, מדעים כלליים ומקצועות שונים. ב-1864 הוקם בסלוניקי בית ספר איטלקי שרוב תלמידיו היו יהודים. לאחריו נוסדו בתי ספר שונים על-ידי המסדר הקתולי, בית ספר מודרני על-ידי ר' יהודה נחמה ואשר שלם ובית ספר אנגלי שנוסד על-ידי הכומר פיטר גרוסבי ובכולם היו רוב התלמידים יהודים.
מוסדות אליאנס (כל ישראל חברים)
יסודה של חברת אליאנס בפריס ב-1860 הובילה ליסוד בית ספר של אליאנס בסלוניקי בשנת 1876 בברכת הרב הראשי גאטינייו. בבית הספר של אליאנס נלמדו לימודים ברוח ההשכלה החילונית והמודרנית של המייסדים. בית הספר הוקם בזכות פעילותם הפילנתרופית של דר' מואיז (משה) אלאטיני, שאול מודיאנו וחיים קוב'ו. בסוף המאה ה-19 למדו בבית ספר של אליאנס, 210 תלמידים וכ-150 תלמידות מקצתם תלמידים טורקים מוסלמים וכמה מבני הדונמה.
בתחילת המאה ה-20 נוסדו בתי ספר נוספים של אליאנס כמו גם גני ילדים, בהם למדו אלפי תלמידים, מרביתם יהודים.
החינוך בתחילת המאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 היו בסלוניקי בתי ספר רבים הן של 'תלמוד תורה' והן בתי ספר כלליים של 'אליאנס' וחברות אחרות.
על החינוך בסלוניקי בשנים אלו העיד סופר עברי-רוסי, משה אייזנשטאדט:
הרבה בתי ספר ישנם בסאלוניקי, של 'אליאנס' של חברת 'עזרא' ושל הבארון הירש ומלבדם יש שם בית תלמוד תורה גדול שלומדים בו יותר מאלף תלמידים. 'גן ילדים' עברי נתייסד זה לא מכבר בסאלוניקי בהשתדלות החכם באשי ובעזרת חברת 'עזרא', כמאתיים ילדים וילדות מתחנכים בו וכולם מפטפטים ומצחקים בעברית חיה במבטא הספרדי המצלצל..
— דוד א' רקנטי, זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן כרך א' ע. 195-194
מבנה הקהילה
במשך מאות שנים עמדו בראש הקהילה רב ראשי ומספר בעלי ממון שהנהיגו את בני הקהילה בשגרה ובעתות משבר. החל מתחילת המאה ה-16 הייתה מאורגנת הקהילה היהודית בסלוניקי תחת ועד מנהל בחסותם של שבעת טובי העיר לצד ההנהגה הרבנית. תחת ארגון-גג זה התארגנו בני הקהילה בקבוצות לפי ארצות וערי המוצא שנקראו "קהלים".
בשנת 1870 נוהלה הקהילה על ידי שני סוגים של מוסדות: המוסדות המינהליים והמוסדות הדתיים.
מועצת הקהילה (בלאדינו: אסמבליאה ג'ינידאלה) הייתה מועצה בת 70 חברים בעלת סמכות תחיקתית שחבריה נבחרו כל 4 שנים והייתה אחראית על תקציב הקהילה ועל כתיבת תקנונים וקודי התנהגות. הוועד המנהל (קונסיליו קומונאל) בן 9 חברים היה הרשות המבצעת של החלטות המועצה ובראשו נשיא הקהילה.
המועצה הדתית (מג'ליש רוחני) היה הגוף האמון על תקנות דת בעוד שבתי הדין קיבלו פסקי דין בנושאים שונים ביניהם, גיטין, וזכויות יתומים ואלמנות.[43]
ארגון הקהלים
הקהלים הראשונים בסלוניקי היו "עץ החיים" ו"עץ הדעת" של היהודים הרומניוטים.
בסוף המאה ה-15 הגיע מספר הקהלים בסלוניקי לעשרה. לכל קהל ניתנה אוטונומיה בנוגע למינוי רבנים, גבאים, וקביעת סדרי תפילות. מספר פעמים בשנה כינסו הפרנסים את בני הקהילה באספה כללית על מנת לקבוע תקנות והסכמות שונות. הקהלים היו נבדלים בשפתם, בלבושם, מחזורי התפילות ולעיתים אף בהלכות. הקהלים זכו לכינויים ולעיתים כינויי גנאי מהקהל הספרדי שהיה תקופה ארוכה הגורם הדומיננטי בעיר.[44]
"חברת תלמוד תורה" ('לה חברה גראנדי') היה מוסד כלל קהילתי ללימוד תורה והשפה העברית. לפי הנוסע הצרפתי די לה קרואה (De La Croix) למדו במאה ה-17 תחת חברה זו כעשרת אלפים תלמידים.
במרוצת הזמן נוסדו בקהילה בתי חולים ומוסדות רווחה: בית החולים הירש, בית מחסה לחולי רוח, מוסד ביקור חולים שנתן מענה לצרכים רפואיים עבור מעוטי היכולת, בית היתומות (ע"ש מאיר אבוהב), אכסניה לאורחים ובית דפוס. בשל אופיים הסוציאלי של המוסדות נדרשו בעלי הממון לתת את חלקם לסיוע כלכלי בין אם כמחווה של רצון טוב ובין על ידי גביית מיסים שנקבעו מעת לעת על ידי הנהגת הקהילה.[53]
דף הוראות והמלצות לחג הפסת תש"ב 1942 (ערב השואה)
הסכמות ותקנות
הנהגת הקהילה קבעה הסכמות ותקנות שונות בנוגע לכלל הציבור ובנושאים בהן האינטרס הציבורי המשותף היה רב. מבין ההסכמות והתקנות נודעו במיוחד התקנה המשאירה זכות על הקרקע גם בזמן מכירה לגוי, תקנה הקובעת סדרי מסחר בתחום הטקסטיל, תקנה על סגירת עסקים ביום השבת, מס עבור סיוע לנישואי יתומות ומס ירושה.[54]
ריבוד חברתי
העלית החברתית של הקהילה היהודית מנתה כמה עשרות משפחות ברובן מבני הפראנקוס שהגיעו לסלוניקי החל מתחילת המאה ה-18 והיו נתינים של מדינות מערב-אירופאיות ומקצתן משפחות ספרדיות ופורטוגזיות שישבו בעיר החל מסוף המאה ה-15 והיו נתינים של האימפריה העות'מאנית. בין המשפחות המיוחסות שבלטו בעושרן, בהשכלתן ובקשריהן הדיפלומטיים נמנו המשפחות אלאטיני, מודיאנו, מורפורגו, פרננדס-דיאס, טורס, פררה, אברבנאל, קובו, מולכו ושאלתיאל. משפחות אלו נשאו בתפקידי ההנהגה בקהילה והיו נשיאים, חברי הוועד המנהל ופילנתרופים שתרמו מהונם לבניית מוסדות חינוך תרבות ודת לרווחת בני הקהילה היהודית ותושבי סלוניקי בכלל. שכבת העלית הייתה מגוונת מבחינת יחסה לדת ולמודרניזם כמו גם מבחינת הגישה החברתית-פוליטית שנעה בין ציונות ולאומיות יהודית לבין קוסמופוליטיות והתערות בחברה הכללית.[55]
מעמד הביניים כלל משפחות שעסקו בעיקר במקצועות חופשיים כגון עריכת דין, רפואה רוקחות והוראה. אלו היו בני שכבת הבורגנות הזעירה שהיו לרוב בעלי הון מצומצם. מרבית תושביה היהודים של סלוניקי היו בני מעמד הפועלים שעסקו בעבודות כפיים כגון סבלות, חנוונות, נשיאת מים, ספנות ודייג.[56]
אישים בולטים
הרב שמואל די מדינה - מגדולי חכמי סלוניקי, רב, פסוק ומנהיג קהילתי, מחבר ספר שו"ת מהרשד"ם וספר בן שמואל.
הרב אברהם די בוטון - מחכמי סלוניקי וממפרשיו של הרמב"ם, במאה ה-16.
הרב יעקב בן חביב - מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד הגדולה בסלוניקי במאה ה-16, מחבר הספר עין יעקב וחיבורים נוספים.
הרב יעקב מאיר - הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר ארץ ישראל, לפני תפקידיו הרבניים.
יעקב אברהם יונה - משורר, זמר, מתעד ומוציא לאור שפעל בסוף המאה-19, תרם להעשרת אוצר הרומנסות בלאדינו מסלוניקי.
הרב יהודה נחמה - איש ציבור עיתונאי ופעיל חינוך בן המאה ה-19, ממחיי השפה העברית בסלוניקי שביוון.
משפחת קובו - משפחת רבנים ומנהיגי ציבור בסלוניקי במשך למעלה מ-400 שנה. בני משפחה נוספים, בהם הראשון לציון הרב יצחק קובו, שימשו כרבנים בירושלים ובמקומות נוספים.
הרב עמנואל ברודו - ממלא מקום רב הקהילה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הרב חיים חביב - רב קהילת סלוניקי עד שנת 1929. נספה בשואה.
הרב ד"ר צבי קורץ- רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר. נספה בשואה.
שלמה ארוך - מתאגרף, אלוף יוון (1938) ואלוף הבלקן (1939) במשקל בינוני. שרד את השואה על ידי השתתפות כפויה בקרבות שארגנו קצינים נאצים, במחנה הריכוז אושוויץ.
אברהם בן-ארויה - פוליטיקאי, וסוציאליסט שפעל בבולגריה וביוון. היה מנהיג פדרציית העובדים הסוציאליסטית בסלוניקי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון.
עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי העיר. בנוסף, בכיכר החירות הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות. בשנת 2017 ראש העיר יאניס בוטאריס יזם את הקמתו של מוזיאון השואה בעיר.[57]
^יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי בצירוף תולדות חייהם של גדולי הקהילה, כרך א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 11; על בית הקברות ראו גם: אייל ג'יניאו, "הרחבת בית הקברות היהודי של סלוניקי (1709): דוגמה למאבק בין-דתי על המרחב הציבורי בעיר העות'מאנית", פעמים 98-99, סתיו-חורף תשס"ו, עמ' 319-332
^שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869 - 1936), ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשע"ד 2014, עמ' מבוא
^ביקורת חריפה עליו הוטחה בספרם של מיכאל מולכו ויסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, ירושלים ה'תשכ"ה, ובתגובתו של נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
