הספר מתאר את הווי החיים של תל אביב בראשית שנות הארבעים. בספר באה לידי ביטוי אווירת אותם הימים. אווירה של חום ותום, אווירה של יחסי אמון וקרבה.
בספר נמצא רמזים אוטוביוגרפיים. לאה גולדברג אכן התגוררה ברחוב ארנון מספר 15 עם אמהּ כ-20 שנה. וכך כותבת לאה גולדברג בפתח הספר: "והסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סִפּוּרַי האחרים: בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת. ראשית כל גרתי אז בתל אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה באמת מספר 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחֹל. גם ידידי הקטנים מרחוב ארנון כּלָם היו במציאות. והיינו ידידים. רותי ויונה למשל, היו באמת תאומים וקטנים. עכשו הם עוד תאומים אבל כבר גדולים"[1].
הסיפורים
הבית מס' 15
הסיפור נסוב על שכניה הקטנים של לאה גולדברג. תאומים בני 5, רותי ויונה. התאומים אהבו סוכריות, אהבה עזה ונלהבת. יום אחד מצאו בחצר שילינג, מטבע יקר ערך. הם קנו במכולת כמות עצומה של סוכריות מכל הסוגים והמינים. הזמינו את חבריהם לחגוג עמם. הם אכלו סוכריות אך לא הצליחו לסיים את כל הכמות. הם חשבו להסתיר אותם כדי שיישארו לפעם אחרת אך חששו שמא יתגלו על ידי הילדים גדולים. במוחו של יונה צץ רעיון, לזרוע את הסוכריות בגינה. כך הם יוסתרו היטב וגם יצמיחו סוכריות
נוספות.
החתול הצמחוני והכלב חתולי
גם הסיפור הזה נסוב על ידידיה/שכניה הקטנים של לאה גולדברג. על יונה ורותי, על יובל ואחותו רינה, על דליה
ואורי. הסיפור מתאר את יחסם של הילדים אל בעלי החיים, אל הכלבלב של אורי, שנקרא בשם 'חתולי' ואל החתול הזר שהופיע לפתע פתאום. הילדים עורכים
מסיבת יום הולדת לכלבלב של אורי, וקונים לו מתנות כמו לחבר בן אנוש: סרט אדום, ספל וסקטים. הם קושרים את הסקטים לרגלי הכלבלב ומשוכנעים שהוא יתחיל 'לדהור' עליהם. רק לאחר שהם רואים סימני מצוקה הם משחררים אותו מהסקטים. הכלבלב והחתול רוצים לשתות שניהם מספל החלב. הילדים בטוחים שמיד תפרוץ מלחמת
עולם בין שני בעלי החיים. להפתעתם הרבה הכלבלב והחתול מסתדרים היטב ולוגמים יחדיו מספל החלב.
אורי מן הבית הכחול
בסיפור מתואר מפגש מרתק בין אורי מרחוב ארנון לבין יונה הילדה הקטנה משכונת הצריפים כרם התימנים. יונה היא ילדה יתומה אשר סָבָהּ חלבן, אִמָה כובסת ועליה מוטל עול הטיפול בבית ובאחיה הקטן. הווי חייה של יונה שונה מהווי חייו של אורי 'ילד השמנת'. לאה גולדברג מתארת את מערכת היחסים המתפתחת בין שני הילדים. בשלב מתקדם יותר של הסיפור מתוארת חברות ממושכת בין ילדי רחוב ארנון לבין ילדי השכונה.
שֵׁדָה
יוחנן, בן דודה של לאה גולדברג, מגיע מעמק חפר לביקור בתל אביב. הוא מתארח בביתה של לאה גולדברג ואמה. כלבת הבוקסר האהובה שלו, שֵׁדָה, נגנבת. כולם עושים מאמצים רבים למצוא את הכלבה. הן על ידי פרסום מודעות בעיתון ובלוח בית הספר והן על ידי חיפוש בשכונת מונטיפיורי במחנות של תנועות הנוער. כאשר כל המאמצים מעלים חרס, מגיע דב, חברו של יוחנן מעמק חפר. דב, דמות צבעונית וססגונית, מגיע כדי לעזור בפתרון התעלומה. דב המכיר היטב את הלך הרוח של הגנבים נוקט בצעדים הרבה יותר נועזים ומקוריים. ההרפתקה הולכת ומתפתחת עד סופה הטוב.
הסיפור "שֵׁדָה" שונה משלושת הסיפורים האחרים. בסיפור הזה בניגוד לסיפורים הקודמים רוב הגיבורים הם מבוגרים. אמנם
מופיעים בו גם הילדים המוכרים לנו מהסיפורים הקודמים, אך הפעם הם משמשים רק כדמויות משנה. הסיפור מתפרש על פני אזורים גאוגרפיים שונים, רחוב ארנון בתל אביב, שכונת
מונטיפיורי, עמק חפר, ואוסטריה. לאה גולדברג שוזרת בתוך העלילה המרכזית גם עלילות משנה כגון, הסיפור המופלא של אימון
כלבי שמירה בווינה אשר באוסטריה, המיועד להגנה על משקי עמק חפר ועלילותיו של דֹוב.
בסיפור זה בא לידי ביטוי ערכים כגון:
יחסי קרבה במשפחה. כגון היחסים בין לאה ואמה, לאה ובן דודה.
יחסי קרבה ואמון בין אדם לבעל חיים. בסיפור זה בין יוחנן, בן דודה של לאה גולדברג,, לבין כלבתו, שדה.
יחסי רעות וחברות. עזרתו של דב חבר משמר העמק ליוחנן.
יחסי קרבה בין שכנים, הן מבוגרים והן ילדים.
היחס לחלוציות ולהתיישבות.
תיאור מחלוקות פוליטיות. היריבות בין מחנה הנוער העובד לבין מחנה בית"ר.
יחסה הדואלי לעולם הפשע, לגנבים. מצד אחד מובע יחס שלילי לזרת גס הרוח אשר גנב את שֵׁדָה, מצד שני בא לידי ביטוי יחס מבין, מכבד ואפילו קצת אוהד לקבוצות גנבים שמתנהגים ופועלים לפי הקודים של עולם הפשע. שֵׁדָה, הכלבה הגנובה נמצאה והושבה לבעליה בסיועם של גנבים.
בסיפור זה באה לידי ביטוי שפתה העשירה של לאה גולדברג. בסיפור משובצים ניבים ופתגמים רבים.