טיפוס אידיאלי הוא מושג בסוציולוגיה שטבע מקס ובר בהשפעת מורהו היינריך ריקרט[1], ככלי אנליטי שיכול לסייע בהבנת תופעות חברתיות שונות. בהפשטה, הטיפוס האידיאלי הוא נקודת ייחוס לפיה ניתן לבחון תופעות שונות: הוא הקיצון בהתנהגות או בתופעה מסוימת.
טיפוס הוא אידיאלי משום שיש בו הבניה תאורטית של תופעה מסוימת. כיוון שאין אף מודל שקיים בשלמותו במציאות, מתייחסים אל מודל שכזה כאל טיפוס אידיאלי: כיוון שאין שלטון דמוקרטי מוחלט, משרטטים טיפוס אידיאלי של השלטון הדמוקרטי ומשווים אליו את מה שמתרחש במציאות. כך ניתן לומר שישראל קרובה יותר לטיפוס האידיאלי של שלטון דמוקרטי מאשר, למשל, קובה.
המונח "אידיאלי" הוא כלי לניתוח, ולא לשיפוט ערכי או מוסרי. כך גם לתופעה חברתית אי-מוסרית כרצח עם יש טיפוס אידיאלי.
ובר עסק בטיפוס האידיאלי בהקשר של ארגון בירוקרטי. הוא ניסח את הקווים המנחים של ארגונים ביורוקרטיים, והשווה אותם לארגונים קיימים.
לשם חקירתם של ארגונים ביורוקרטיים, מבחינה היסטורית ובחברות בנות-זמננו, פיתח ובר טיפוס טהור של הביורוקרטיה, שמאפייניו העיקריים הם: מבנה היררכי, יעיל, הפועל באופן לא-אישי, בעזרת כללי התנהגות מוגדרים וכתובים, ועל ידי חלוקת סמכויות ועבודה בין בעלי-תפקידים מומחים בתחומיהם, שאותם הוא ממנה ומקדם בהתאם להישגיהם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Peter-Ulrich Merz-Benz: Max Weber und Heinrich Rickert. Die erkenntniskritischen Grundlagen der verstehenden Soziologie. Königshausen & Neumann, Würzburg 1990, [[:de:Spezial:ISBN-Suche/3884793268|ISBN 3-88479-326-8]].
