יבגניה סולומונובנה גינזבורג (ברוסית: Евге́ния Соломо́новна Ги́нзбург, 20 בדצמבר 1904 - 25 במאי 1977) הייתה סופרת רוסיה ממוצא יהודי, שידועה בכך שלמרות היותה פעילה במפלגה הקומוניסטית, הואשמה על לא עוול בכפה בפעילות מחתרתית (כחלק מהטיהורים הגדולים של סטלין) נגד השלטון הסובייטי וריצתה עונש של 18 שנות מאסר בגולאג. היא פרסמה שני ספרים בעלי ערך אינפורמטיבי רב אודות ההאשמות שהופנו כנגדה וחוויותיה בגולאג[1].
קורות חיים
יבגניה גינזבורג נולדה בשנת 1904 במוסקבה לזוג יהודי, רבקה (Revekka) ושלמה (Solomon) גינזבורג. אביה היה רוקח. היא גדלה במוסקבה, אך היא ומשפחתה עברו לעיר קאזאן. בבגרותה נהייתה מורה ונישאה לדימיטרי פדורוב, ולשניים נולד בן בשם אליושה (אלכסיי), שנהרג במצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. בקאזאן הפכה לפעילת המפלגה הקומוניסטית, כאשר התגרשה ונישאה מחדש לפאבל, שהיה בעל מעמד גבוה במפלגה. לשניים נולד בן, וסילי, שנהיה בבגרותו סופר מפורסם[1].
מעצרה ומאסרה בגולאג
בשנת 1937, נעצרה גינזבורג באשמת השתתפות ב-"מחתרת טרור טרוצקיסטית". גינזבורג לא השתתפה מעולם בפעילות כזו, והואשמה בה כחלק ממדיניות הטיהורים הגדולים של סטלין. בן זוגה נעצר מעט זמן לאחר מכן באותה האשמה. היא גורשה מהמפלגה הקומוניסטית, ונשלחה על ידי הנ.ק.ו.ד לגולאג ליד נהר קולימה שבסיביר, במזרח הרחוק הרוסי. בגולאג היא עבדה כאחות, ושם גם הכירה את בן זוגה השני, ד"ר אנטון וולטר, אסיר מחצי האי קרים (אשר נשלח לגולאג בגלל מוצאו הגרמני), שעבד כרופא במחנה. לאחר מכן הועברה לבידוד של שנתיים בעיר ירוסלבל, ליד מוסקבה[1].
את הסבל בבידוד תיארה גינזבורג רבות[2]:
“To this day, if I shut my eyes, I can see every bump and scratch on those walls, painted halfway up in the favorite prison colors, brownish-red and a dirty white above. Sometimes in the soles of my feet I still feel this or that crack in the stone floor of my cell: Number 3 on the second floor, north side. And I still remember the physical anguish, the despair of my muscles, as I paced the area in which I was henceforth to live. It was five paces long and three across. I was taken out of my cell three times every twenty-four hours: morning and evening to the washroom, and before or after dinner for exercise.”
לאחר 10 שנות מאסר בגולאג, שוחררה גינזבורג, אך נשארה בעיר מגדן שליד קולימה על מנת לעבוד כמורה ולהיות עם בן זוגה אנטון. במגדן גם התאחדה עם בנה ואסילי, בעוד כאמור, בנה הבכור אליושה נהרג במלחמת העולם ה-2, ובנוסף, בן זוגה הראשון פאבל נפטר בעת מאסרה. לאחר זמן קצר נעצרה שוב, למשך 8 שנים נוספות, עד שנת 1955 (שנתיים אחרי מות סטלין).[1]
פועלה לאחר המאסר
ב-1955 חזרה גינזבורג למוסקבה והחלה לכתוב, בין השאר גם על חוויותיה בגולאג. ב-1967 פורסם ספרה המלא הראשון – "Journey into the Whirlwind", שמחולק לשני חלקים: בראשון מתארת גינזבורג את חוויותיה מהמעצר ואת האשמתה על בגידה במפלגה הקומוניסטית וריגול למען מחתרת טרוצקיסטית. בשני היא מתייחסת לשנות המאסר עצמן בסיביר ולחוויות הקשות שעברה שם.
ספרה השני, "Within the Whirlwind", יצא שלוש שנים לאחר מותה, ב-1981. בספר זה ממשיכה גינזבורג לתאר את חייה תחת השלטון הקומוניטי והמאסר. ספר זה עובד בשנת 2009 לסרט באותו שם.
ספריה נחשבים לבעלי ערך אינפורמטיבי רב באשר לתנאי הכליאה של האסירים בברית המועצות, והם פורסמו בכמה שפות, אולם לא הותרו לפרסום בברית המועצות עד שנת 1989, ואז הותרו עקב תהליכי פירוק ברית המועצות[2].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
