פוּבּליוּס (או גאיוּס) קוֹרנליוּס טקיטוּס (Publius (Gaius או) Cornelius Tacitus; סביב 56 – 117 לספירה) היה סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה. חיבוריו המרכזיים, ה"אנלים" וה"היסטוריות", עוסקים בהיסטוריה של המאה הראשונה לספירה באימפריה הרומית, מעלייתו של הקיסר טיבריוס ועד מותו של דומיטיאנוס.
ביוגרפיה
חיבוריו של טקיטוס כוללים מידע רב על תקופתו, אך אין בהם פרטים רבים על חייו-הוא. אפילו שמו הפרטי אינו ודאי. המעט שאנו יודעים מגיע מרמזים הפזורים בכתביו, ממכתביו של חברו ומעריצו פליניוס הצעיר, מכתובת שנמצאה במילסה שבקאריה ומניחושים מלומדים.
טקיטוס נולד בשנת 56 או 57 למשפחה רומאית ממעמד הפרשים; כמו סופרים לטיניים אחרים בתקופות הכסף והזהב של הספרות הלטינית, הוא היה מהפרובינציות, כנראה מצפון איטליה, גאליה נרבוננסיס או היספניה. המיקום המדויק של הולדתו ותאריך לידתו אינם ידועים. גם שמו הפרטי אינו ידוע בוודאות: בכמה ממכתביו של סידוניוס אפולינאריס ובכמה כתבים ישנים ולא חשובים שמו הוא "גאיוס", אך בכתב היד הראשי של חיבורו, שמו ניתן כ"פובליוס".
ייחוס ומקום לידתו
ייתכן ואביו היה קורנליוס טקיטוס, שהיה הפרוקורטור של בלגיקה וגרמאניה. בן של קורנליוס טקיטוס זה מצוין על ידי פליניוס הזקן כדוגמה להתבגרות מהירה, דבר שמרמז על מוות מוקדם. מכאן ניתן להסיק כי בן זה אינו ההיסטוריון, אלא אחיו או בן-דודו. מהקשר הזה, ומהחברות הידועה בין פליניוס הצעיר לבין טקיטוס בצעירותו, חוקרים הגיעו למסקנה כי שתי המשפחות היו ממעמד ורקע זהה: אקוויסטרים, בעלי ממון רב, ממשפחות פרובינציאליות.
המחוז המדויק שממנו הגיע אינו ידוע. נישואיו לבתו של הסנאטור הנרבונסי גנאיוס יוליוס אגריקולה מרמז אולי על כך כי גם הוא הגיע מגאליה נרבוננסיס. חברותו עם פליניוס מצביעה על צפון איטליה כמקום הולדתו. על כל פנים, אין ראיות ממשיות לכאן או לכאן.
ייחוסו, כישרונו באורטוריה, והאהדה שלו מדי פעם לברברים שהתנגדו לשלטון הרומאי, הביאו כמה להציע כי הוא היה ממקור קלטי.
חיים ציבוריים, נישואין, וקריירה ספרותית
כאיש צעיר, טקיטוס למד רטוריקה ברומא כהכנה לקריירה במשפטים ובפוליטיקה; ייתכן ולמד אצל קווינטיליאן, כמו פליניוס. בשנת 77 או 78 הוא נישא ליוליה אגריקולה, בתו של הגנרל המפורסם גנאיוס יוליוס אגריקולה,[1] אולם אנו לא יודעים דבר על נישואיהם. מתוך מכתבי פליניוס ניתן ללמוד שטקיטוס, כפי הנראה, היה חובב ציד וטבע. במכתביו אל טקיטוס, מציין פליניוס שהם ידידים נאמנים, קרובים, דומים ומסייעים זה לזה ואף נחשבים בעיני הבריות כשניים שאין להפריד ביניהם.
קידומו החברתי בא לו מידי הקיסרים הפלאביים.[2] תחת טיטוס הוא נכנס לחיים הציבוריים כקוואסטור, בשנת 81 או 82. הוא התקדם בתפקידים הפוליטיים בהתמדה, כשבשנת 88 נעשה פראטור במקביל להיותו אחד מ-15 חברים בחבר הכוהנים ששמרו את ספרי הסיבּילות, פיקחו על הפולחנים הזרים והיו אחראים על משחקי המאה. הוא התפרסם בכישרונו כמשפטן וכאורטור; כישרונו בנאומים ציבוריים אירוני לנוכח שמו – טקיטוס ("השקט").
בקיץ 89 עזב את רומא ועד שנת 93 ייתכן ושירת בפרובינקיות, כמפקד לגיון או במשרה אזרחית. הוא שרד (עם נכסיו) בשלטון הפחד של דומיטיאנוס, אך תקופה זו הותירה אותו עייף, מריר ואולי אף מתבייש בשותפות שלו לפשע, מה שהביא אותו לשנאת הרודנות שכה בולטת בכתביו. ממקום מושבו בסנאט הרומי הוא נעשה לקונסול בשנת 97 בזמן קיסרותו של נרווה, כשהוא הראשון במשפחתו להגיע למעמד זה. בתקופה זו הגיע לשיא פרסומו כאורטור, בעת שנאם בהלווייתו של החייל הוותיק, הקונסול וורגיניוס רופוס.
בשנה שלאחר מכן, כתב ופרסם את ה"אגריקולה" וה"גרמניה", המסמנים את תחילתה של הקריירה הספרותית שלו שהעסיקה אותו עד למותו. לאחר מכן נעלם מהסצנה הציבורית, אבל שב אליה בתקופת קיסרותו של טראיאנוס. בשנת 100, הוא וחברו פליניוס הצעיר תבעו את מאריוס פריסקוס (פרוקונסול של אפריקה) על שחיתות. פריסקוס נמצא אשם והוגלה; פליניוס כתב כמה ימים לאחר מכן, כי טקיטוס דיבר "עם כל ההוד שמאפיינים את סגנון האורטוריה שלו". מתוך אחד ממכתבי פליניוס, בין השנים 103–105, מתברר כי לטקיטוס גם היו תלמידים.
לאחר מכן באה היעדרות ארוכה מהפוליטיקה והמשפטים, ובזמן זה הוא כתב את שני החיבורים המרכזיים שלו: ראשית את "ההיסטוריות" ולאחר מכן את "האנלים". בשנת 112 או 113 החזיק במשרת המושל האזרחי הגבוהה ביותר - מושל (פרוקונסול) הפרובינקיה "אסיה" (אחת משתי הפרובינקיות הקונסולאריות - השנייה הייתה "אפריקה") שבאנטוליה המערבית, כפי שמוכח מהכתובת במיליסה. פסקה ב"אנלים" קובעת את שנת 116 כשנה המוקדמת ביותר האפשרית למותו, אך ייתכן כי הוא מת מאוחר הרבה יותר, בשנת 125. לא ידוע אם היו לו ילדים, אם כי "היסטוריה אוגוסטה" מדווחת כי הקיסר מרכוס קלאודיוס טקיטוס טען כי הוא צאצא שלו, ושבגללו כתביו שרדו. אך כמו חלק נכבד מה"היסטוריה אוגוסטה", ייתכן כי גם סיפור זה הוא שקרי.
כתביו
חמש יצירות המיוחסות לטקיטוס שרדו, אף על פי שחסרים בהן קטעים. החשובים ביותר הם שני החיבורים האחרונים (התאריכים בקירוב):
- 98 – "חיי אגריקולא" (אנ') - DE VITA AGRICOLAE
- 98 – "גרמאניה" (אנ') - DE ORIGINE ET SITU GERMANORUM
- 102 – "שיחה על הנואמים" (אנ') - DIALOGUS DE ORATORIBUS
- 105 – "דברי הימים" (אנ') (ה"היסטוריות", HISTORIARUM LIBRI - (Historiae
- 117 – "ספרי השנים" (אנ') (ה"אנלים", ANNALIUM AB EXCESSU DIVI AUGUSTI LIBRI - (Annales
כתבים מרכזיים
שני הכתבים הגדולים שלו, שבמקור פורסמו בנפרד, היו אמורים להוות מהדורה אחת בת שלושים כרכים. אף על פי שטקיטוס כתב את ההיסטוריות לפני האנלים, האירועים באנלים מקדימים את האירועים בהיסטוריות. ביחד הם מקיפים פרק זמן של 82 שנה רצופות, החל ממותו של אוגוסטוס בשנת 14 לספירה ועד למותו של דומיטיאנוס בשנת 96. אם כי חלקים מהספרים אבדו, מה שנותר הוא עדות רבת ערך לתקופה זו. ההיסטוריה שכתב בחיבורים אלה היא בחלקה של זמנו ובחלקה של שני הדורות האחרונים קודם זמנו.
ההיסטוריות
באחד הפרקים הראשונים של ה"אגריקולה", טקיטוס אומר כי הוא רוצה לדבר על השנים של דומיטיאנוס, נרווה וטראיאנוס. ב"היסטוריות" התחום שונה: טקיטוס אומר כי הוא יעסוק בתקופתם של נרווה וטראיאנוס בזמן מאוחר יותר. במקום זה, הוא יכסה את התקופה שהחלה עם מלחמות האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים ויסיים בעריצות של השושלת הפלאבית. רק ארבעת הספרים הראשונים ו-26 פרקים של הספר החמישי שרדו, והם מכסים את שנת 69 ואת החלק הראשון של שנת 70. החיבור המשיך כנראה עד למותו של דומיטיאנוס ב-18 בספטמבר 96.
האנלים
"האנלים" הוא שמו המקובל של החיבור ההיסטורי שטקיטוס העניק לו את השם הוא "מפטירתו של אוגוסטוס האלוהי" (Ab Excessu Divi Augusti) בכתב היד העיקרי שבידנו.
ה"אנלים" הם החיבור האחרון של טקיטוס, והם מקיפים את השנים 14–68 לספירה, מימיו האחרונים של אוגוסטוס ועד לנפילתו של נירון. הוא כתב לפחות 16 ספרים, אך יש בידינו היום רק קצת יותר ממחציתו של החיבור, בשתי חטיבות גדולות: ספרים 1–6 (ספר 5 חסר ברובו), המקיפים את השנים 14–37 (עד מותו של טיבריוס), וספרים 11–16 (ספר 11 חסר הרבה בתחילתו וספר 16 חסר הרבה בסופו), המקיפים את השנים 47–66. ספרים 7–10 חסרים. ספרים 7–12 כיסו כנראה את תקופתם של קליגולה וקלאודיוס. הספרים הבאים מכסים את תקופתו של נרון, כאשר החלק השני של ספר 16 חסר והוא נקטע עם האירועים בשנת 66, ולכן לא ידוע בוודאות מה היה היקפו ובמה הסתיים. קרוב לוודאי שהספר הסתיים במותו של נרון ביוני 68 או בסופה של אותה שנה - וכך הוא מגיע לתחילת "ההיסטוריות". לעומת זאת, מכיוון שספר 6 מסתיים במותו של טיבריוס וספר 12 במותו של קלאודיוס, יש להניח שטקיטוס בנה את ה"אנלים" בחטיבות של 6 ספרים ולפיכך ניתן לשער שגם החטיבה השלישית הייתה או נועדה להיות בת 6 ספרים והיו בסה"כ 18 ספרים.
אין אנו יודעים אם טקיטוס השלים את החיבור ופרסם אותו בחייו, או אם השלים חיבורים אחרים שהתכוון לכתוב; הוא מת לפני שסיים את ההיסטוריות המתוכננות של נרווה וטריינוס, וכן לא שרד חיבור על אוגוסטוס קיסר או על תחילת האימפריה, איתם התכוון לסיים את עבודתו כהיסטוריון.
כתבים קטנים
אגריקולא
ה"אגריקולא" הוא חיבורו הראשון והוא מספר את חייו של גנאיוס יוליוס אגריקולא (אנ'), גנרל רומאי חשוב וחמיו של טקיטוס; הוא גם עוסק, בקצרה, בגאוגרפיה ובאתנוגרפיה של בריטניה העתיקה. כמו ב"גרמניה", טקיטוס משווה את החרות של הבריטונים לשחיתות ולעריצות באימפריה הרומית; הספר גם כולל פולמוסים חריפים כנגד העושק והחמדנות של רומא.
גרמאניה
"גרמאניה" היא מונוגרפיה על השטחים והשבטים של גרמאניה הברברית - השבטים הגרמאניים שמחוץ לגבולות האימפריה הרומית. לאתנוגרפיה הייתה מורשת ארוכה ומכובדת בספרות הקלאסית, ו"גרמאניה" הוא חיבור אתנוגרפי שמתאים מאוד למסורת שנוסדה על ידי סופרים מהרודוטוס ועד יוליוס קיסר. טקיטוס עצמו כבר כתב דבר דומה, אם כי קצר יותר, על בריטניה, כחלק מ"אגריקולא".
בתיאורו את גרמאניה, טקיטוס כותב ש"אקלימה קשה, ועגומה היא ליושב בה" ושברובה "נוראה ביערותיה או כעוּרה בביצותיה". לדעתו, השבטים הראשונים שעברו את הריינוס קראו אז לעצמם "גרמנים" וכינו כך גם את שאר השבטים שעדיין ישבו ממזרח לנהר, כדי להטיל את אימתם על הגאלים. עם הזמן, כל האומה כונתה כך וכך גם קראה לעצמה, ומאוחר יותר נקראה על שמה גם כל הארץ - "גרמאניה". טקיטוס חושב שהגרמנים לא התערבו בעמים אחרים ושעמי גרמניה הם "אומה מיוחדת וטהורה, שאינה דומה אלא לעצמה...מבנה גוף אחד לכולם...עיניים עזות וכחולות להם שער אדום וגוף גדול". אך כוחו של הגוף יפה רק למלחמה, כי "בעמל ובמלאכה אינם עומדים באותה מידה". בנוסף לכך, "צמא וחום אינם סובלים כלל, אך לקור ולרעב הורגלו בשל אקלימם ואדמתם".
בסקירתו את מנהגי הגרמנים, משבח טקיטוס את הכנסת האורחים שלהם וגם את כנותם ויושרם, כשהוא מצהיר ש"בני אומה זו לא עורמה ולא מרמה בהם". הוא מדווח שהם מואסים בבתים הנוגעים זה בזה ושהם יושבים "מובדלים ופזורים...איש איש מקיף את ביתו ריווח פנוי". מפאת החוסר באוצרות טבע יקרים, "מספר הבהמות הוא המשמח את לִבּוֹת הגרמנים וזה עושרם החביב עליהם מכול".
טקיטוס חושב שהראוי ביותר לשבח במנהגיהם, הם דיני החיתון החמורים שלהם: "כמעט יחידים הם מבין הבארבארים המסתפקים באשה אחת".
הוא מרחיב על מקומה הבולט של המלחמה בתרבות השבטים הגרמנים ומרחיק וטוען שגם אם עיר מסוימת נמצאת בתקופת שלום, "הולכים רבים מצעיריה בני-הטובים על דעת עצמם אצל עמים, האוסרים אותה שעה איזו מלחמה", וקובע כי "אין השלווה חביבה על בני אומה זו" והם מעדיפים "להתגרות באויב ולנחול פצעים" מאשר "לחרוש את האדמה" כי הם סבורים שעצלות היא "לרכוש בזיעת־אפיים את אשר ניתן לקנותו בדם". במיוחד נוהגים כך גיבורי המלחמה, ש"אינם עושים דבר ומפקידים את עסקי הבית, המשפחה והשׂדוֹת בידי הנשים, הזקנים והחלשים", בעוד שהם עצמם "שרויים באפס מעשה", ובאופן פרדוקסלי מזגם המשתנה גורם להם "לאהוב כל־כך את הבטלה ולשנוא כל־כך את השלום".
טקיטוס מרחיב גם על שיטותיהם במלחמה עצמה: הם נושאים כידונים בעלי להב קצר וממעטים להשתמש בחרבות ורומחים. הרגלים גם יורים קלעים ועושים זאת כשהם ערומים, כשברקע עולה מן המערכה תרועה, תוך שהם מכוונים "לקול עבה ונהמה מקוטעת ואת מגניהם שׂמים הם אל פיהם למען יבקע הקול ביתר כוח". בשעת הקרב יקיריהם נמצאים בקרבת מקום, משם הם שומעים יללת נשים וצריחת ילדים המדרבנות את הלוחמים. נשים הצליחו להביא למהפך במלחמות שהיו קרובות לכישלון, לאחר ש"הפצירו במפגיע, חשפו את חזיהן והורו על השבי המתרגש לבוא עליהן, ובשל נשותיהם גדול פחד הגרמנים מן השבי". הגברים "אינם בזים לעצותיהן, גם אינם מזלזלים בתשובותיהן".
טקיטוס ממשיך ומפרט את החלוקה לשבטים השונים, כשהוא מתחיל עם אלה החיים קרוב לשטחים הרומאיים ומסיים בחופים הרחוקים של הים הבלטי. בין היתר, הוא מספר על הכאטים, ש"גופם איתן יותר, אבריהם מוצקים, פניהם אומרות איום", וכשהגיעו לפרקם "מגדלים הם פרע את שערם ואת זקנם ואינם פוטרים עצמם ממראה פנים זה...אלא לאחר שהרגו אויב"; על שבטי הסוֶובּים, ש"דרכם לסרק את שער ראשם לצד ולקשרו לאגד", ושאפילו עד שיבה "מפשילים הם לאחוריהם את שערם הסומר" ואף "קושרים אותו בעצם קדקדם" וזאת כדי "לשוות לעצמם רום־קומה ומראה־אימים ביציאתם למלחמה"; על הסֶמנוֹנים, הנוהגים להקריב גם קרבן אדם[3]; על שבטי הפֶּווקינים, ש"כולם שרויים בלכלוך ונכבדיהם שרויים בטמטום"; ומסיים את ספרו עם שבטי הפֶנים[4] – "פראי אדם משונים...מזונם צמחי־בר, לבושם – עורות, משכבם – האדמה".
בקרב החוקרים אין אחידות דעים לגבי מטרת כתיבת הספר והם מעלים כמה אפשרויות:[5]
- טקיטוס רצה לשבח את אורח חייהם הפשוט ואת מידותיהם הטובות של הגרמנים, כדי להוכיח את הרומאים בני זמנו על חיי המותרות שלהם ומידותיהם הרעות.
- קונטרס פוליטי לצורך השעה. בהגיעו לשלטון (98 לספירה, שנת פרסום הספר), ישב טראיאנוס על גדות נהר הריינוס כשנה וחצי, כשהוא עסוק בחיזוק ביצורי הגבול כדי להדוף פלישה גרמנית עתידית לחבלי הספר. מכיוון שסכנה זאת לא הורגשה ברומא, היעדרותו של הקיסר עוררה תמיהה, שהניעה את טקיטוס לכתוב את הספר, בו הוא מדגיש את ריבוי האוכלוסין של הגרמנים, את כוחם הגדול הנובע מפשטות חייהם, את אהבת המלחמה שבלבם, את שנאתם הישנה לרומא שמעולם לא פסקה ואת המפלות שהנחילו לרומאים בעבר. בכך ניסה טקיטוס לעורר את דעת הקהל על הסכנה הנשקפת מהגרמנים, שמצדיקה את טיפולו של הקיסר עצמו.
- טקיטוס לא היה מרוצה ממדיניותו הזהירה וההגנתית של הקיסר, והוא כתב את הספר כדי לדרבן אותו לצאת למלחמה בגרמנים ולכבוש את ארצם.
- הספר נכתב ללא כוונה מוסרית או מדינית, אלא רק כדי לתאר ארץ ויושביה, לטובת הרחבת השכלתו של הקורא הרומאי.
השיחה
ה"דיאולוגוס" הוא שיחה על אמנות הרטוריקה. לא ברור לחלוטין מתי נכתב החיבור, אך כנראה לאחר ה"אגריקולא" וה"גרמניה", מכיוון שהוא מוקדש ללוקיוס פאביוס יוסטוס, שהיה קונסול בשנת 102, מה שמציב את מועד פרסומו סביב שנה זו. מאפיינים רבים מבדילים בין חיבור זה לשאר חיבוריו של טקיטוס, עד כדי כך שהייחוס שלו אינו וודאי, גם אם הוא תמיד נמצא עם האגריקולא והגרמניה בכתבי היד. צורת הכתיבה של הדיאלוגים דומה יותר לכתיבתו של קיקרו. אולי הוא נכתב בצעירותו של טקיטוס; לפי זה, תאריך ההקדשה שלו ליוסטוס פאביוס הוא של הפרסום ולא של הכתיבה. הגיוני יותר שהסגנון השונה הוא מכוון שהדיאלוגים עוסק ברטוריקה, ובנושא זה נהוג היה להשתמש בשפה ובסגנון של קיקרו.
השיחה היא בדויה ומתרחשת בשנת 75, בימי שלטון אספסיאנוס. הדוברים הם ארבעה אנשים שחיו בזמן ההוא: קוריאטיוס מאטרנוס, נואם ומשורר שבביתו נערכת השיחה, מרקוס אַפֵּר ויוליוס סקונדוס, נואמים מפורסמים, וויפסטאנוס מסאלא, איש צבא ממשפחת אצילים עתיקה.[6]
מקורותיו של טקיטוס
טקיטוס השתמש במגוון רחב של מקורות ספרותיים והיסטוריים. בין היתר, הוא נעזר במקורות הרשמיים של המדינה הרומאית: ה"אקטה סנאטוס" (הרשומות של ישיבות הסנאט) וה"אקטה דיורנה פופולי רומני" (אספה של חוקי הממשלה ושל חדשות החצר והבירה). הוא גם קרא את הנאומים של חלק מהקיסרים, כגון טיבריוס וקלאדיוס. מלבד זאת, בהיותו סנאטור, הייתה לטקיטוס ידיעה משלו על המאורעות שראה מקרוב ואף היה מעורב בהם או הכיר אנשים שנטלו בהם חלק.
טקיטוס מצטט כמה ממקורותיו ישירות, ביניהם פליניוס הזקן, שכתב את "בלה גרמני" וחיבור היסטורי שהיה המשכו של "אופידיוס באסוס". טקיטוס השתמש גם באוספים של מכתבים וברשומות שונות. הוא גם לקח מידע מכתבים מהסוג המכונה "אקסיטוס ילוסטריום וירורום", אוסף של ספרים על ומאת אלה שהתנגדו לקיסרים. הם מספרים על ההקרבה של אנשים למען החרות, במיוחד אנשים שהתאבדו בדרך הסטואית. אף על פי שלא העריך את התאוריה הסטואית לגבי התאבדות והוא רואה בהן ראוותניות וחסרות ערך מבחינה פוליטית, טקיטוס לעיתים מעניק במה רחבה לנאומיהם של אנשים העומדים להתאבד. טקיטוס השתמש בחומרים אלה על מנת להעניק טון דרמטי לסיפורים שלו.
באופן כללי, טקיטוס היה היסטוריון קפדן שהתייחס בכובד ראש למקורותיו. בדרך כלל הוא מדייק יותר מכל היסטוריון עתיק אחר שכתב על אותה תקופה וכתביו הגיעו לידינו. את אי הדיוקים הקלים שנמצאים ב"אנלים" ניתן לייחס לכך שטקיטוס מת לפני שהספיק לעשות הגהה לחיבורו. הוא קרא כמה וכמה היסטוריונים ובחר כמקורות את המהימנים ביותר. אמנם קל לו להכריע כשהם נוטים לצד אחד, אבל אינו מכריע כשהם חלוקים ביניהם ויותר מכך, אינו מערער או מפריך מסורת מקובלת המבוססת על הסכמתם, אפילו כשהוא מוצא סיבה לפקפק בנכונותה (למשל, פרשת פרישתו של טיבריוס מרומא[7]). למרות זאת, הוא ראה עצמו חופשי לעצב כרצונו את החומר שמצא במקורותיו. הוא מוסיף או מחסיר, מאריך או מקצר, ולפעמים גם ממציא: למשל, את שני המכתבים של סיאנוס וטיבריוס ואת שני הנאומים של סנקה ונירון.
סגנון ספרותי
כתביו של טקיטוס ידועים בפרוזה הצפופה והעניינית שלהם, שרק לעיתים נדירות מפרשת את העובדות, וזאת בניגוד לסגנונם של כמה מבני זמנו, כמו פלוטרכוס. ברוב כתביו הוא שומר על סדר כרונולוגי קפדני בסיפורו, ורק לעיתים רחוקות משרטט באופן כללי את התמונה הגדולה, כשהוא מותיר לקורא לשחזר את התמונה הזו בעצמו. אף על פי כן, כשהוא כן מספק מבט כללי, לדוגמה בפסקאות הפותחות את ה"אנלים" (כשמסכם את המצב בסוף תקופת אוגוסטוס), הוא משתמש בכמה משפטים מתומצתים בלבד שלוקחים את הקורא למרכזו של הסיפור.
גישה להיסטוריה
טקיטוס משלב בין גישות היסטוריות שונות, ויוצר מתודה משל עצמו. הסגנון ההיסטורי שלו חייב מעט לסלוסטיוס. כתיבתו ההיסטורית מכילה תובנות חודרות ולעיתים פסימיות על הפסיכולוגיה של מדיניות הכח, כשהיא משלבת תיאורים ישירים של אירועים, לקחים מוסריים ודיווחים דרמטיים ממוקדים. ראייתו היא טראגית ואינה סנטימנטלית. לדעתו, זה לא מכבודה של ההיסטוריה לאסוף סיפורים כדי לשעשע את הקורא. בהתאם לכך, הוא מתרחק מכל דבר סתמי, וולגרי ודמיוני.
הצהרתו של טקיטוס עצמו, לגבי גישתו להיסטוריה, היא מפורסמת: ”בלא חרון־אף ובלא משוא־פנים, שטעמיהם רחוקים ממני.”[8]
אמנם תיאורו הוא הקרוב ביותר לנייטרליות ואובייקטיביות שניתן למצוא בעת העתיקה, אך יש דיון רב במחקר לגבי הנייטרליות של טקיטוס, ויש שחושבים כי הציטוט לעיל מהווה מילים ריקות בלבד.
טקיטוס תופס את ההיסטוריה של יורשי אוגוסטוס באספקלריה של עליית העריצות ותולדותיה. הקונפליקט בין עבדות לחירות עובר כמוטיב מנחה לאורך כל ה"אנלים". הוא מוקיע את החנופה לשליט וההתרפסות לפניו. בכל כתביו, הוא עוסק בשיווי המשקל בין הסנאט והקיסר, ובשחיתות הגדלה של מעמדות השלטון ברומא שהסתגלו לעושר והעוצמה הגדלים של האימפריה. לדעת טקיטוס, סנאטורים בזבזו את הירושה התרבותית שלהם, זו של חופש הביטוי, כדי לפייס את הקיסר.
טקיטוס הדגיש את התלות הגדלה של הקיסר ברצונו הטוב של הצבא. הוא מתאר את החשיבות המשתנה של לגיונות שונים בהשפעה על הקיסרות, ואת השפעתם של החיילים המוצבים בתוך רומא, בעיקר של המשמר הפרטוריאני.
הקריירה הפוליטית של טקיטוס הייתה ברובה תחת הקיסר דומיטיאנוס. ניסיון חייו תחת העריצות, השחיתות וההתנוונות שהיו בתקופה זו, יכולה להסביר את הניתוח הפוליטי המר והאירוני שלו. הוא מזהיר מפני הסכנות של כוח ללא אחריות, אהבה לכח ללא עקרונות וערכים, ואפתיה ציבורית ושחיתות, שנולדו בשל העושר הרב שיצרה האימפריה.
ובכל זאת, הדימוי שהוא בונה לטיבריוס במהלך ששת הספרים הראשונים של ה"אנלים" אינו קודר בלבד, אך גם לא אוהד: רוב החוקרים רואים בדמותו של טיבריוס לרוב כחיובית בספרים הראשונים ולרוב כשלילית בספרים שאחרי המזימות של סיאנוס. כניסתו של טיבריוס בפרקים הראשונים של הספר הראשון מאופיינת בצביעות ובהעמדת־פנים של הקיסר החדש ואנשי החצר שלו. בספרים שאחריו ישנו כבוד מסוים לתבונתו של הקיסר הוותיק, שמביאה אותו להתרחק מרומא על מנת לשמור על המעמד שלו. טקיטוס משלב בתוך תיאור העובדות פירושים והערות לכוונות טיבריוס ומניעיו, המנוסחים כאילו היו עובדות אף הם. המניעים הכמוסים שטקיטוס מגלה בדבריו ומעשיו של טיבריוס, אינם מתחייבים מן המעשים והדברים גופם, אלא מן ההשקפה הכללית שיש לו על אופיו, ורמיזה שלהם משמשת לסתימת הפער ביניהם. נובע מכך, שטקיטוס לא הגיע לתפיסתו הכללית על אופיו על בסיס העובדות, אלא להפך, היא נעשית לפעמים אמת המידה להערכת העובדות ולפעמים אף נדמה כי הוא שבוי בה. דיוקנו של טיבריוס, כפי שטקיטוס מצייר אותו, אף לא תמיד הולם את העובדות שהוא עצמו הביא.
באופן כללי, טקיטוס אינו חושש גם לשבח וגם לקטרג על אותו אדם, כשלעיתים הוא מסביר בצורה ברורה מהן לדעתו התכונות הרעות והטובות שלו. הוא נמנע מלהסיק מסקנה גורפת בעד או נגד האישים שהוא מתאר, ודבר זה גרם לחוקרים מאוחרים למחלוקת לגבי דעתו על המערכת האימפריאלית בכלל.
סגנון הפרוזה שלו
סגנונו של טקיטוס בלטינית משובח מאד; אף סופר אחר אינו נחשב לשווה לו, אולי מלבד קיקרו. הסגנון שלו שונה מהסגנון הרגיל בתקופת הכסף ומזו של תקופת הזהב; אם כי יש בו הוד ורהיטות (הודות להשכלתו באמנות הנאום), הוא קצר מאוד – המשפטים לרוב אינם זורמים או יפים, אך המסר שלהם תמיד ברור. המבע קצר, נמרץ וקולע, מסתייע בכוחן הציורי של המילים בתוך מבנה מלוכד, שאין בו שום פרט מיותר. ביכולתו להמחיש את הדינמיקה של המאורעות תוך שהוא מצרף את קטעי הדברים לעלילה מגובשת, וכמו כן להאיר מתוך המשמעות הסמלית של מאורע פרטי את המגמה והאווירה של ההתרחשות כולה.
החיבורים ההיסטוריים שלו מתמקדים בנפשות ובגורמים הפנימיים של הדמויות, פעמים רבות עם התבוננות חודרנית, אם כי יש מקום לתהות עד כמה התובנות שלו אכן נכונות, ועד כמה הן משכנעות רק בשל הכישרון הרטורי שלו. הוא במיטבו כשהוא חושף צביעות והעמדת פנים.
במשך הדורות
מתוך המכתב ה-7 של פליניוס הצעיר לטקיטוס: "אני חוזה, והתחזיות שלי תמיד נכונות, כי ההיסטוריות שלך יהיו אלמותיות".
רק כשליש מיצירתו הידועה לנו שרד. אנו תלויים בכתב יד יחיד לספרים 1–6 של ה"אנלים" ובכתב יד נוסף למחצית השנייה ששרדה (ספרים 11–16) ול-5 הספרים הקיימים של ה"היסטוריות".
כתביו של טקיטוס לא נקראו במידה רבה בשלהי העת העתיקה ואפילו עוד פחות בימי הביניים. אירופה גילתה אותו מחדש רק בתקופת הרנסאנס, במאה ה-15 ואף מאוחר יותר, עם הדפסתם לראשונה של 6 הספרים הראשונים של ה"אנלים" בתחילת המאה ה-16. על־אף איבתה של הכנסייה הקתולית בשל דעותיו האנטי-נוצריות, תפס טקיטוס את מקומו של טיטוס ליוויוס כגדול ההיסטוריונים הרומיים, ונחשב מקביל ואולי אף עולה על ההיסטוריון היווני תוקידידס.
יותר מכל היסטוריון אחר, טקיטוס קבע את תמונת הקיסרות הרומית הקדומה, כפי שנצטיירה בתודעה ההיסטורית עד היום. הוא השפיע על כתיבת ההיסטוריה מבחינת התיאור הדרמטי של המאורעות והדגשת הגורם האישי והאנושי, אך ההשפעה שלו הייתה הרבה מעבר לתחום ההיסטוריה. כתביו נקראו עבור הלקח המוסרי שלהם, הנרטיב הדרמטי וסגנון הפרוזה. השפעתו הרבה ביותר מחוץ לתחום ההיסטוריה היא כתאורטיקן פוליטי. הלקחים הפוליטיים שניתן ללמוד מחיבוריו מתחלקים לשני מחנות: "הטקיטיסטים האדומים", שמשתמשים בו על מנת לתמוך באידיאלים רפובליקאיים, וה"טקיטיסטים השחורים", שקוראים אותו כשיעור במקיאוולי וה"ריאלפוליטיק" שלו.
אם כי כתביו הם המקור האמין ביותר להיסטוריה של תקופתו, דיוק העובדות בהם לא פעם מוטל בספק. האנלים מבוססים בחלקם על מקורות משניים, ויש בהם כמה טעויות ברורות, למשל הבלבול בין שתי בנותיהם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביה, ששם שתיהן היה אנטוניה. ה"היסטוריות", לעומת זאת, נכתבו ממסמכים ראשוניים ומידע אישי על התקופה הפלביאנית ולכן נחשבות ליותר מדויקות, אם כי שנאתו של טקיטוס לדומיטיאנוס גרמה להטייה בטון ובפירוש של המאורעות.
טקיטוס על היהודים
המוצא האתני
בספר החמישי ב"היסטוריות", מספר טקיטוס על דיכוי המרד הגדול ביהודה.[9] לפני תיאור המצור על ירושלים, הוא מציין שהוא עומד לתאר את ימיה האחרונים של עיר מפורסמת ובכך מספק הצדקה לסקירה אתנוגרפית על היהודים. סקירה זו[10] היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית. דיווחו משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.[11]
בניסוחים כגון "יש אומרים" ו"רבים סבורים", טקיטוס מציג 6 אפשרויות למוצא היהודים:
- גולים מהאי כרתים שהתיישבו בארץ לוּב. הראיה לכך לקוחה משמם: יש הר בכרתים שנקרא אידָה (Ida) וסמוך לו ישבו האידֵיאים (Idaei), שנתכנו יוּדֵיאים (Iudaei) "בשל הארכת שמם כדרך הבּארבּארים". סיפור המוצא הכרתי נזכר רק על ידי טקיטוס.[11]
- אוכלוסייה עודפת של מצרים בימי מלכותה של איסיס, שנפלטה אל הארצות השכנות תחת הנהגתם של הִיֶרוֹסוֹלימוּס ויהודה.
- צאצאי האתיופים, שבזמן שלטון קֶפֶאוּס (מלך אתיופיה במיתולוגיה היוונית) נאלצו לנדוד מתוך פחד ושנאה של שכניהם.
- פליטים מאשור - עם שמחוסר באדמה "תפס חלק ממצרים ואחרי־כן ישב בערים משלו וגם בארץ העברים ובחבלי סוריה הסמוכים".
- ממוצא מפואר של "הסוֹלימים (Solymi), אומה שתהילתה נאמרת בשירי הוֹמרוּס, יסדו עיר ועל שמם שלהם קראוּה הִיֶרוֹסוֹלימה" (ירושלים).
- מצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, צרעת (עלילת המצורעים). המלך בּוֹקְכוֹריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צווה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים:
"לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש."[12]
אף על פי שטקיטוס אינו מצדד באופן רשמי באחת הגרסאות, הגרסה השישית היא זו שככל הנראה מתקבלת על דעתו. גרסת הגירוש ממצרים היא זו ש"רוב הסופרים מסכימים" לה - זו המקובלת על הסופרים היוונים מאלכסנדריה, ובגלל היותה ארוכה יותר מחמש הגרסאות האחרות ביחד, ניתן לזהות אותה עם השקפתו של ההיסטוריון עצמו. הסבר עוין זה של מוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים,[13] שמצאה את דרכה לספרות הלטינית כבר בתקופת אוגוסטוס[11] ודרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.[14]
הדת היהודית
על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בעינינו מוּתר בקרבם". היהודים הציבו בדביר את צלמו של בעל־החיים שהושיע אותם, אך לעומת זאת מקריבים איל ושור כלעג לאַמוֹן ולאַפּיס (אנ') ואינם אוכלים בשר חזיר, לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה". כמו כן, "הצוֹמוֹת התכופים שהם צמים" הם עדוּת לרעב הממושך שהיה מנת חלקם, והם עדיין אוכלים את "הלחם היהודי שאינו חמץ" לזכר החיפזון בו ליקטו את התבואה. הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם, אולם לאחר מכן "נמשך לבם אחר העצלוּת וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה".[15] טקיטוס הוא הסופר הפגני היחיד שמתייחס למצה וכן גם לשנת השמיטה, אלא שהוא יוצר רושם מוטעה שהיא כוללת מנוחה מכל מלאכה ולא מעבודה חקלאית בלבד.[16]
"בעל החיים שהושיע אותם" הוא החמור. הדיווח על הצבת צלמו במקדש הוא חזרה על עלילת החמור, בעוד שהדיווח על נגע הצרעת שהביא לגירוש היהודים ממצרים הוא חזרה על עלילת המצורעים.
האנטיפתיה של טקיטוס כלפי הדת היהודית מקבילה לזו של חלק מנציגיה הגדולים של הספרות הלטינית החל מסנקה,[17] אלא שטקיטוס כורך במוטיב הכפירה את מוטיב המיזנתרופיה ומתאימם לתקופתו:[14]
"חוקותיהם הרשעות והמאוסות בשחיתותן כוחן; שהרי כל בן־בליעל, שקץ בדת אבותיו, היה מביא אליהם מיסים ותרומות. עושרם של היהודים גדל מפני דבר זה ומפני שעם אנשיהם שלהם מתהלכים הם באמונת אוֹמן ובלב נכוֹן לרחמים, אך את כל האחרים שונאים הם שנאת אויבים. לא יאכלו עמם יחדיו ולא יישנו עמם יחדיו; ואף־על־פי שאומה שטופה בתאווֹת הם, פרושים הם ממשכב נוֹכריוֹת; בינם לבין עצמם הכוֹל מותר". היהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים". הגרים נוהגים כמותם ומיד מפגינים בוז לאלים שלהם, מתכחשים לארץ מולדתם ומזלזלים בהוריהם, בבניהם ובאחיהם. "הרג הבנים היתירים"[18] הוא חטא בעיניהם, והם חושבים כי "נפשות הנופלים בקרב או המוּצאים להורג קיימות לנצח, ומכאן תשוקתם להוליד בנים ובוּזם למוות". במקום לשרוף את הגוויות הם קוברים אותן ואף חונטים[19] "כמנהג המצרים". לעומת זאת, "היהודים אינם משיגים אלא אל אחד וברוּח בלבד ישיגוהו, והיוצרים תמונות אלים מחומרים נפסדים ובצלם אדם טמאים בעיניהם...על־כן אין הם מעמידים כל פסלים בעריהם ולא כל שכן במקדשיהם. חנופה זו אין הם חולקים למלכיהם, כבוד זה אין הם חולקים לקיסרים". אמנם "כוהניהם היו נוהגים לשיר לקול חלילים ותוּפים ולעטור זרי קיסוֹס" ואפילו "גפן זהב נמצאה במקדשם", אך פולחנם אינו "של חג ושמחה", כי "דרכי היהודים תפלות ושפלות".[20]
טקיטוס יוצר את "הסינתזה הגדולה" של המסורות האנטי יהודיות,[21] כשמכל הסופרים האחרים, הוא עושה לגבי היהודים את השימוש הנרחב והתוקפני ביותר בהאשמת האמונה הטפלה (superstitio). הוא מציג את האמונה הטפלה היהודית כהפך של הציוויליזציה היוונית ועושה זאת בין שני משפטים חסרי תקדים מבחינת הטקסונומיה המשמשת אותו לתיאור עמים אחרים:[22]
"כל עוד היה המזרח בידי אשוּר, מדי ופרס, היו היהודים הבזויים שבעבדיהם; כאשר גברה יד המאקדונים, השתדל המלך אַנטיוֹכוּס לבטל את אמונתם התפלה ולהקנותם את דרכי היוונים. אך המלחמה בפּרתים מנעתו מִשַפֵּר אומה מאוסה זו (taeterrimam gentem = השפל שבעמים)... עתה, שהיו המאקדונים חסרי־אוֹנים... שׂמו היהודים מלכים על עצמם. הללו הודחו ביד ההמון ההפכפך, ומששבו ונטלו בכוח הנשק שלטון לידם, העזו להגלוֹת אזרחים, להרוס ערים, לרצוח אחים, נשים והורים".[23]
התקציר ההיסטורי של טקיטוס מתעלם מהתקופה התנ"כית של העצמאות היהודית ומתאר את היהודים כאומה שבדרך כלל נתונה לשליטת מעצמות זרות.[24] הוא טוען שהמלכים תמכו "באמונתה התפלה של האומה כיוון שנטלו לעצמם כתר־כהוּנה לחיזוק שלטונם" ומתעלם מכך שהתהליך ההיסטורי של החזקת כתר כפול (מלוכה וכהונה) היה בדיוק הפוך – הכהנים הגדולים לבית חשמונאי נטלו לידיהם את המלוכה, מה שלמעשה הביא עליהם ביקורת פנימית ניכרת.[22]
מוטיב האמונה הטפלה חוזר גם במקומות נוספים, למשל כשטקיטוס מספר על גירוש היהודים מרומא[25] בשנת 19 לספירה, כאשר לצורך "עקירת הפולחן היהודי", הוחלט לשלוח 4,000 איש ממעמד העבדים המשוחררים למלחמה בשודדים באי סארדיניה ("אם יאבדו בשל האקלים הקשה, לא יהיה הנזק שווה הרבה"), תוך הצבת אולטימטום לשאר העוסקים ב"עבודה הטמאה". טקיטוס מדבר על גירוש שנעשה מכל איטליה בתוקף סנאטוס קונסולטום ואינו מזכיר את הקיסר, זאת בניגוד ליוספוס וסויטוניוס שמדברים על גירוש מרומא בלבד ומייחסים את היוזמה לטיבריוס.[26]
בדומה לדת היהודית, טקיטוס מכנה גם את הדת הנוצרית החדשה "אמוּנה תפלה משחיתה". בהתייחסו להאשמת הנוצרים בשרפה ברומא הוא מדמה את דתם ל"מחלה"[27] ש"חזרה ופרצה" ולא שוכח לציין את מקורה - ארץ יהודה.[28] דיווחו של טקיטוס על השריפה היא העדות הקדומה ביותר לטיפול הממשלה הרומית בנוצרים, כקבוצה מובחנת מהגוף העיקרי של האומה היהודית.[29]
ארץ יהודה
טקיטוס נותן סקירה גאוגרפית של ארץ יהודה:[30] "במזרחה גובלת ארצם בערב; בדרומה משתרעת מצרים, במערבה - פניקיה והים...אנשיה בריאי־גוף ועומדים ביגיעה. גשמים יורדים בה לעיתים רחוקות, אדמתה פוריה." הוא מוסיף כי "יבולה דומה ליבולנו, ומלבד זה אפרסמון בה ודקל", וכמו סופרים רבים לפניו מתרכז באזור ים המלח: "אגם זה עצום היקפו; מעין ים הוא, אך טעמו רע יותר וצחנתו מביאה נגע על יושבי המקום". בהמשך הוא מציין פתאום ש"גם הנהר בלוס משתפך אל הים היהודי". בהנחה שלא התכוון בטעות לים המלח, מדובר בשימוש חופשי בכינוי "הים היהודי" וכוונתו לחלק בים התיכון הסמוך ליהודה, תוך התעלמות מכך שהנחל נשפך ליד עכו, מחוץ לגבולות פרובינקיית יהודה. גם בתיאורו את הר חרמון הוא טועה בשמו וקורא לו "הלבנון".[31]
טקיטוס מספר ש"חלק גדול מיהודה זרוּע כפרים, אך גם ערים בה". הוא מבדיל בבירור בין בירת הפרובינקיה הרומאית לבין הבירה הלאומית של היהודים - קיסריה היא "בירת יהודה"[32] ואילו "ירושלים היא בירת האומה". הוא מוסיף שבירושלים "עמד מקדש שעצוּם היה עושרו" ומפריך את הסברה הנפוצה לגבי פסל החמור, שהוא עצמו חזר עליה מוקדם יותר בסקירתו, כשקובע שמאז שפומפיוס נכנס אל בית המקדש, "נודע ברבים כי אין שם כל צלמי אלים וכי המקדש ריק ואינו צוֹפן כל סוד".[33]
המרד הגדול
בדיווחו על השליטה הרומית ביהודה,[34] טקיטוס מזכיר את שמעון מפראיה שהכריז על עצמו מלך, אולם הוא אינו מאשים את היהודים בהתנהלות מרדנית וגם לא מטיל עליהם את האחריות למרד ברומא, אלא דווקא רומז שהאשמים הם המשגיחים הרומיים.[35] הוא מספר שאַנטוֹניוּס פֶליקס "התמכר לכל אכזריות ולכל תאווה" אך למרות זאת גילו היהודים אורך רוח, עד שגֶסיוּס פלוֹרוּס מונה למשגיח "ובימי ממשלו פרצה המלחמה". בשנים 67–68 הספיק אספסיאנוס לכבוש "את כל ארץ המישור ואת כל הערים מלבד ירושלים", כאשר בשנת 69 התחוללה באימפריה מלחמת אזרחים ואילו "באשר ליהודים – חלפה השנה באפס מעשה".
טקיטוס מספק פרטים על תמיכת המלך היהודי אגריפס השני באספסיאנוס ובנו טיטוס בזמן המרד הגדול. בעוד הקיסר ויטליוס עדיין לא מודע לדבר, ידידיו של אגריפס קראו לו בסתר לחזור מרומא, וזה הפליג מיד בחזרה ליהודה כדי להתגייס לטובת "הסבת השלטון לאספּסיאנוּס". כמוהו התגייסה למטרה גם אחותו, שטיטוס היה מאוהב בה[36]: "בשקידה לא פחוּתה מזו נתנה המלכה ברניקי את ידה לסיעת אספּסיאנוּס. באביב ימיה ובמרוֹם יופייה הייתה, ואף בעיני אספּסיאנוּס הזקן נשאה חן בגלל מתנותיה המפוארות".[37] לאחר שהפך אספסיאנוס לקיסר, הסתיימו מלחמות האזרחים ותשומת הלב ברומא הופנתה למלחמה באויב עקשן: "חמתנו גברה על כי היהודים לבדם לא נכנעו". טיטוס נבחר על ידי אביו "להשלים את הכנעת יהודה" ובמסעו הצבאי "לארץ האויב" התלווה אליו המלך היהודי בעצמו, בנוסף לתגבורת חזקה של ערבים, "שהיו עוינים את היהודים מפני רחשי־שנאה השכיחים בין שכנים".[38]
כמו יוסף בן מתתיהו, גם טקיטוס מספר על הופעתם של "אותות" מוקדמים: צבאות נלחמים נראו בשמיים "ואש פתע מן העננים האירה את המקדש. פתאום נפתחו שערי ההיכל ובת־קול נשמעה: 'האלים פורשים'". הוא מציין שהיהודים נמנעו מקורבנות ונדרים כאמצעי זהירות מסימני הרעה, מכיוון שאומה זו "נוטה לאמונה תפלה אך מואסת בפולחנות", וממילא רק מעטים מהם פרשו את האותות כאזהרה: "בלב רובם הייתה נטועה הדעה, כי בכתובים הקדומים של כוהניהם מצויה נבואה האומרת, כי זה הזמן בו עתיד המזרח להאדיר כוח ועתידים יוצאים מיהודה למשול בעולם". טקיטוס גורס כי דברי־נבואה אלה נאמרו על אספסיאנוס וטיטוס, אך "כדרך האדם...פירשם המון העם על עצמו".[39]
טקיטוס טוען שמייסדי ירושלים "חזו מראש את המלחמות הרבות להן יהיו היהודים צפויים בשל אורחותיהם הנבדלות...ועל־כן התקינו את כל הנדרש לעמידה במצור עד כמה שיארך". הקמת הביצורים הגיעה לשיאה בזמנו של קלאודיוס, כאשר "בעת שלום" בנו היהודים "חומות כמו למלחמה":
"העיר היושבת בהר חוּזקה גם במפעלי מלאכה עצומים, שהיה בהם כדי לבצר אף מקום מישור. שהרי על שתי הגבעות הגבוהות עד למאוד סוגרות חומות, אשר בחכמה נבנו להיותן יוצאות ונכנסות למען חשׂוֹף לפגיעות את אגפי התוקפים. בקצה הסלעים צוּקים תלולים, ובכל מקום בו סייע ההר למלאכה נישאו מגדלים שגובהם שישים רגל, ובשיפולים הגיע גובהם למאה ועשרים רגל; נפלאים למראה היו, ובעיני הצופים בהם מרחוק היו כשווים בגובהם...המקדש היה כעין מצוּדה וחומות לו לעצמו, שמצוינות היו מן האחרות בחכמת המלאכה ועמלה. אפילו הסטיוים שסביב למקדש היו חומת־מגן מעוּלה. מעין־מים לא־אכזב ומחילות הרים היו שם וגם בריכוֹת ובוֹרוֹת לשמירת מי־הגשם."[40]
אף על פי שאוכלוסיית ירושלים גדלה "בּשל ערב־רב שנהר אליה וּבשל הרס הערים האחרות", מספר הנצורים שטקיטוס נוקב בו (600 אלף נפש) נראה מוגזם מאד.[41] הוא מסביר שלירושלים נמלטו "עזי הסוררים" ולכן "גברה בה המרדוּת", מצב שהביא למלחמות פנימיות בין שמעון, יוחנן ואלעזר - "שלושה מצביאים" שהגיעו להסכמה ביניהם רק עם הגעת הרומאים לעיר. טקיטוס מתאר את הקרבות הראשונים של המצור על ירושלים:
"היהודים ערכו את מערכותיהם בסמוך למרגלות החומות, כאומרים להעז להרחיק אם תאיר להם ההצלחה פניה ולזמן לעצמם מקום מנוסה אם ייהדפו. הפרשים אשר שולחו בהם יחד עם קוהורטות קלות נלחמו עמהם בלא הכרעה. אחרי־כן נסוגו האויבים ובימים הסמוכים אסרו קרבות רבים לפני השערים עד שמחמת אבדותיהם התכופות נדחקו לתוך החומות...טיטוס עצמו שיווה לנגד עיניו את רומא על עושרה ותענוגותיה, ודומה היה כי כל אלה יאחרו לבוא אם לא תיפול ירושלים מיד."[40]
אולם "קשי־עוֹרפּם של היהודים באמונתם הטפלה" העניק להם את הכוחות לעמוד במצוּקה.[42] הנצוּרים, שחששו מהגליה, לא מיהרו להיכנע:
"נשק היה ביד כל היכולים להחזיק בו, והקופצים עליו רבו מכפי השיעור. נשים וגברים כאחד קשי־עורף היו, ואילו אולצו לשנות את מקום מושבם, גדול היה פחדם מן החיים מפחדם מן המוות. כנגד עיר זו ואומה זאת יצא טיטוס."[39]
תרגומי ספריו לעברית
- כתבי טקיטוס - גרמניה. מתורגם מרומית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי בפרויקט בן יהודה.
- קורנליוס טאקיטוס, ספרי השנים. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הקדים מבוא חיים וירשובסקי והוסיף הערות עקיבא גלבוע. ירושלים, מוסד ביאליק, 1962, הוצאת כרמל, 2010.
- קורנליוס טאקיטוס, דברי הימים. חיי אגריקולא; גרמניה; שיחה על הנואמים. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הוסיף הערות עקיבא גלבוע. ירושלים, מוסד ביאליק, 1965, הוצאת כרמל, 2010.
לקריאה נוספת
- מרים בן זאב הופמן, "טקיטוס ומקור העם היהודי", בתוך: מלאכת מחשבת – מחקרים במדעי היהדות מוגשים לפרופסור בצלאל בר־כוכבא בהגיעו לגבורות, סטפני בינדר, אשבל רצון וינון שבטיאל (עורכים), חלק א, אוניברסיטת ת"א, תשפ"ב, עמ' 243–257.
- מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, XCII. Tacitus, pp. 1-93
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ טאקיטוס, (דברי הימים) חיי אגריקולא, פרק ט, הערות 81-79.
- ^ טקיטוס, היסטוריות, ספר 1, פרק 1.
- ^ גרמאניה, פרקים 9, 39.
- ^ טאקיטוס, (דברי־הימים) גרמאניה, פרק מו, הערה 324: " Fenni - פינים".
- ^ טאקיטוס, (דברי־הימים) שיחה על הנואמים, הערה *, עמ' 249.
- ^ טאקיטוס, (דברי־הימים) שיחה על הנואמים, הערה * מאת עקיבא גלבוע, עמ' 281.
- ^ אנלים, ספר 4, פרק 57.
- ^ טאקיטוס, ספרי־השנים, ספר ראשון, פרק א.
- ^ טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, פרקים 13-10 (בלטינית עם תרגום אנגלי).
- ^ טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, פרקים 9-2 (בלטינית עם תרגום אנגלי).
- ^ 1 2 3 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 1-2.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג.
- ^ הפרטים דומים ביותר לאלה שניתנו על ידי ליסימכוס אצל יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לד.
- ^ 1 2 פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ד.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 37-38.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, p. 5.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ה, הערה 33: הרומאים "נהגו להמית עובר ברחם אמו או להפקיר בן שלא היה רצוי להם".
טאקיטוס, גרמניה, פרק יט, הערה 131: "לפי דיני הרומאים ילד שנולד או אומץ לבן לאחר שנחתמה הצוואה (ונתמנה היורש), הצוואה בטלה...כדי למנוע את ביטול הצוואה, נהגו...להמית את העובר ברחם אימו".
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ה, הערה 35: "המצרים נהגו לחנוט את מתיהם, ולא כן היהודים".
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ה.
- ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, עמ' 29.
- ^ 1 2 פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 11: רומא, טאקיטוס, עמ' 275-274.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ח.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, p. 3.
- ^ טאקיטוס, ספרי־השנים, ספר שני, פרק פה.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 72-73, No. 284.
- ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 11: רומא, טאקיטוס, עמ' 277.
- ^ טאקיטוס, ספרי־השנים, ספר חמישה־עשר, פרק מד.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, p. 91.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים ו-ח.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 44-46.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר שני, פרק עח.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ט.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים ט-י.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, p. 3; p. 53.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר שני, פרק ב.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר שני, פרק פא.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק א.
- ^ 1 2 טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק יג.
- ^ 1 2 טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים יא-יב.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, p. 62.
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר שני, פרק ד.
.jpg)
