טירת מונטנטן (בצרפתית: château de Montintin) בקומונת שאטו-שרווי, הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה אחד מבתי הילדים בוויין עילית, בניהול ארגון הסיוע לילדים (OSE), שהפכה למקלט לילדים יהודים רבים שנרדפו. המבנה היה בבעלותו של ז'אן-לואי דה נוויל (Jean-Louis de Neuville), ובו שהו קרוב ל-300 ילדים יהודים בני 11 עד 17 בין השנים 1940 ל-1944. [1]
היסטוריה
בין נובמבר 1942 לינואר 1944 ניהל את הטירה רמון לוי.
הילדים היו צעירים יהודים, בעיקר ממוצא גרמני, אוסטרי או פולני, שנרדפו על ידי המשטר הנאצי, שמצאו מקלט באזור כי היו יעד לפשיטות של הז'נדרמריה והמיליציה הצרפתית והגסטפו. [2]
ה-OSE החליט לסגור את הטירה בינואר 1944 ותוך יומיים הצליח לוי לפזר מאה נערים: המבוגרים הצטרפו למאקי, אחרים טופלו על ידי רשת שכיוונה אותם לשווייץ. רובם הוצבו אצל משפחות באזור, כולל משפחתה של ז'קלין בייל (Bayle), עובדת הטירה שהשתתפה בשמירה על הילדים: "היית צריך להיות זהיר ולא לדבר יותר מדי. שלחתי בחזרה הרבה אנשים. פחדתי רבות אבל לא הייתי צריכה להראות את זה". היא קיבלה את אות חסידי אומות העולם[3] ואת לגיון הכבוד על מעשיה .[4]
טירת מונטנטן פתחה מחדש את שעריה ב-1945 כדי לשכן ילדים שהמתינו ליציאה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ונסגרה שוב ב-1948.
פילמוגרפיה
ז'קלין וילדי מונטנטן, דוקו בבימוי פבריס גרסיה-קרפינטרו, יצירת תלמידי הקולג' של סן-ז'רמן-לה-בל במחווה לז'קלין בייל, עובדת הטירה שהצילה מאות ילדים יהודים. [5]
