יהדות בגדאד היא קהילה יהודית חשובה וגדולה שהתקיימה בעיר בגדאד, בירת עיראק, החל מימי קדם ועד ימינו. יהדות בגדאד הייתה לאחת הקהילות החשובות והמרכזיות בקרב יהדות בבל ויהדות ארצות האסלאם, ובה היו מרכזי תורה חשובים ששירתו את הקהילות היהודיות בעיראק, פרס, הודו, כורדיסטן, סוריה וארץ ישראל, והעמידה רבים מפוסקי ההלכה והמקובלים הגדולים של יהדות ארצות האסלאם בעת החדשה. רוב יהודי בגדאד עלו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה (בשנים 1950–1951).
היסטוריה
התבססות הקהילה היהודית עד המאה ה-19
עד לאמצע המאה ה-11 יהדות בגדאד הייתה חלק מאחד האזורים אשר היו ממרכזי התרבות של העולם בכלל ושל היהדות בפרט.[1] בשנים 1027 ועד 1060 תקף אז האזור גל קור קיצוני, אשר השפיע על גידולי החקלאות, וככל הנראה היה גורם מרכזי במשברי רעב רבים שהיו בתקופה זו. כבר בשנים 1031-1027 תיעדו תושבים באזור בגדאד בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים כרי מרעה פוריים במקביל לפשיטות ביזה על יישובים.[2]
בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 החלו אירועי תסיסה ואלימות שונים בבגדאד בפרט ובשטחה של השושלת הבויהית בכלל. נמצאה קורולציה בין אירועים אלימים אלו לבין שינויי האקלים (שגרמו לעליית מחירי המזון). ידוע שחלק מאירועי אלימות אלו נסובו סביב נושאים של דת ומיעוטים. בעיצומן של אחת מנקודות השיא של אירועי אלימות אלו - נעלמות הישיבות של בגדאד, וכן ישיבות חשובות נוספות באזור.[3] נהוג לראות בשנת 1040 את סיומו של תור זהב התרבותי של האזור, ועם שקיעתו של האזור כולו, שוקעת גם יהדות בגדאד.[1] יהודים רבים שהיו חלק מיהדות בבל, שיהדות בגדאד הייתה חלק ממנה, עזבו את האזור אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל כולה.
בין המאה ה-15 למאה ה-16 התפתחה הקהילה ובראשה עמדו למשך כמאה וחמישים שנה רבנים בני משפחת ברזאני. שושלת רבנית זו נקטעה (בענף הבגדדי), עת נפטרה רוב ההנהגה הרבנית, יחד עם רבים מנכבדי הקהילה, במגפת הדבר של שנת 1743. מגפה זו פגעה קשות בקהילה ומוסדותיה.
החל מאמצע המאה ה-18, בעקבות התבססות האימפריה הבריטית בהודו הואצו תהליכי הסחר וההגירה לעיר והעיר החלה להתאושש. ריכוז היהודים העשירים בבגדאד איפשר לקהילה היהודית לקיים מוסדות חינוך, דת ורווחה מפותחים. בין המשפחות העשירות המפורסמות של יהודי בגדאד באותם ימים נמנות משפחת ראובן (יחזקאל ראובן ובניו מנשה וששון), משפחת ששון משפחת זלכה ועוד. באותה תקופה קמו בבגדאד תלמידי חכמים גדולים, חלקם היגרו אליה מבחוץ, בהם הרב צדקה חוצין (הראשון) שהוזמן לרבנות לאחר מגפת הדבר מהעיר חלב ושימש כרב הקהילה במשך כ-30 שנה, הרב יעקב בר יוסף הרופא והרב עבדאללה סומך. הגידול באוכלוסיית העיר היה מאסיבי, ובתחילת המאה ה-19 חיו בעיר כ-700 יהודים, ובסופה כ-50,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. כוחם הכלכלי והפוליטי היה רב.
לצד התפתחותה הכלכלית, עברה הקהילה היהודית בבגדאד התפתחות דתית-רוחנית מאסיבית במאה ה-19, שכללה בניית בתי כנסת רבים (החל משני בתי כנסת בתחילת המאה ועד 30 בתי כנסת בסופה) ושיאה היה בהקמת "מדרש בית מנשי" אשר הפך ברבות הימים ל"מדרש בית זלכה" על ידי הרב עבדאללה סומך, ישיבה אשר מקרבה יצאו עשרות רבות של תלמידי חכמים שנשאו משרות תורניות בקהילות היהודיות באזור. בגדאד הפכה למרכז רוחני-תורני ליהדות ארצות האסלאם, לצד היותה מרכז כלכלי. מוסד חשוב נוסף לתלמידים צעירים היה מדרש תלמוד תורה.
לצד זה, החל תהליך הפוך. יהודים רבים רצו להשתלב בחברה הערבית המקומית, והחלו אט-אט לסגל לעצמם אורח חיים דומה לזה של הערבים: הם החליפו את שמותיהם בשמות ערביים, יצרו מוזיקה ערבית, התלבשו בלבוש ערבי מסורתי, עברו לגור בשכונות מוסלמיות ולעיתים אף החלו לעבוד במשרות ציבוריות העובדות בשבת.
המאה ה-20
ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, והכרזת החוקה, ניתן שוויון מלא לכל העדות והמיעוטים הדתיים ברחבי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה ליהודים, דבר שסייע להתפתחות הקהילה ובין היתר החלה פריחה של עיתונות, כתבי עת וספרים שנכתבו על ידי יהודים. היצירות נכתבו תחילה בערבית, בערבית אך בתעתיק עברי, או בעברית וכן בטורקית.
עיתונות וכתבי עת יהודים עד למלחמת העולם הראשונה
אל־זהור - הפרחים (الزهور) עיתון פוליטי דו־לשוני ערבית וטורקית, בעריכת נסים יוסף סומך ורשיד אפנדי אל־צפאר. החל מנובמבר 1909 ועד 1914
בין אל נהריין - בין שני הנהרות או "ארם נהריים" (بين النهرين) בעריכת יצחק יחזקאל מנחם עאני. החל מדצמבר 1909 ועד 1913
על אף שהייתה לעיתונים וכתבי עת אלו הייתה השפעה גדולה על חיי הקהילה היהודית מבחינה תרבותית, רובם התפרסמו תקופות קצרות בלבד. זאת משום שהם לא זכו בתמיכת המשכילים היהודיים, החשש מפני "הסתבכות" עם גורמי הממשל, מספר דל של מנויים והעדר תמיכה כספית.[4]
חלפני הכספים עברו חקירות קשות מאוד כולל קטיעת איברים אכזרית, ולבסוף נרצחו וגופותיהם הושלכו לנהר החידקל בתוך שקים עם אבנים.
בנוסף, ככל שהאנגלים התקרבו יותר לכיבוש בגדאד נערכו פרעות רבות בקהילה היהודית שכללו ביזה, אלימות, החרמת רכוש ונכסים ורצח של חפים מפשע. הפרעות נפסקו עם כיבוש בגדאד על ידי האנגלים ב-11 מרץ1917.
מעצר, עינוי וחיסול חלפני כספים
בספר "יהודי בבל בתפוצות"[5] שנכתב על ידי החוקר ד"ר אברהם בן יעקב הוא מספר על מעצר ורצח 19 חלפני כספים בבגדאד לקראת סוף 1916 ותחילת 1917. באותה תקופה מושל בגדאד היה אדם בשם פאיק ביי ועוזריו היו המצביא הטורקי ח'ליל ביי וראש המשטרה סעיד אלדין. השלושה הללו שהיו צוררי יהודים חיפשו סיבות לעשות שפטים ביהודים אותם שנאו, וכך הם העלילו עליהם עלילת שווא כי הם סוחרים שלא כחוק במטבע הטורקי וגרמו לירידת ערך המטבע.
הסיפור מפורט גם בספרון קטן בהוצאה פרטית בשם "על נהרות בבל"[6] שנכתב על ידי רפאל שלמה ציון שאביו שלמה ציון נרצח בתקופה הזו (אחיו של שלמה ציון הוא הרב יצחק נסים שלימים היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל (ספרדי) בשנים 1955 עד 1972). בספרון זה מצוין כי נרצחו 17 חלפני כספים יהודים בחורף של שנת תרע"ז (1916). בתחילה עצרו הטורקים אדם בשם אהרון חזן והעבירו אותו עינויי תופת כדי שיודה בביצוע עבירות על ידי חלפנים אחרים. בסופו של יום מת אהרון חזן כתוצאה מעינויים קשים וגופתו נמצאה כשהיא מושלכת מחוץ לעיר כשהיא מרוסקת ואבריה מפוזרים לכל עבר.
בסמוך למעצרם הלך הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי לישראל עד 1972) לתחנת המשטרה כדי לברר מה עלה בגורל אחיו שלמה ציון ושם שמע כי הוא נלקח מתחנת המשטרה ועקבותיו לא נודעו.
הסיפור הזה מופיע גם בספרו של חייל אנגלי בשם אדמונד קנדלר (אנ') שהשתתף במלחמה בעיראק וכתב ספר בשם The long road to Baghdad.[7] לפי עדותו של קנדלר פשטה המשטרה הטורקית על בתי כמה יהודים, חטפום, עינום, רצחום, וזרקום לנהר החידקל. כאשר בני משפחותיהם הלכו למשטרה כדי לתת להם ארוחת בוקר אמרו להם בלעג שהם נסעו לעיר כות.
מתוך חלפני הכספים שחוסלו נפלטו ממי הנהר גופותיהם של חמישה. ביום 7 במרץ נפלטו גופות שלושה: אהרון מועלם, עבדאללה יצחק מצפי ואברהם דבול. אחרי כמה שבועות נפלטו גופותיהם של שלמה ציון ויצחק נסים מינה. רגלו של אהרון מועלם נראתה שרופה במגהץ חם מעל עצם כף הירך.
פרעות ביהודים וכניסת האנגלים
בליל יז באדרתרע"ז (11 במרץ1917) נכנס הגנרל האנגלי פרדריק סטנלי מוד לבגדאד בראש צבאות בריטניה ומצבם של היהודים הוקל. לפני צאתם, שרפו הטורקים חלק גדול מבגדאד. המוסלמים בעיר ניצלו את ההזדמנות, התנפלו על חנויות היהודים, שיברו את דלתותיהם, שדדו ובזזו את כל אשר בהן. עם כניסת האנגלים שקטה העיר.
יהודי בגדאד ראו בכניסת האנגלים לעיר "נס" מן השמיים וקבעו את יום יז באדר כ"יום נס" בכל שנה וחגגו אותו בתפילות ובשמחה. פיוט מיוחד נכתב לזכר האירוע הזה והוא נאמר ביום כיפור.
היהודים התלוננו בפני גנרל מוד הבריטי על פאייק ביי ובקשו לבוא אתו חשבון, אולם הוא הצליח להימלט ולא נמצא בין השבויים שהבריטים לקחו.
קינה לזכר האירוע
בעקבות האירוע כתב הרב יצחק נסים, קינה בשם "שודדו מבית מגורותיהם" שעותק ממנה נמצא ביד בן צבי.[8] הקינה נאמרה במעמד קבורתו של אחיו שלמה ציון בהשתתפות רבנים וקהל מלווים גדול. הקינה מבוססת על קינה קדומה בשם "גרושים מבית תענוגיהם" שחיבר רבי יהודה הלוי ואותה נהוג לומר בתשעה באב.
הקינה מתארת את המעצר והעינויים האכזריים שעברו העצורים ואת סופם האכזרי: "הכבידום באבנים בתוך שקים והשליכום בנהרות רחוקים". יוצאי בגדאד שעלו לישראל נהגו לומר אותה בתשעה באב אבל ככל הנראה מנהג זה נפסק ברבות הימים בשלהי שנות ה-70 של המאה העשרים.[9]
לאחר מלחמת העולם הראשונה
במקביל להנהגה הדתית רוחנית בבגדד, פעל גם "ועד גשמי" שעסק בצרכי הציבור וייצוג מול השלטונות. בגיליון הראשון של העיתון "ישורון" (ח' כסלו תרפ"א - 19/11/1920) יש קבילה על כך ש"הועד הגשמי" פועל כבר 12 שנה ללא בחירות וזאת, כנראה, בשל "הייסורים שהתרגשו בזמן המלחמה", התפטרות של רבים מחברי הוועד, מה שגרם ל"עזובה רבה בקרב הקהילה". החכם באשי משה חיים שמאש נעתר לדרישת צעירים ונשלחו 300 הזמנות לנכבדי העדה לבוא לאספה ונערכו בחירות אך בשל התלהטות הוויכוחים, הוחלט על דחייה נוספת.[10]
הצלחתה של הקהילה היהודית חיזקה את האנטישמיות בעיראק בכלל ובבגדאד בפרט, ומהומות שהתחוללו בבגדאד נפצעו עשרות יהודים. גם תחת שלטונו של המלך פייסל מצב היהודים היה טוב, ואף בממשלתו כיהן ששון יחזקאל היהודי כשר האוצר. גם בפרלמנט העיראקי ישבו יהודים, בהם שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד. ראובן בטאט, שופט ואחד ממחברי החוקה העיראקית, ראובן בטאט נבחר לפרלמנט חמש פעמים וכיהן כחבר פרלמנט בין השנים 1924-1946. עם עלייתו לשלטון של בנו ע'אזי, ב-1933 הורע מצבם של היהודים. לצד זה, תעמולה אנטישמית, ואף נאצית הופצה בעיראק, בסיועו של המופתי של ירושלים, מנהיג ערביי ארץ ישראל הגולה, חאג' אמין אל-חוסייני. יהודים החלו להיות מורחקים ממשרות ציבוריות.
שיאה של ההתנכלות ליהודים מצד השלטון, הייתה עם תפיסת השלטון בידי המורד הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני בשנת 1941. כנופיות חמושות קיבלו סמכויות לפגוע ביהודים. האשמות שווא, ביזה, הלאמת רכוש וכסף נעשו לתופעות נפוצות. מיד לאחר שהבריטים השתלטו מחדש על עיראק, בחג השבועות, ו'-ז' בסיווןה'תש"א התחולל הפוגרום הגדול ביהודי בגדאד הפרהוד, על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך האירועים, נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ונבזז רכושם של כ-50,000 יהודים.[11]לצד הרציחות, נרשמו מקרים של הצלת יהודים על ידי מוסלמים.
בשנת 1945 חוקק חוק שהגביל משמעותית את זכויות היהודים בעיראק. שני גורמים אלו, האיצו את התפתחותה של הציונות בעיראק, אשר הייתה מחוץ לחוק מאז שנות ה-30, והוקמה המחתרת הציונית, אשר פעלה להעלאת יהודי עיראק ארצה. בראשית שנות ה-50 התרחשו סדרת פיגועים כנגד מטרות יהודיות בעיר,[12] ובמקביל החלה מדינת ישראל בשיתוף המחתרת הציונית בהעלאת יהודי עיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. רוב רובה של הקהילה היהודית בעיר עלתה ארצה במסגרת מבצע זה, ונותרו בה כמה אלפי יהודים בלבד. בשנת 1962 בהוראת הממשל נעקר בית הקברות היהודי העתיק בעיר והועבר לפאתיה הצפוניים של העיר בשכונת אל-חביבייה. יהודי העיר המשיכו לסבול, ובשנת 1969נתלו 9 מיהודי העיר (ועוד 3 מוסלמים ושני נוצרים) באשמת ריגול למען ישראל. כהמשך לכך, נהרגו בשנים שלאחר מכן כ-50 יהודים, דבר שגרם לעלייה נוספת של מרבית שארית יהודי בגדאד לישראל במהלך שנות ה-70, וכיום[דרושה הבהרה] נותרו בבגדאד כמה עשרות יהודים בלבד.
במרץ 2021 נפטר הרופא ד"ר ד'אפר פואד אליהו, מומחה לרפואה אורתופדית וכירורגיה שהיה אחד היהודים העיראקים האחרונים שנותרו במדינה. נכון לשנת 2022 נותרו בעיר רק יהודים בודדים,[13] אשר הם אף היהודים האחרונים בעיראק כולה.[14]
