על פי הכרוניקה של מובסס חורנאצי,[2] "תולדות הארמנים", הוענקה למלך ארמניה במתנה יהודי מגולי נבוכדנצאר בשם שמבת (או שבת, שבט או שמת), שהיה מצאצאי בית דוד. היהודי מצא חן בעיני המלך והוא העניק לו כיבודים וקרקעות. בשנת 189 לפנה"ס עלה ארטאשס הראשון לשלטון בארמניה והכתיר את עצמו למלך ארמניה הגדולה, והיה הראשון לשושלת שנקראה של שמו, שושלת ארטאשס (אנ'). על פי הכרוניקה, העניק ארטאשס כבוד רב ליהודי שאמבאי, שהיה מצאצאיו של שמבט, והסב את שמו לבאגראט, אולם יורשיו של ארטאשס הענישו את בניו של שאמבאי-באגראט כאשר סירבו לעבוד את אלילי הממלכה כשיהודים אחרים הסכימו שלא למול את ילדיהם, להשתתף בציד, להילחם בשבת ודברים נוספים המנוגדים לאמונתם היהודית.
הכרוניקה על פי חוראנצי מספרת עוד כי בימי טיגראנס הגדול[3] נמשך הלחץ על היהודים שהמשיכו כפי הנראה לשמור על חלק מן המצוות. טיגראנס עמד על כך שצאצאי שאמבאי-באגראט יקריבו קורבנות לאלי הארמנים ומשלא עשו זאת נענשו בחומרה (אחד מבני המשפחה סולק מתפקידיו בצבא ואחר נענש בעונשי גוף). בתקופת שלטונו איים טיגראנס על ממלכת החשמונאים, ובתקופת שלטונה של שלומציון המלכה (76–67 לפנה"ס) צר טיגראנס על עכו. פלישת הלגיונות הרומיים לתחומי ממלכת ארמניה קטעה את מסעו של טיגראנס לארץ ישראל והוא שב לארמניה. עם שובו הביא עמו טיגראנס שבויים יהודיים רבים. אם כך, בהתבסס על תיאוריו של חורנאצי, היו כפי הנראה שני גלי מהגרים של יהודים לארמניה: הראשון בעקבות חורבן בית ראשון והשני בתקופת מסעות טיגראנס לארץ ישראל.
במאה ה-4 הובסה ארמניה על ידי הצבא הפרסי ורוב היהודים בה נלקחו בשבי או הוגלו ויושבו באיראן. קבוצות יהודיות קטנות ומבודדות נותרו בארמניה עד למאות ה-13 וה-14. הזוֹקים (Zok) הם תת-קבוצה אתנית ארמנית עתיקה שדיברו בשפה שונה מהארמנית ההודו-אירופית (en:Zok language). הם נוצרים בדתם ומזהים עצמם אתנית כארמנים, בעוד שהארמנים האחרים מזהים אותם כצאצאי היהודים שהוגלו על ידי טיגראנס. הזוקים מתגוררים בעיקר באזור נחיצ'יבאן ובירתם נקראה אקולי (Akuli) או אגוליק (Agulik) או אגוליס. קבוצות נוספות התגוררו באזור קאפאן (Կապան) במחוז סיוניק של נגורנו קרבאך ובמחוזות ואיוץ דזור, סוואן, מחוז גות' וצפון ארמניה. אף על פי שהמסקנה כי הזוקים הם היהודים ה"טיגראנים" נבעה מניתוח לשון דיבורם אין עדויות היסטוריוגרפיות המאששות את המסקנה. הזוקים נזכרים בעיקר כמי שביססו את התרבות הארמנית בטביליסי. אראם חאצ'טוריאן נחשב לאחד מצאצאי הזוקים.
בשנת 1103 כבשו הסלג'וקים את העיר קפאן והחריבו את הרובע היהודי ששכן מחוץ לה.[4]
בסוף שנות ה-90 נתגלה בית קברות יהודי מימי הביניים בכפר ארגיס (אנ') שבדרום ארמניה, התאריך הקדום ביותר שהיה על מצבה הוא משנת 1266, והתאריך המאוחר ביותר הוא 1346. כלומר, מדובר בקהילה יהודית שהתגוררה בארגיס כשמונים שנה. ההתיישבות היהודית קשורה ככל הנראה למצב שהתהווה באזור לאחר פלישת המונגולים לארמניה ב-1236. שליטי אזור סיווניק שבו מצויה העיר ארגיס, העדיפו להיכנע לידי הכובש המונגולי, ומחוזם זכה למעמד מועדף בהשוואה לשאר מחוזות ארמניה. בתוך כך כנראה הגיעו לאזור גם יהודים, שמוצאם לפי כינויים אחדים במצבות מאיראן, והתיישבו בעיר ארגיס.[5][6]
בשנת 1970 מנתה אוכלוסיית יהדות ארמניה 1048 איש ועד לסוף שנות ה-80 (כולל הסובוטניקים) כ־3,000 איש. בשנות ה-90 היגרו רוב יהדות ארמניה (כ-1,800 איש). נכון לשנת 2008 מתגוררים בארמניה כ-700 יהודים ומספרם הולך ופוחת ב-90–100 איש בשנה.
קהילה קטנה של יהודים מתגוררת בעיר ואנאדזור. בנוסף, ישנה קהילה של סובוטניקים בעיר סוואן (אנ') (ילנובקה לשעבר) רוב חברי הקהילה עזבו כאמור בשנות ה-90. נכון לשנת 2008 מתגוררים 11 משפחות של סובוטניקים, רובם גמלאים.
בית הכנסת היחיד בארמניה נמצא בירוואן והרב של בית הכנסת, מאיר בורנשטיין, הוא גם הרב הראשי של ארמניה. מבנה בית הכנסת ממוקם בבית פרטי שנרכש בשנת 1995. באותו מבנה ממוקם גם בית הספר של יום ראשון שנקרא "תורה-אור".
בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 פורסם בארמניה ספר אנטישמי שנתחבר על ידי ארמנים לא-ידועים, ושמו "מערכת לאומית" (National System), שמזהה את היהודים והטורקים כאויביה הראשיים של האומה הארמנית ומגדירה את השואה היהודית כ"מיתוס מבית היוצר של הציונים".[8]
בארמניה חיו בשנת 2009 כ-500–1000 יהודים, בעיקר בבירה ירוואן.
הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 גרמה להגירה המונית מרוסיה שנגרמה מחשש מגיוס לצבא רוסיה ודיכוי פוליטי. למעלה מ-40,000 רוסים עברו לארמניה הודות לקרבה הגאוגרפית, יוקר המחיה הנמוך יחסית וחוקי ההגירה הרופפים. לפחות כמה מאות מהם הזדהו כיהודים. כתוצאה מכך, כמות היהודים בארמניה לפחות הוכפלה.
^Michael E. Stone, Aram Topchyan, "Jews in Kapan", in: Jews in Ancient and Medieval Armenia: First Century BCE – Fourteenth Century CE, Oxford University Press, 2022, pp.78–79
.jpg)
